סימן ח׳ — ראיתי מנורת זהב

ראיתי מנורת זהב-סימן ח'

אות א

וברוח פיו. כי האדם הוא חלק אלוקי, כנודע. ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה, כשיש לו איזה חסרון. כדי שעל ידי זה בעצמו, יגרום כל פעם השלמה לחסרון:

והוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה, שהשלמת החסרון וכפרת עוונות, הוא ממדת הרחמים. ואולם, בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [כמובא לקמן בפנים], ומהמבואר מהשיחה [שבספר חיי מוהר"ן] השייכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע [העומד מצדו] שבתוקף הדין כנ"ל. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות, לבאר כל המדות של הרחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע [שבתוקף הדין כנ"ל]:

וזה בחי' י"ג מדות וכו'. כפי העולה מדבריו הקדושים, שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדושה. נראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו:

נוצר וממתיק. שהוא נוצר [ושומר] וממתיק, את האלופים, שלא יזיקו את העולם. [כי לשון שמירה, סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק והועד בבעליו ולא ישמרנו]:

נושא עון ופשע. בהכרח האתערותא דלתתא הנ"ל בדיבור המתחיל וזה בחינת י"ג מדות, יש להתפלא קצת אשר לא יסיים בפירושו לכל הי"ג מדות. ואם בתיבת וחטאה יש לפרש שאינו צריך לחושבה, כי היא מחוברת לתיבת נושא הנ"ל, [שהנשיאה תסובב גם על החטאה]. אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת ונקה שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר, בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו, עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכוחו. ובהמבואר שם מדבריו הקדושים, שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע. עד שגם הם, לא יראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת ונקה ברוח הרב, לעורר אותה באתערותא דלעילא כנ"ל. ובאמת, אין זה נאמר רק על הרב העליון, שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו. [עיין לקמן בהגהה על אות כ"ד]:

והנלווים. מוכרח לפרש על הנלוים המקושרים אליו בקשר אמיתי, [קשר אהבה, כמובא במקום אחר], בשלימות כראוי:

גן דא אורייתא, ונשמות ישראל וכו', דאיתרביאו בגן. סובב בזה להמבואר מצירופי דבריו הקדושים לעיל באות א', שכל נשמת החיים, הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח. לפי זה יש לבאר בכפלים בכוונתו הקדושה שבדבריו הנ"ל, שמבואר מהם, שבעליית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכוחו, שגם בכוחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום, [חוץ זיכוכו מהרע [בפועל] שזוכה בבירור ההלכה, על ידי השכל שנמשך מהתפלה]:

התורה שהוא בחי' בריאה בפועל. סובב בזה, להעולה מצירופי דבריו הקדושים באות א', ובאות ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה האות ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן, היינו מהתפלה וכו', להשקות את הגן, הוא התורה. בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה, שהיא בעדן, ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עיקר כוונתו, על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר באופן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ומכותלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו', אור הגנוז וכו'. יש לבאר עוד, שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה. ושזה ענין ההסתרה [עין לא ראתה], שהזכיר בדבר העדן, [וכמובא מזה במקום אחר]. גם יש לבאר בטעם בריאת הגן, [והשקאתו מהעדן], שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], שהוא העומד במדריגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאותיו בגבולים וצמצומים:

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. בפירוש הפשוט מהכתוב, סובב הפירוד על התחלקות הארבע נהרות [מאחדותם שבנהר העדן] זה מזה. ובפירוש הדרש מרבינו ז"ל, יסובב הפירוד, על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר [הנ"ל בהקדמה], שברוב המקראות שרבינו ז"ל מפרש בהם בפירוש הדרש, נראה אותם בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שמחבר אותם בפירוש הפשוט שבהם. יש ללמוד מהמפורש אל הסתום, שגם בזה הכתוב, כוונת רבינו בדבר הפירוד, לשני הפירושים הנ"ל . כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהד' אותיות, מוכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודביקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים, שהד' אותיות הנפרדים בהגן והפועל הנ"ל, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן, שמתאחדים שם בנהר אחד. אשר מבאר בזה אגב אורחא, לפירוש הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי' ולדעת האריז"ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי"ג מדות:

