השמטות וכתבי־יד

אות א

בטחון-ארץ ישראל-כללי ליקו"מ

[לקוטים יקרים היוצאים מפלפולי דברי אדמו"ר מזה על זה כפי שחתרתי בהם בספרי שעל זה]:

לסגולת הבטחון להשפעת השפע, יש לבאר שהוא בסיבת הורדת השפע במדריגה אחר מדריגה, מעולם המחשבה לעולם הדיבור, ומעולם הדיבור לעולם המעשה, ובאתערותא דלתתא שבמחשבת הלב והמוח בבטחון להורדתה, נתעורר לעילא עולם [המחשבה] להורדתה, אשר ההתעוררות הזה בע.... מעצם הורדתה והמשכתה משם להיות נמשכת אחר כך על ידי זה משם למטה [יותר] עד עולם המעשה הנ"ל:

אות ב

בשבח ארץ ישראל, שהוא נועם ומתיקות התורה ששופע שם, תבין מרחוק בשבח ארץ ישראל שבשבעת המינים שכנגד הז' ספירות כנודע, אשר המין השביעי [שהיא ספירת המלכות והממשלה, הכוללת לכולם כנודע, היא דבש ת'מ'ר'ה' שבזה עיקר הנועם הנרמז באותיות ת'ר'מ'ה' שבסופי תיבות לחזות' בנועם' ה' ולבקר' וכו' המובא שם:

אות ג

ולולא דמסתפינא מלבא בדרך הדרש הייתי מבאר, שגם זה כל ענין יעקוב המוב"פ, הנקרא על שם עקב, אשר גם [אם] עקוב יעקוב [באמת שבו כנ"ל] להיות נדמה חס ושלום כמרמה ועקוב, עלה ועולה [לי ראש] בשם ישראל בראשית הנ"ל, ולהתייחד על ידי זה בתכלית האחדות לאמת האמיתי. כי הוא היושב במדת ארצינו, שגם היא נחשבת קודם הבריאה במדת החובל כנ"ל, תתייחד בכל בתכלית היחוד לאמת הנועם, עד שבאמת האמיתי לא נקראים כל העשרה מאמרות הנמצאים בה רק בשם הנועם כנ"ל מהמוב"פ:

אות ד

בסוף הלכות הפקר ונכסי הגר מבואר מדברי מורנ"ת הכלל אשר הבאתי בהקדמת ביאורי הקודם, שכל תיקון בכל מאמר ממאמרי רבינו ז"ל כלול מכל התיקונים הנזכרים בזה המאמר [כמו בענין הספירות עיין שם]:

אות ה

ובסוף אות כ"ה מההלכה הנ"ל, מרמז גם כן לענין הקשרים הנמצאים בדברי רבינו ז"ל, ושזה מה שאמר רבינו ז"ל שאין מי שיוכל להבין בתורתו, כי אם מי שיודע כל תורה פנים ואחור:

[ענין המצורף מהדברים שבכתב ובפה, ומפלפוליהם שבביאוריהם, הסובבים במסלה הנזכרת בהקדמה הנ"ל]:

בדבר הגואל שאנו מחכים אליו נראה מבואר, שהוא גם יסוד ועיקר העבודה בפרטיות, המוכרחת ומחוייבת לכל נפש מישראל. כי בכל דור ודור ולכל איש ואיש, אין שום אופן ותחבולה לגאולתו והתמלאותו לאהבה את ה' בכל דרכיו ותנועותיו שבכל אבר ואבר ובכל חוש וחוש שבכל רגע ורגע [אשר על זה לבד יצרנו], זולת כפי שמתגבר בעבודת תורתו ותפלתו ומצוותיו למצוא ולדעת את גואלינו וצדיקינו שאנו מחכים אליו. והוא מה שמבואר מדברי המקובלים, שבכל מצוה ודבר שבקדושה צריך האדם [לומר] לשם יחוד, כי היחוד והאחדות שבהקדוש ברוך הוא, הוא הדעת והתבונה שבו, אשר תגיע ותשיג על ידה שכינתו [שהוא נשמת משה משיח כנודע], את מציאות שמו יתברך, כי הוא ודעתו אחד כנודע. וממדריגה למדריגה מקושר ומוכרח הוא לדעתינו ויחודינו, לתשובותינו אשר נשיב ונתקרב בכל עת ועת לגואלינו וצדיקינו, נשמת משיח, שהוא סוד שכינתו יתברך כנודע, יען אשר הוא לבד עולה על כולם בהשגתו את ה', עד שגם כל חכמי ישראל שהיו מעולם דומים לפניו כקליפת השום, כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא ותשובת נפשות ישראל שבמ"ט אותיות ושערים אם היו שבים וממשיכים עצמם אליו, שעל ידי זה לבד היה גם הוא מלמעלה בשער חמישים נמצא ומגיע אליהם [כי הוא כשלמה מהב' לפני']:

על אודות הידיעה והבחירה נראה מבואר מצירופי כותלי דבריו הקדושים, שבסיבת עלייתו [והצדיקים הכלולים בו] למדריגת הידיעה שבאחדותו יתברך, גדלה ועצמה למעלה זכיותיו והכרתו באמתת וצדקת נפשות ישראל [וטענתו שמחמת זה למה יחרה וכו']. ולא כן מדריגת הנפשות שבזולתו, אשר אין לנו לבא ולהרוס ולעלות כלל להמדריגה הזאת, כי בתכלית ההיפך יש לנו לידע ולראות בעינינו באמתת הבחירה אשר לפי זה אשמנו וכו', וכבר ביארתי במקום אחר שהן הן באחדות השגחה והטבע, אשר באמונה לבד ולא בדעת האנושי נבא ונראה בהידיעה וההשגחה. ועתה איך נמצא מציאות ויכולת להחליף ולהמיר ולבא בה [שלא במקום חיוב האמונה] לענין הכרתינו בחטאינו הנ"ל:

שכאשר לא היה אפשר למשה רבינו ע"ה לבא בידיעת הבורא יתברך זולת בבואו אל הארץ, כן [לבא] להידיעה והכרה במשה משיח ותורתו בעצמו, מוכרח קדושת הארץ בעצמו. והידיעה, הוא המאמר שנזכר בדבריו הקדושים לענין הארץ. וארץ הקדושה שבהיפך הוא זה לעומת זה [ממדריגות] הטומאה בכל החמשים שערים, אבל העיקר לכסוף בה בעצמה בכל פעם מחדש לעלות [למעלה]. ואף על פי שגדולים הצדיקים אחר ההסתלקות יותר, אבל הלא לאור הצדיק בעצמו מוכרח וכו'.... שדבריו שבאמת אי לאו האי יומא לבד כמה יוסף וכו'.... עצמו ופנימיותו הוא באלקותו בעצמו יתברך כביכול ומשם לבד השפיע את התורה הקדושה:

ובכל הנ"ל יש לבאר גם בלשון הכתוב תספרו חמשים יום, אשר לפי פירוש הפשוט היא פליאה נשגבה עד שרש"י ז"ל דחק את עצמו מחמת זה ופירש לפי פשוטו שהיא מקרא מסורס. אבל בכל הנ"ל תבין מרחוק שהוא בעוצם תעלומתו ורוממתו באין ואין סוף, נתצמצם ונתלבש הוא בימי הספירה שבע שבתות כנפש בתוך גוף, עד שאף על פי שמצד עצמו מרומם ונשגב הוא למעלה מהספירה והמספר, עד שמחמת זה בעצמו לא היתה כלל כוונת הכתוב לספרו ולמנות גם אותו, נתכנה ונקרא בכל זאת גם הוא על שם גופו וכל גווייתו שהם חלקי הימים הבאים ועומדים בעצם המספר, עד אשר כללו וייחדו הכתוב עמהם יחד בלשון תספרו הנ"ל:

לכאורה יש להתפלא בהמבואר מסיפור נסיעתו לארץ ישראל שלא הביט [על רצון] אנשי ביתו שלא יסע לשם, ולא פנה כלל אל דבריהם ובכייתם שהרבו על זה, כי זה סותר להמבואר מנסיעתו לאומאן שכשלא היתה רצון בתו שיסע לשם לא נתעקש כלל וביטל את רצונו ודבריו כנגד רצונה ודבריה [ואף על פי שמעלת נסיעתו לא היתה לשער כלל כמובן שם], ושכן היה דרכו תמיד, וכמובן ממעשה נסיעתו למעזבוז [בהשתדלות] אחותו וכו'. וגם מבואר מדבריו הקדושים [בתורה כ'], שהעדר [הריסה] ודחיקת השעה היא בהכרח מאד גם לענין [לזכות לבא לארץ ישראל]. ולמה זה דחק את השעה גם בנסיעתו [לשם], ולא ביטל את רצונו כנגד רצון אנשי [ביתו]:

וליישב את הפליאה הזאת, שוב נשוב להתפלא בגוף אזהרתו הזאת שהזהיר על זה גם לענין ארץ ישראל, והביא ראיה גם ממשה רבינו ע"ה כי כפי שלכאורה נראה שמוחלט מאד האיסור בזה [וכמבואר בלקוטי הלכות הלכות גזילה עיין שם ] וכבר נודע ומובא בדבריו הקדושים שבאיסור ברור ומוחלט לא היה למשה רבינו ע"ה שום נסיון כלל. אבל אם תוסיף ותעמיק בענין הדחיה הזאת [שהזהירו עליה חז"ל], תבין מרחוק שהוא כענין הבקיאות בשוב המובא בדבריו הקדושים, אשר למשה רבינו ע"ה ודוגמתו היא עבודה יתירה מבקיאות ברצוא [כמובן מדבריו הקדושים], ושם דייקא נמצא יותר מציאות אלקותו יתברך:

[מכתב יד מו"ה שלמה ועקסלער ז"ל]

אתמול שבת משפטים שמעתי מהרב ר' אברהם ז"ל [על הפסוק], דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז הזמן שנמצאים עשרה בני הקיבוץ הקדוש של הבעל תפלה שסיפר רבינו ז"ל במעשה י"ב. כי ראש השנה [שהוא] נגד מדת הדין כמובא בחינת דינא קשיא, נגד הגבור שהלך לכבוש מדינות ולא היה רוצה כי אם הכנעה וכו' והיה מניחם, ואם לאו היה מחריבם וכו', וזה [כוונת] הכתוב או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצה אלקים עונם וכו':

[בליל ג' משפטים כ"ה שבט תרס"ח].

שמעתי מפי הר"ר אברהם ז"ל, כי מורינו ר' נתן היה אומר על השמחה שבאה במוצאי יום כיפור, כי אצלו (ה)עיקר החרטה (כזאת) [הוא] עד שיהיה בטוח מכאן והלאה על הענין שלא יבא עוד ליד חטא, כי מה שעבר אין והעיקר על להבא. ואם כן מהו השמחה כל כך במוצאי יום כיפור. ומוה"ר אברהם ז"ל אמר, כי באמת ביום כפור עיצומו של יום מכפר לחד מאן דאמר, ולאידך מאן דאמר דוקא בתשובה מכפר , ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי מהו עיצומו של יום, היינו שאז מאיר אור היובל, בינה עילאה, בחינת תשובה עילאה שבא מלמעלה לכל אדם מישראל ומעוררים לתשובה. נמצא שהוא מכפר כי על ידי זה עושה תשובה. אכן שצריך לשוב בתשובה גמורה עד שלא יחטא עוד, וזהו גם כן על ידי קדושת יום כיפור, על כן אז מאיר בחינת יובל, בחינת כלליות בן ותלמיד כמובא בליקוטי תנינא סי' ז', בחינת דעת המציל את האדם מהעבירות, ועל כן מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, על כן הוא מכפר עלינו. והוא ענין קרבנות שמבררין ומשברין הבהמיות, להעלותו לאדם, בחינת דעת, בחינת בנין הבית, בחינת המוחין, והם מכפרין על העבירות ומצילין מן העונות, ועל ידי הארת הדעת שביום כיפור בחינת שנת היובל, ניצול האדם מהעבירות תמיד, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, על כן באמת ראוי לשמוח במוצאי יום כיפור, על ידי הארת הדעת הקדוש האמתי לנצח אמן כן יהי רצון:

מה שאמר ר' אברהם ז"ל על ענין ארץ ישראל, כי בא אצלו במוחו בהיותו בברסלב על ציון מורנ"ת זיע"א, ענין נורא על ארץ ישראל. כי עתה בזה הזמן (הוא) [ה]נסיון הגדול והמניעה היותר גדולה מדרכי הקדושה כראוי, בודאי היא ארץ ישראל. וכמו שאמר רבינו ז"ל ומובא בליקוטי מוהר"ן סימן כ', כי היום המניעות הגדולות מארץ ישראל הם מוציאי דבת הארץ ולא הים. וכמו שאמר רבינו ז"ל על עצמו, כשהאדם כבר מדלג על הכל עוד צריך לעמוד בנסיון שלא לחלוק עליו כלל חס ושלום. וכן היום הנסיון לכל הוא שלא לחלוק כלל חס ושלום על הנסיעה מכל בני ישראל לארץ ישראל, ושיתפללו היום על הצדיקים שיחשקו לארץ ישראל כראוי כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן קנ"ה, וכן להתפלל על אנ"ש היום שישתוקקו כולם לארץ ישראל:

[מעצם כתב יד המחבר]

להשיחה שאבדתי וכתבתי לעיל בענין דחיקת השעה יש לבאר בסיגנון אחר, כי כבר כתבתי שהכרח ההמתנה הוא מהכרח יחוד ה' (שבמ') [שבמדריגות] שלמטה, ומהכרח הכלים לקבל שנתהווים בימי ההמתנה. וגם כשדוחקים את השעה לבא מיד במדריגה הגדולה של הבקיאות ברצוא, מתגברים מיד כנגד זה הקליפות והיצרין המושכים יותר למטה בהכרח הבקיאות בשוב שמכוון למדריגה הזאת, ועדיין לא נכנע אליו לגמרי היצרין והקליפות שבמדריגה הקודמת לזה:

נצחון דקדושה הוא מחלוקת דקדושה, שבאמת מוכרח הוא להכריע את המשקל לצד האמת האמיתי, אף על פי שחבירו צועק ואומר שאצלו האמת ובמדת הנצחון מתגבר גם כן להכריע, אבל ונצח ישראל לא ישקר וכו':

פני משה כפני חמה וכו'. נמצא סתירה למה שאמרו חז"ל שבליקוי החמה סימן רע [לאומות העולם]. [ומאמרם מבואר על פי המובן מדברי אדמו"ר ז"ל בדבר השתלשלות השפעות מעולם לעולם וכו']. אבל האמת היא, שנפשות ישראל [נחשבים] בסיבת הלבנה שמקבלת מפני החמה שבפני משה:

המבואר לעיל מדבריו הקדושים אודות בנין הבריאה [וכלליות העולמות שבה] קודם השבירה וחורבן הרוח סערה. תבין מרחוק בסוד בונה עולמות ומחריבן [המובא בדברי חז"ל]. עוד נראה מבואר, שבכל זאת נהפך החורבן לבנין הבריאה של העולם הגשמי והטבע, שעל זה לבד היתה גם בתחלה כוונתו יתברך כנודע:

כמו שאין ביכולת לקבל מאדמו"ר ז"ל זולת באמצעות מורנ"ת ז"ל, כי בו לבד נשפע מנשמת ודעת רבינו ז"ל להיות ביכולת לקבל מאתו. כן בענין ארץ ישראל, כי בה לבד נשפע וניתן מאור ודעת אדמו"ר ז"ל, להיות ביכולת לקבל מאתו:

[המשכת המצח] הרצון לתיקון זעיר אנפין [כמבואר] בהמאמר ואת העורבים וכו' [סי' ד' ח"ב] וכפי המובן (ד' נומ') מהתגלות מצח האדם שבמנחת שבת, שבאתערותא דלתתא אתער לעילא, תבין נפלאות בשם הכינוי של מורנ"ת ז"ל שטערין וכו', וגם בתואר פניו היה מצחו נפלא ומשונה בגדלו:

בדבר נסיון ובחירת [ראשי] הדורות להבין מדעתם [בבחינת הוסיף יום אחד] מדעתו. מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שזה ענין התיקון והביטול למחיצה הרביעית שהיא קליפת נוגה, שמרוב הטוב שנמצא בה, אי אפשר להודיע בפירוש באיזה אופן יש בכל זאת לבטל ולדחות את הרע הנמצא בה. וגם לפי זה על כרחך דבריו אומרים פרשוני, שמה שאין נחשב הבחירה הזאת לשאר כל אדם, הוא מחמת שברובם ככולם עדיין יש להם נסיון גדול בשלושה מחיצות הטמאות לגמרי ברוב התאוות הרעות לגמרי חס ושלום. אבל גם הם, אם עומדים בנסיון התאוות הרעות לגמרי, עדיין אין ביכלתם לזכות ולבא בגבול הקדושה, עד שזוכים לתת עצה בנפשם גם במה שלא נאמר בתורה, ואדרבא נראה לכאורה כהיפך מהתורה, שזה ענין המסירות נפש שנמצא לחסידים הראשונים, לפרוש את עצמו לגמרי מעסקי העולם. וגם זה ענין המסירות נפש שהבינו אנשי מורנ"ת מפי מורנ"ת ז"ל בעת המחלוקת שבשנת תקצ"ה ותקצ"ו, אשר נתלבש בהרודף מי שנתלבש, וכתבו אגרות לכל מקומות ממשלתם כעין אגרות של המן, להודפם ולרודפם להומם ולאבדם, עד שרבים נתרחקו על ידי זה וטוב מעט לצדיק, שארית הפליטה שזכו לעמוד באלה הנסיונות, כמו ששמעתי מאבי מורי לענין הסיפור מדודו ר' ראובן יוסף מהייסין, עיין בקונטרס ימי התלאות:

[אמר המעתיק מצאתי מכתב יד המחבר מעלים מפוזרים קרועים ומה שיכולתי העתקתי]

למה שכתבתי במקום אחר, על אודות העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש להתפלא בטעמא דמלתא [למה] נקדם זמן בריאתם להיות בערב שבת הראשון. ולמה נחסר ונגרע זמן ועת התגלותם והכרחותם מיד, ויכולת הבורא יתברך לבראם ולהמציאם מזמן ועת ערב שבת בין השמשות, הלא כאשר הגיע הכח והיכולת של הבורא יתברך לבראם ולהמציאם במהירות, [וכי] להבל ולריק חס ושלום נתקדמו ועמדו מיום הבריאה, עד יום התגלותם הנ"ל. ודבר בעתו מה טוב, יען אשר באמת לא נפלא ונעלם ונפסק חס ושלום כח ויד ה', בבריאת ומציאות יש מאין, כאז כן עתה כנודע. ואולם, מצירופי דבריו הקדושים ושאר דברי חכמינו אשר בענין זה תבין, שכפי כוונת הבריאה, יצאה ונמצאה באופן שעל ידה בעצמה יתפלא ויתעלם כביכול השגתו וידיעתו יתברך שלמעלה, בשידוד הטבע. ומחמת זה לבד, אין כל חדש תחת השמש מעת הבריאה והלאה. גם כל הנפלאות שלעתיד [אשר חשבו חז"ל בסוף מס' כתובות] נכון ונמצא גם מעין הארתם תחת השמש, מעת הבריאה כנ"ל. [ומה שיצאו מהכלל עשרה דברים [בעת ההיא] וכו' יש לבאר בהקדמות אחרות]. וכל ששת ימים שבעת הבריאה והתגלותה, עמדו ונמצאו כאמצעי וממוצע, בין השגחתו ואלהותו יתברך שלמעלה מהטבע וקודם הבריאה, ובין הטבע שבכלליות הבריאה, שנשתלשלה ויצאה בה, והן הן אשר יצאו בהם המתחשבים אמצעי וממוצע, יחשבו בין לעולם שבקודם הבריאה, ובין לעולם שאחר הבריאה:

יש להתפלא בזה המאמר.... אמצעות המאמרות הנ"ל, שהיו מוכרחים את הפועל, והטבע והבחירה, מלמעלה מהכח וההשגחה והידיעה. תבין מרחוק לששת ימיהם הנזכרים, שכמו כן גם הם הוכרחו כביכול לאמצעות. וזאת תבין ותתבונן לישוב הפליאה, כי גם כל אשר חשבה התורה כמה נסים ושידודים שנמצאו בעצם הבריאה והפועל, הוכרחו גם כן כביכול המאמרות וימיהם הנ"ל, ולהתוסף בזה על כלליות הפועל והטבע, ולהיות מוכנים ומכוונים וקולעים אל השעה והעת שהיו מוכרחים נפשות ישראל. ולגלות ולהראות לכל איש תבונות כי הידיעה לבד עשתה והוציאה כמו כן גם שאר כל הפועל והטבע, עד שהם בעצמם לשידודים נפלאים ונוראים יחשבו בעיניהם. כי בהמטה הכין והפליא הבורא יתברך, את ההמצאה הנפלאה והמוכשרת להיות על ידה עיקר הנסים והשידודים, שנתגלו ביציאת מצרים וקריאת ים סוף. והלוחות מעשה אלקים, כוללים לכל הנפלאות והנסים שבמתן תורה.... פי הבאר, ופי האתון. ואם לא נחשב פי הנחש וההסתה, בעצם יום השישי שבימי המאמרות הנ"ל, ועד סוף היום, עדיין גברו ועצמו מאד הכוחות הנפלאות והנמצאות בכל פרטיות הבריאה מלמעלה מהטבע, וההפלאה היתה מהפלאת הבורא יתברך, שהפליא [בסוף] הימים הנ"ל, להיות נתהווה כח הבחירה, ופקיחת עיני הדעת הנ"ל:

שעוד בכל הנ"ל תבין במה שכתבתי לעיל, שאף על פי שהמאמרות לא יצאו כי אם בששת הימים הנ"ל. אבל בכל זאת, ברא אלקים לעשות ולהשתדל בהם מיום ליום, ומשנה לשנה, עד גמר התיקון שלעתיד. ותבין מרחוק, שגם התגברות הסתרת הטבע והפועל בדורות הראשונים כמו בדורות שאחריהם, והן באמצעות הטוב, והן להיפוך חס ושלום באמצעות הרע, היתה אז בכח האדם לבא בהפלאת הנבואה ודעת העליון. ובלעם בכח הרע שבו, נתגבר ועלה זה לעומת זה כנגד משה ממש. ובהבלעה רבה ועצומה, רצה לבלעם ולהשחיתם לנצח במאמרי ודברי פיו, להבליע ולהחרים לנצח חס ושלום לכל נפשות ישראל, לולי מה שהפיר השם יתברך את דברי עצתו, להפך כל רעות והורדת דברי פיו, לאתונו וסוכנתו בעצמה [כמובן מזה בדברי מהרנ"ת ז"ל]:

....כנגד עוצם ואו'.... תבין מרחוק, [לענין] פי הנחש כנזכר, [שאינו] נחשב בין העשרה. שלא נחשב, בסיבת היותו בערב שבת קודם בין השמשות, עוד אין שייך לחשבו, מחמת שעדיין משלה ושלטה באלה הימים, ההשגחה והשורש [ששם כולו אחדות], ולא נשלם עדיין ההבדל והבדלת הגלגל מהשפל הבהמה מהאדם, המובא במקום אחר. כי [מלפני זה], גם הם כלמעלה מהטבע, ושבקדם הבריאה. ומחמת זה לבד היה מוכן ועומד בהם גוף האדם לחיים הנצחיים בפרי עץ הגן, אשר גם הוא הממוצע במקום כאמצעות הזמן, בין הטבע ולמעלה מהטבע. ולהחשב מפני זה גם הוא כלמעלה מהטבע ועדן, כנגד כל הארץ והמקום אשר זולתו. וגירוש וריחוק האדם מאתו, הוא הוא מעין גירוש וריחוק מעץ החיים הנצחיים אשר בו. ובעוצם התגברות כח הטבע שבהשלמת מעשה המקום, [אחר] זמן שבששת ימים הנ"ל, אף על פי שבעיני [ה'] טוב מאד, בהביטו ובראותו לעצם המכוון שיתגלה לעתיד על ידי זה, אבל מעוצם המלחמה והתגברות הרע [שהיה, ושיהיה עד לעתיד], הוכן ועמד האדם בגירושו וטלטולו ובסוף ששת הימים הנ"ל למות ולשוב מיד לעפרו, לולא מה שנסמך לזה יום השבת, אשר הוא לבד, אגין עליה כנודע:

אודות הפחד ואזהרה מהריסה, נראה מבואר מדבריו הקדושים שמחמת זה בעצמו כל תקוותינו וחיינו הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו, הנגש אל הערפל מניעת הכתר לקבל משם לבד דעת התורה, ומהחיפוש והבקשה בעצמה איה מקום כבודו, נהפך ונמשך כל טוב:

בדבר הצדיקים היורשים את ארצם [שבמקום קבורתם] להיות בקדושת ארץ ישראל , ובהמבואר מדבריו הקדושים בסוד ר' ישראל בעל שם טוב ז"ל שהוא ישראל אבינו מבאר בתפיסתו לדוגמא מכל הצדיקים לקבר הבעל שם טוב שהיא בקדושת ארץ י'ש'ר'א'ל':

על אודות הפליאה מענין תפלה המובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל, מבואר ומיושב יותר על פי המובן מדבריו הקדושים שהתפלה הוא הדביקות לעצם הישועה שבו כי מאתו לבד כל מיני ישועות שבעולם. והוא ענין הכלים הנזכרים שם, שהאדם בחסרונותיו מקבל בתפלתו את החיים והשלמה מהבורא יתברך שבאורו (לא יש) [אין] גבול כלל:

ששמעתי מר' אברהם על אודות התרי"ג מצוות הנרמזים בעשרת הדברות, שבפרטיות נרמזות גם כן בהראשי תיבות, וגם נמצא אחד שחיבר על זה ספר מיוחד . ולדעתי נראה מבואר מדבריו הקדושים [וגם משאר ספרי אמת ] שכמו כן נרמזים בהם גם כלליות התורה שבנסתר שתתחדש מפי הצדיקי אמת בכל דור ובכל שנה. כי זה ענין קבלת התורה לנו שבכל שבועות וגם בכל יום כמובא בספרי אמת. וגם לפי כל זה יבואר בהמעשה מהלחם המובא בספר חיי מהר"ן, כפי המובן מדבריו הקדושים שבאמת היתה כוונתו על הנסתר שבתורה שתנתן אליו [שנתבשר על זה תחלה מזקינו הקדוש], ואחר כך יצאו עשרת הדברות מפיו כמובא שם, שראה בזה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי זה זה הוא גם השגות הנסתר שבהם אשר זכה בכל זה:

בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום. כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך וכו':

דיבורו ומאמרו הקדוש בענין לימודי ספריו הקדושים: היינט, אז מיין ספר איז שוין פאראנדין אויף דער וועלט, מיז מען נאר לערנין מיין ספר. [היום, שהספר שלי כבר נמצא בעולם, מוכרחים ללמוד רק את הספר שלי]:

[לבאר וליישב כמה פליאות הנמצאות בהכתובים ומאמרי חז"ל ממעשה העגל שבפרשת כי תשא:]

פליאה א'.