והיה לארבעה ראשים. בהעולה מאלה צירופי הדברים שבסימן ה', וסימן ז', שגם כל התהוות הגופים בגשמיות, בבנין ד' יסודות, נמשך ויוצא מד' אותיות השם [ד' ראשים], שבגן התורה, [וכן גידולי הנשמות, כנ"ל בדיבור המתחיל גן דא אורייתא וכו']. סובב גם כן להעולה מצירופי דבריו הקדושים הנ"ל שבסימן א' ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן. בדבר העדן הנ"ל, הגדול ועצום לאין ערוך ממדריגת הגן. וגם כל חיות הגן והרוח שבו, נמשך ונשקה מהעדן. ממילא יבואר לפי זה, שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה, עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. ותבין ותתבונן לפי זה בהמבואר מדבריו הקדושים באות ח', שנמצא סערה דקדושה [שער הציצית], שהוא העומד בקדושה זה לעומת זה, להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו, [עיין שם היטב באות ח']. וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן, להכניע ולכלות את האדמוני. טעם א'. מפורש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכולת הרב לכנוס לתוך צנור הרשע, כדי לשברו. טעם השני. מבואר גם כן למעמיק בדבריו הנ"ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב, בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ"ל תבין מרחוק, שזה שאין ביכולת סערת הרשע להתקיים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ"ל, המוכרחים לקבלת הטוב, מסערת העדן. כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמוכרח שיהיה בזה העולם [עיין בספר שיחות וסיפורים באות כ'], מוכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו [רשע וטוב לו], בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ"ל, [שגם משה רבינו ע"ה עדיין לא עלה לשם להשיגו], ולהשפיע גם לרשע כעשו בבכייתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו, נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההיפך, ומסער גופיה ונשמתיה. ולא כן הרב העליון [כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו], בעלייתו לשם ברוב ועוצם הכלים הנפלאים הנתהווים ברוב ועוצם הנסיונות שיעמוד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות, [כמובן בזה מדברי מהרח"ו בשם האריז"ל]. וגם ממילא מובן, שברוב הכלים, יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה, כפל כפלים, כפי שנמצא להרב דקליפה. ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה, רק לרוח סתם, מרוב הכלים כנ"ל:

מי אתה הר הגדול. את הפירוש מזה הכתוב הציג מורנ"ת ז"ל, בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז"ל, ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר ביאורי הקודם. שכל מקרא או מאמר חז"ל שרבינו ז"ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז"ל, בזה הענין:

דיבר אז וכו', רוח החיים שבדפק. שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת, שנראה מדברי רבינו ז"ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצירוף [ד' אותיות] השם שמכוון לזה החלק, מהא'לף פ"א חלקים הנמצאים בזאת השעה, [כי הד' אותיות הן הן הארבע רוחות כנ"ל]:

ועוד יש להאריך קצת בכל זה, ולשוב להכתוב הנ"ל, ונהר יוצא מעדן וכו'. שאף על פי שבביאורינו הנ"ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת ונקה רק במדריגת התפלה והעדן, ולא במדריגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים, ליתן בזה את האמור בזה. ותחשב התפלה, בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה, בכל הי"ג מדות שמוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדריגות, אשר לא ראי זה כראי זה, ובמדת ונקה [תכלית הזיכוך] לבד, פרט רבינו ז"ל ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר [כמובן במקום אחר ], שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף כנ"ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת [מחמת ההבדל] ברוממות העדן יותר מכולם. וגם אגב אורחא, נוסיף ונבוא מכל זה לדבריו הנ"ל. כי בהעולה מדבריו הנ"ל, שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדריגת הגן יותר מי"ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה שפרט בו. ואשר לפי זה יש לבאר, שבכל מדה ומדה מהגן, נמצא בו אלה הד' אותיות, וגם שינויי המדות זה מזה. גם שינויי הצירופים [של הד' אותיות] זה מזה, ושהן ההן י"ב צירופי הויה, שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי"ב צירופיהם] גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר כנ"ל], ושם האור גנוז ונסתר, עד שממילא נקרא בשם חושך ותכלית ההיפך מהאור, ותבין ותתבונן כמו כן, בי"ב צירופי הויה שבלילה וחושך שדיבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו', אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה נחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא, חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז"ל, כי מלת ונקה סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בהסתרת וגניזת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל בדבריו הקדושים, יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין. ובאמת, הוא נהפך חס ושלום, להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא, לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה, המוכרחים להם כנ"ל:

רכב אלקים רבותים, בחי' קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח חיים, הרבנים דקדושה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י"ב המדות, והצירופים משם ה', שהזכרנו לעיל בדיבור המתחיל דיבר אז וכו'. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי"ב צירופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן. אבל עוד יש לבאר, שברוב התאחדות כל הד' נהרות [והאותיות] שבעדן, להיות לנהר אחד. כן גם י"ב הצירופים שבאלה [אותיות] הנהרות, שעליהם עומדים י"ב המדות, נכללים שם כולם במדה אחת. וממילא מובן, שהיא מדת ונקה, כי התחתון נכלל בעליון, ורוממותה גדלה ועצמה על כולם. כנזכר לקמן באות כ"ו עיין שם. והוא הראש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים [בהגן], הנמשך מאתו. וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח, בדבר המחלוקת שנמצא בין תנאים ואמוראים, שזה אוסר וזה מתיר. לפי הנ"ל, מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאליך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום. אדרבא, בתכלית ההיפך, נהפך לו זה בעצמו לכולו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים, שכדי לברר את ההלכה מוכרחים למדת העדן והתפלה הנ"ל. יש לבאר לפי הנ"ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לבירור ההלכה, מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכוונת ומצורפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה, בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים [וסותרים] זה את זה, שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ"ל זה לזה:

והנה, כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה. יש לבאר, שמחמת זה גם משיגי המדות [שהמדות נמצאים בהם], שהם הרבנים דקדושה. שאף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ"ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב, במדה בפני עצמה. וממילא מובן, שהרב העולה על כולם, הוא העולה למדה השלש עשרה כנ"ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות, כי מכוון ממש, המספר לרברבי ישראל שנים עשר, אשר על פרשת חנוכתם בבית ה' הנ"ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב ראיתי וכו', [הנרשם בתחלת המאמר]. ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב ובבא משה וכו', [שהוא הכתוב השלישי המכריע, כמובא שם ברש"י], שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ"ל, ששלו יפה משלהם. ועוד זה כל עצם פירוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מוכרח להאריך קצת, ולהציע לכל זה ג' הצעות:

הצעה א'. כי בכל הנ"ל תבין מרחוק, כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן, שכמו שכל נפשות ישראל מוכרחים להתקשר להרב דקדושה, לקבל את הרוח חיים. כמו כן כל הרבנים בעצמם, מוכרחים להתקשר לרב העליון הנ"ל, שמאתו לבד נמשך כל התיקון. ושגם בדברי הרב בעצמו, נמצאים מדריגות למעלה ממדריגות. כי גם אהרן, שמאתו כל מנורת [תורת] זהב, [המובא שם בפירוש הכתוב ראיתי וכו'], לא הגיע במדריגתו למדריגת משה רבינו ע"ה, [שלא קם כמוהו], אשר אליו לבד נתגלו כל הי"ג מדות בתפלתו. ושגם הוא עדיין לא נתעלה בעלייתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד [שבעצם התפלה], להתגרות עם האדמוני, ולמחות זכר האלוף עמלק, כאשר נבאר לקמן:

הצעה שניה. הוא בהנ"ל, שכל חלקי התורה והגן, הן הן הכלים המוכרחים והמוכשרים לקבל בהם מדריגת העדן והתפלה. [כי התורה והתפלה, תלוים זה בזה, כנזכר לקמן באות י']. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבואר, שגם להרב העליון בעצמו, לא ניתן גדולת העדן רק בשביל רברבי דקדושה, עם כל נפשות ישראל הנלווים אליו. כי בלתי הכלים, לא יתקבל כלל בקדושה:

הצעה שלישית. בענין בית ה' [שמשם יציאת המעין], שבפירוש רבינו ז"ל סובב זאת על עדן, [עין לא ראתה כמוב"פ]. ובאחדותו לפירוש הפשוט, [כנזכר בהכללים שבהקדמה], ממילא מובן, שעיקר נקודת העדן הזה, [עין לא ראתה כנ"ל] היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן, היו באופן שתתקבל בהם הארת עצם העדן הזה. ויש לבאר לפי זה, שגם הם, נחשבים כנגד עצם נקודת העדן הזה, לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל, [שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשות ישראל כנ"ל], אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ"ל:

ועתה, שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ"ל ובבא משה וכו'. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שייך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבינו ע"ה שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבואר, שכבר כלה משה להקים את המשכן. וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש"י [בשם רבותינו ז"ל] מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים. ועתה, למה יבא זה הכתוב, [ובבוא משה וכו'], בתכלית ההיפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבינו ז"ל הנ"ל והמוב"פ, מאד מאד מחובר זה הכתוב להענין, ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ"ל תבין ותתבונן, כי אך ורק בבוא הנשיאים אל משה, והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם, יצא אל הפועל הכתוב ובבוא משה וכו', ששמע וקיבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים, לבירור התורה:

גם מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שכאשר התחיל לעסוק באלה התיקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר, [כנ"ל בדיבור המתחיל והוא מגודל רחמנותו], כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו, לא ינוח ולא ישקוט מלעסוק בזה, על כל פנים על ידי הנלווים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד, מתורה, ותפלה, ורצונות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאלקים חיים, אשר זכינו לראש תלמידיו והנלווים אליו, מוהרנ"ת ז"ל. כי הוא אשר הרבה לגלול את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושים, והודיענו על כל פנים מזה:

גם נראה לעניות דעתי מכותלי וצירופי דבריו הקדושים בכתב ובפה, שזה לעומת זה, אלוף עמלק הנ"ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מוזכרים בפרשת וישלח. ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבינו ז"ל, מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. א) רבא תימן. ב) רבא אומר. ג) רבא צפו. ד) רבא קנז. ה) רבא קרח. ו) רבא געתם. והשביעי, רבא עמלק. והוא המכוון לאמצעי וממוצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף הי"ג שבסטרא אחרא כנ"ל, דנחשבים ועומדים ששה בצד זה. וגם ששה מצד זה, ואלו הן. א) רבא נחת. ב) רבא זרח. ג) רבא שמה. ד) רבא מזה. ה) רבא יעוש. ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשוב, כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבואר שם מקודם מפי' רש"י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו, מאליפז שבא על אשת עשיו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרכיב בזה, שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה, שאף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו, אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא. אבל אלופי בני עשו, ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכוונים ממש למספר שנים עשר, חוץ השלש עשרה, האמצעי והעיקרי, אלוף עמלק, [שעליו אמר עשיו יש לי רב כמוב"פ]:

וההכרח להאריך בזה עוד, כי בתחלת אות ה' שכתב שם בזה הלשון: והנה, כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון, ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח וכו' עכ"ל. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה, מאחר שיש ביכלתינו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים, עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים [שמהם החסרונות כמוב"פ] יתכפרו על ידי זה. למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה איכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא, מבואר מדבריו הקדושים, שגם אם לא נתגרה אתו, משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה, למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד. ואולם, אם נשים את לבבנו להכלל זה לעומת זה, הנזכר בהקדמה, נבין ונתבונן, שאף על פי שכפרת העוונות הוא על ידי הרברבי דקדושה, והעיקר על ידי הרב העליון הנ"ל, בעלייתו לעצם נקודת עדן, בית ה' כנ"ל. אבל בהקדם הקליפה לפרי, עומד כנגד זה, רבא עמלק, [עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל], לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדושה וכל הנלווים אליו. עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב, רק' רע' כל' היום', בחטאים ועוונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם היה ביכלתינו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל, [כלשון הכתוב, לך והחרמת את החטאים וכו' וחוטאים לא כתיב], ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת הי"ג זה לעומת זה הנ"ל, ובהחודש שבשנת דין ועיבור, [אשר] יגיע גם כן למספר הי"ג. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל, בכח הרב דקדושה, לכנוס לצנור ימי עשיית עשו בעצמה, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתיקוני חנוכה הנ"ל:

וגם אגב אורחא, תראה נפלאות בסמיכות הכתוב, [לסוף פרשת האלופים הנ"ל] אלה תולדות, [וכמובא כעין זה ברש"י עיין שם]. יען אשר ביוסף לבד, והתחלקותו לשנים, נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר הי"ג, להכניע ולבטל מספר הי"ג, שבבני עשו הנ"ל. ושגם לפי זה נתיישב פליאת מאמר האריז"ל שהביא מהרנ"ת במקום אחר, [והזכרתי מזה בספר שיחות וסיפורים אות י"א], שבתיקוני חנוכה הנ"ל, נמשכים י"ג פעמים מספר שם הויה, שנמצאים במספר השני שמות, יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם, שהוא באחדות המוחלט. יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם, בכפלי כפלים עד י"ג. הלא גם על כפל אחד הוכרחו חז"ל לפרש בו, שזה יאמר קודם שיחטא האדם וכו', והזוהר הקדוש פירש בו בענין אחר, קדמאה שלים וכו'. ועתה, איך שייך להוסיף עוד, ולשלשו ולרבעו וכו' עד י"ג. אבל מה נמלצו לחיך אלה אמרותיו, כפי העולה בתיקוני חנוכה הנ"ל, [שמבאר רבינו ז"ל בזה המאמר]. שאף על פי שיוצא מהעדן רק כולו אחדות [ונהר אחד]. אבל בהכרח הבריאה, יפרד ויהיה לארבע אותיות ה'. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בי"ב שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר, [שהם י"ב צרופים הנ"ל]. ובהתחשבות זה השם, גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה הי"ב גם מספר הי"ג. וכל זאת העליה, זוכים ג"כ ע"י יוסף כנ"ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המובחר שבאלופי עשו, שהוא אלוף עמלק הנ"ל. כי זה המעין הנ"ל היוצא מבית ה', הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי [בהשיחות והסיפורים שבאות י"א הנ"ל] נוסח האריז"ל, ל'הדליק נ'ר ח'נוכה, לרמז על זה הנחל, אשר י'ו'ס'ף' והולך בנובעו, לשפוך מימי הדעת, מיום ליום. וביום ולילה האחרונה, שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף, [עיין שם בדברי מורנ"ת]. וגם בפרשת הנשיאים הנ"ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף, מוכרחים לעמוד, עיין שם.:

ביאור הליקוטים הקצר על מאמר ח']

בהודעתו רוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה, נראה מבואר כוונתו, על תפלת האדם על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, ושידחה מעצמו את הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ובפירושו להכתוב ראיתי וכו', שבעה ושבעה וכו', אור הגנוז. נראה מבואר, שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה, והוא ההסתרה שהזכיר בדבר העדן, עין לא ראתה וכו', [וכמובא מזה בדבריו הקדושים גם במקום אחר]:

אות ב

בהכרח הגן לצרפו להעדן יש לבאר, שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], כי הוא העומד במדרגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאתו בגבולים וצמצומים:

אות ג

בהודעתו [בסימן ד'], שמציאות הרוח חיים בתורה והצדיק, הוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. נראה לכאורה כשפת יתר [כי מי לא ידע בכל אלה, שזה מצד הרחמים]. ואולם, בסתרי דבריו הקדושים על אודות הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [ובהשפעת השגתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע העומד מצידו, כמבואר בחיי מהר"ן מהשיחה השייכת לזאת ההשגה]. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעתו:

אות ד

בדבר הכתוב, ונהר יוצא מעדן וכו', יפרד וכו'. אשר בפירוש הפשוט יסובב הפירוד על התחלקות הארבעה ראשים [מאחדותם שבנהר], זה מזה. ובפירוש רבינו, סובב הפירוד על הרע לבד, שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר הנ"ל בהקדמה, שברוב המקראות שדורש אותם בפירוש הפנימי, נראה בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שסובב לחברם ולייחדם גם בפירוש הפשוט שבהם, עיין שם. ומהמפורש נלמד על הסתום, שגם בזה, כוונתו בדבר הפירוד לשני הפירושים. ויש לבאר , שלפירוד הרע מהקדושה, שבאותיות השם, מוכרח לחלק כביכול, ולהפריד אותם בעצמם, שלא יהיו בדביקות ואחדות לגמרי, כאחדותם בעדן והנהר שמאתו. ובצירוף העולה בכל זה מדבריו הקדושים, שהד' אותיות הנפרדים בהגן והפועל המוב"פ, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם. יש לבאר, שאגב אורחא משלים וגמר בזה לפירוש הי"ג מדות, שמתחילים בשני שמות הויה:

אות ה

בסמיכתו [בסימן ב'], דבר הכתוב ורוח אלקים וכו', שהוא נמצא בהרב דקדושה. מבאר יותר בחושבו [בסימן ד'] כל המדות העליונות שהם נמצאים בהרב דקדושה, [ונראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו]:

אות ו

כפי הנ"ל [באות ג' ואות ד'], יש להתפלא קצת, אשר לא פרט והזכיר מדת ונקה הנמצאה בסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך [בסימן ה'], על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהעלאתו שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלווים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע:

אות ז

אם לפי הנ"ל, לא תהיה מדת ונקה רק במדרגת העולה להתפלה והעדן. וכן בהנ"ל שהשם השני [בתראה שלים יתיר], הוא במדרגת העדן. אבל עוד יש לבאר, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים [ליתן בזה, את האמור בזה], ותחשב התפלה, בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תתחשב התורה, בכל הי"ג מדות המוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת, נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות, אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת ונקה לבד, פרט ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר באמצעות הנהר, שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף הנ"ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת מחמת זה, ברוממות העדן יותר מכולם :

אות ח

בהעולה מדבריו הקדושים [אשר ביארנו לעיל], שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדרגת הגן, יותר מי"ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה, אשר פירט בו. תבין מרחוק במספר י"ב צירופי הויה שהזכיר בסוף זה המאמר. ומחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי"ב צירופיהם], גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר הנ"ל], ושם, האור גנוז ונסתר בסתרו חושך שבתכלית ההיפך מהאור, ובהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שגם גשמיות ד' יסודות הגוף וכלליות הבריאה, נמשכת מקדושת ורוחניות ד' אתיות השם. תבין ותתבונן כמו כן בי"ב צירופי הויה שבלילה וחושך, כמובא שם.:

אות ט

כפי ביאורינו הנ"ל, תראה נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו', אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה יחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא חושב והולך ממדה למדה, בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך, ומדת הדין. אשר לא זה בלבד, כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז"ל, כי מלת ונקה יסובב למעלה. החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בגניזת והסתרת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין חס ושלום:

אות י

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל ד' אותיות הויה שבגן, [וגם מאליך תבין שזה כל עצם מציאות הגן], נמשך מהעדן. ובביאורינו הנ"ל, שהעדן בהשפעותיו מוכרח להגן. יען אשר הוא לבד כל כלליות הכלים, אשר זולתם נהפך השפע לחסרון יותר, [ויתעצב אל לבו, כנודע]. נראה מבואר, שכעין זה גם כל הכרח התורה ותפלה זה לזה. כי כל בירור הלכות התורה [ולזכות בזה גם לקיומה, ולסור מרע עד שלא יאונה כל און], אין ביכולת לזכות, רק בעדן התפלה. וגם בהיפך, אין ביכולת לעלות בעדן התפלה, רק בכלי התורה והגן [והם מהדברים המקושרים זה לזה, שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמבואר מזה בדברי מורנ"ת]. ועוד בכל זה יבואר יותר בהכרח ההתקרבות להרב, ושבו לבד נמצא כל הרוח חיים של התורה והתפלה, עד שזוכים על ידי זה, גם בעצמו לתפלה ולתורה בלימוד ובקיום:

אות יא

בדבר הבריאה בפועל על ידי התורה שהזכיר בסימן ז', סובב להעולה מצירופי דבריו הקדושים בסימן א', ובסימן ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. וכן סובב בזה לצירופי דבריו הקדושים שבסימן ה', וסימן ז', לבאר בפרטיות התהוות הגופים בגשמיות בבנין הארבעה יסודות שבבריאת העולם, שהם הנמשכים מד' אותיות השם, הנמצאים ויוצאים מגן התורה. וכן בדבר הנשמות דאיתרביאו בגן התורה, סובב להכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים, [שגם משם מבואר, שהוא מהרוח חיים שבתורה]. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

אות יב

בהעלאתו בצירופי דבריו הנ"ל, שכל גידול וצמיחת הנפשות והגופים [הוא] מגן התורה, מוסיף לבאר בדבר החסרונות שנתחסרים על ידי העוונות [שעוברים על התורה], שהזכיר בסימן ד'. ובכלל ואו הנ"ל בהקדמה, שזה לעומת זה וכו', יבואר לנו, כי מהסערה שנמצא בצד הרע, נלמד ונבין לצד הטוב. שזה מה שמבאר בשער הציצית [והשין שמאלית], שהם באותיות סערה, להכניע את הסערה דסטרא אחרא. וכפי העולה בכל ביאורינו הנ"ל, שמדריגת העדן גדול ועצום לאין ערך ממדריגת הגן, ושגם כל מציאות הגן והרוח שבו, נמשך מהעדן, אשר לפי זה יבואר לנו, שכמו כן גם הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן, להיות לסערה חזקה כפלי כפלים. ושזה זה הרוח שברב העליון הנ"ל, העולה לזה העדן בכלי הגן, עד שאינו נפסק אצלו חס ושלום, כמו שנפסק מהרשע. גם יש לפרש, שמחמת שהוא מקבל את הסערה ברוב הכלים הנפלאים, אינו נקרא אצלו גם אחר כך, רק בשם רוח סתם. ובהעלאתו כל זה מדבריו הקדושים, מבאר בכפלים, למציאות הכח והגבורה שבזה הרב והצדיק, להכניע ולכלות גם את הרשע האדמוני הנ"ל:

אות יג

עוד לאל מלין, לבאר יותר בכל הנ"ל. כי בפירוש הכתוב ראיתי וכו', ושנים זיתים וכו', אילנא דחיי ואילנא דמותא, היינו טוב ורע וכו'. מבואר כוונתו, שהוא עץ החיים, ועץ הדעת [בגזירת מות] טוב ורע, העיקריים בגידולי הגן, [כמבואר מסיפורי הכתובים שבזה הענין, לפי פשוטם]. ובפירושו הנ"ל שבסימן ז', שגידולי הגן הם הנפשות, [כי האדם עץ השדה]. ומהרע שבעץ הדעת, נאחז הרע בכל הדורות שיצאו מאדם הראשון. ובהנ"ל שגם עצם הגן יוצא ונתהווה מהעדן. יש להתפלא במציאות הרע בגן נפלא ונורא כזה, הנמשך מעדן אלקותו בעצמו יתברך. אבל גם כל זה יתיישב לנו, בביאורי הנ"ל להסתרת העדן. שבסיבת הסתרתו, יש שנהפך האור בתכלית ההיפך להנשפעים מאתו, ולהיות להם בחושך ודין ורע. כי לפי זה יש לבאר, שגם זה כל הרע שנמצא בהגן הנמשך מאתו. וגם לפי זה יבואר, שכל העומד בנסיון, ומכניע את הרע שבגן, מכניע ומהפך כמו כן, לשורש הרע, שהוא ההסתרה ומדת האף והדין שבעדן בעצמו, להיות נהפך אליו בהתגלות ורחמים לאין ערך כלל. כי הוא לבד, כל השורש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים בהגן, הנמשך מאתו:

אות יד

בכלל החמישי הנ"ל בהקדמה, שכל מקרא או מאמר חז"ל שמביא קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר בזה הענין כל המאמר. תבין מרחוק בפירושו לתערובות הטוב ורע הנמצא בגן דא אורייתא, שהוא דבר המחלוקת שבין התנאים, שזה אוסר וזה מתיר וכו'. כי בביאורי הנ"ל, שגם זה הרע נמשך מהעדן, בעוצם הסתרתו. ישמע חכם ויוסיף לקח, כי לפי זה, מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל, אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאילך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו כלל זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום:

אות טו

וגם, כי מה מתוק מדבש ועונג הכרח הבירור למדת העדן ונקה הנ"ל, שהיא המכוונת למדת השלש עשרה שבתורה, בכתוב השלישי המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. וגם זה בעצמו דבר הכתוב ונקה [שהיא מקור הטוב והרחמים] המתאחד בסופו המכחישו, ואומר, לא ינקה. שהיא מדת הדין, ההיפך מטוב חס ושלום כנ"ל:

אות טז

בדבריו הקדושים שבסימן ב', על אודות החמש נימין שבכינור של דוד, שהיא כנגד החמשה חומשי תורה. יש לבאר, שגם בזה יסובב לדבריו בצירוף התורה והתפלה הנ"ל, שחיבר אותה דוד בניגון הכנור שבחמש נימין. וכפי המבואר מדבריו בענין תערובת טוב ורע שבתורה, אשר בשכל האנושי אין שום אופן לבוא לבירור נכון בכל הלכה בלי שום ספק עוד, [בסיבת המחלוקת שבין החכמים והפוסקים], והרבה פסקי הלכה אינם נפסקים רק כפי הכללים, כמו ספק דאורייתא לחומרא וכו'. יש (להעיר) [להבין] ולהשכיל דבר מתוך דבר, שזה שלא יהיה בירור הלכה האמתית, [וגם בלי תיקון וספק, אפילו בהאיבעיות והספיקות שבדברי חז"ל], עד השלמת מדריגת בן דוד בעצמו. ויען אשר גם דוד זכה מעין זה , נתבררו אצלו חמשה חומשי התורה בכנור תהלתו, שהיה מנגן מאליו ברוח צפונית שהגיע אליו [מהעדן] באמצעות הגן, כנודע:

אות יח

בכוונתו להבין משל ומליצה, [הנ"ל בהקדמה בכלל האחד עשר]. יש להתפלא בפירושו למדת ארך אפים, שהוא אריכת הרוח המשלים ומחיה את האדם. כי הלא בפירוש הפשוט נתפרש מלת אפים, שהוא האף והחימה, שהשם יתברך מאריך ומעכב אותו מלהזיק ולהמית את האדם. ואיך נלמד ונביא מזה ראיה, לתכלית ההיפך, שהרוח לבד משלים ומחיה את האדם. וגם יותר יש להתפלא לעניות דעתי, בביאורו למאמר חכמינו ז"ל, צפון חסר. כי כפי שמבואר בדבריו הקדושים שצפון מרמז על הרוח הצפון בלב, אשר מאתו כל החיים והתמלאות החסרונות, עד שבהפלגת מעלתו, נקראים כל ישראל בשם צפוניך. ועתה [אם אין ביכולת להביא ולכלול גם הלב בסוג המעלה הזאת. כי לפעמים נסתלק קצת מאתו הרוח הצפון בו, ולפעמים נסתלק מאתו לגמרי, ומהסתלקות הרוח לבד, נרגש בלב החסרון. אבל] איך יתכן לפי זה החלטת חז"ל, לקרא בשם חסר, את הרוח הצפון בעצמו. ואולם, בהסתרת הרחמים שבעדן הנ"ל, להחשב מפני זה בתכלית ההיפך [בעולם השפל], במדת האף והדין והחסרון. תבין מעצמך ליישב אלה הפליאות. כי הוא האף והחסרון שבאור הצפון והגנוז [הנ"ל מפירוש רש"י, על הכתוב ראיתי וכו'], אשר מאתו לבד, כל הרוח חיים וההשלמה לכל החסרונות שבעולם. וכבר ביארתי לעיל, שבהשפעת העדן להגן, נמצא גם בהגן מדות העדן:

אות יט

בדבר הבריאה בכח שבעדן, מבאר יותר לזיכוך הרב גם בכוחו וידו, [שלא יאונה לו ולא יתאחז בו כל און], על ידי עלייתו להתפלה והעדן:

אות כ

בדבר הא'ף' הנ"ל, אשר יגיע להרשע בקבלת הטוב מהעדן, [בלתי כלי הגן כנ"ל]. תבין מרחוק, בהפלאת סוף המאמר, מענין הי"ב שעות הנ"ל, אשר פרט בפרטיות התחלקות כל שעה לא'לף פ'א חלקים, [והמעיין שם לא יבין בזה שום פירוש כלל]. גם יש לבאר לפי זה בענין המאמר חז"ל המוב"פ, על אודות הרשע, אשר אמרו עליו, שהש'ע'ה' משחקת לו:

אות כא

בדבר המדות הנ"ל שזוכה להם כל רב דקדושה. ובכלל השביעי הנ"ל בהקדמה, שכל מדה כלולה מכל המדות. [אשר בכל זאת, נחלק כל מדה להיות למדריגה בפני עצמה]. יש לבאר, [כמבואר גם במקום אחר] שבכל זאת, יעמוד כל רב במדריגה ומדה בפני עצמה. והנה, זה המאמר נאמר בשבת חנוכה, ועל הכתוב ראיתי וכו', שהיא ההפטרה שקוראים אז בתורה פרשת חנוכת המשכן, [שהיא בית ה' המוב"פ] בקרבנות הנשיאים. ובכלל הואו הנ"ל, שזה לעומת זה עשה וכו'. יבואר לנו בהבאתו תרגום אונקלוס, אשר קרא להאלופים בשם רברבי. כי כן זה לעומת זה, גם מצד הקדושה, קרא להנשיאים בשם רברבי. ואשר בדבר המדות הנ"ל באו למספר י"ב, הנשפעים ממדת השלשה עשרה, שהוא הרב והכהן העולה בית ה', שהיא העדן כמוב"פ. והעיקר הוא קודש הקדשים, אשר עין לא ראתה. ואשר זה לעומת זה נמצאו אלופי ורברבי עשו, נסיתי ובאתי למספרם, ומכוון ממש באו גם כן למספר י"ב. זולת האלוף עמלק, הגרוע בטומאתו יותר מכולם, שהוא השלש עשרה . וזה לעומת זה, כמו שכל המשכת הטוב וההצלה מחטאים, הוא בכח הרב העליון, במדת השלש עשרה כנ"ל, כאשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יבואר לנו, שכן גם בהיפך, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאתו. שעל זה מוכרח להתגרות אתו ולמחותו. עוד יש בזה הרבה דברים נפלאים, כמו בפרשיות הנשיאים, המוכרחים למדת הי"ג שבשני כתובים המכחישים כנ"ל, מסיים הכתוב ובבא משה וכו', שגם בזה ב' כתובים וכו', כנודע:

אות כב

בכל הנ"ל יש לבאר עוד, שהרב דקליפה העומד על נפשות ישראל, [שכולם בכלל צדיק ממנו שהזכיר בסימן ה' בפירוש חז"ל בדבר הכתוב תחריש כבלע וכו'], ועוסק לב'ל'ע'ם' בכל דור ודור. הוא [היודע דעת עליון], המקבל את הסערה בכל טוב מהשפעת העדן בעצמו. אבל גם מחמת זה בעצמו שמקבל את הטוב בסערה שבעדן, ורחוק מהכלים שבגן התורה בתכלית הריחוק, מסער אחר כך את גופיה ונשמתיה, להאבידו עדי עד, כמוב"פ בסימן ג':

אות כג

בכל הנ"ל תבין מרחוק, שאף על פי שגם משה רבינו עליו השלום, זכה להשגת י"ג מדות התפלה אשר בהעדן. אבל כנגד השלמת מדריגת התפלה בחמשת נימי הכנור אשר בבן דוד בעצמו, עדיין גם הוא לא נחשב, רק במדרגת החמשה חומשי תורה שבנגלה, שהיתה על ידו. [כי גם בהצדיקים העולים לזה העדן, שבי"ג מדות הרחמים של התפלה, נחשב כל אחד כנגד חבירו הגדול יותר, למדריגת הגן והתורה שבנגלה לבד]. ושמחמת זה לא היה עדיין ביכלתו להתגרות עם עשו, אדום בעצמו. ולא עלה עדיין בשלימות להשגת העדן הנ"ל, שמשם דרכי ה', להשפיע בסערה גם להרשע והרב דקליפה, [כעין אלו ואלו וכו'], ובסתרו חושך הנ"ל, ועוד להקדימו [קודם לאור סערת בן דוד]. כי בההשגה הזאת בעצמה, היתה כל הכנעתו:

אות כד

פירוש הכתוב מי אתה הר הגדול וכו', הציג מורנ"ת בין שני חצאי עיגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז"ל. ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל הנ"ל בהקדמה, שכל הענין מהכתוב מתבאר:

אות כה

בהמבואר מדבריו הקדושים בסימן ח', בהפלאת מראה לבן להטלית, [וממילא מבואר, שכמו כן גם להציצית]. כי בכח שערת [סערת] הציצית, להכניע את האדמוני בטלית האדום [כאדרת שער], שבמדת הדין שבו כנ"ל, ולהמתיקו בשרשו שבסערת העדן, להפכו לרחמים גמורים ורבים בכפלי כפלים כנ"ל. ובהמבואר בכלל הנ"ל, שכל