בלשון הכתוב לך רד כי שיחת עמך, אשר מבואר מפירוש המלות שבסיבת ההשחתה פקד וצוה השם יתברך למשה לירד מההר. ומשאר הכתובים מבואר שגם מתחלה לא עלה להתמהמה שם יותר מארבעים יום, [וישראל טעו קצת בחשבון כמובא על זה בפירוש רש"י], אשר גם אם לא היתה ההשחתה של חטא העגל היה יורד מההר. ומה זאת דיבר לו השם יתברך בלשון המבואר מאתו [שהא בהא תליא] שהירידה היא בסיבת ההשחתה:

פליאה ב'.

במה שכיוון משה רבינו ע"ה את בקשתו הראני נא דייקא אחר מעשה העגל שנתעורר האף והחימה אשר קצף ה' להשמידם וכו'. וגם כאשר המתיק משה בתפלתו ובטענותיו שתתעורר עת הרצון כמובא שם ברש"י. אבל אף על פי כן הלא מבואר לכאורה מלשון הכתובים שעדיין לא נמתקו לגמרי [כי ביום פקדי ופקדתי וכו']. ואיך יכוון אז בדבריו להשם יתברך עם בקשה נפלאה כזאת, אשר גם בתוקף עת הרצון שביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה לא ביקש על זה:

פליאה ג'.

הוא ממה שהשיב לו השם יתברך לא תוכל וכו'. כי לכאורה נמצא מזה סתירה להמבואר מהכתובים שדיבר ה' [אתו] פנים אל פנים. פה אל פה, ומראה וכו', ותמונת ה' יביט:

פליאה ד'.

מה שמבואר מכתבי האריז"ל [והבאתי מזה כמה פעמים במקומות אחרים], שבמתן תורה עלה לשער הנון, ולכאורה לא משמע כן מהחלטת חכמינו ז"ל [מ"ט] נתנו למשה חוץ מהשער הזה שלא ניתן אליו כלל:

פליאה ה'.

הוא מה שלמדו חז"ל את הנ"ל מהכתוב ותחסרהו וכו'. כי לכאורה לא ידענו מבואר ומפורש בכתוב הזה, שהוא מדבר מהשערים האלה:

ואולם הפליאה הזאת יש לתרץ בהכלל ממאמר החכם אלו ידעתיו וכו', שיסובב בדבר [ההשגה] בו [יתברך]. ותבין מרחוק שזה לבד פשטיות הפירוש מהכתוב ותחסרהו וכו'. לבל יעלה ויהיה כאלקים בעצמו [כי אלו ידעתיו וכו'], אשר בדברי האריז"ל הנ"ל תבין מרחוק בהפלאת (אלה) [משה], להיות בזה למעלה מגדר אנושי [לחם לא אכל וכו']:

ועוד בהמבואר מצירופי דבריו, שגם בדבר העליה לשער הנון נמצאים מדריגות לאין ערך תבין מרחוק לישוב הפליאה ג' והפליאה ד' הנ"ל. כי גם הבטתו פנים אל פנים וגם השגתו שער הנון שבמתן תורה עוד לא נחשבה כלל להשגה והבטה כנגד המדריגות שלמעלה מאתה. כי במה שמבואר מלשון הכתובים שבתמידות היתה נבואתו במראה והבטה כביכול פנים אל פנים. יש לבאר בכל הנ"ל שעדיין אין זה נחשב להבטה ומראה, כנגד הבטתו והשגתו שזכה במתן התורה. וכמו כן גם השגתו שבמתן תורה לא היתה נחשבת עדיין להשגה אמיתיית כנגד ההשגה המופלגת ועצומה יותר במדריגה אחר מדריגה, אם לא היתה השחתת נפשות ישראל הנ"ל:

ועוד במציאות התהפכות הירידה, אשר לפי זה ממילא מבואר, שאז תחשב באמת הירידה עצמה לעליה מופלגת ביותר. תבין מרחוק ביישוב הפליאה [הב'] הנ"ל: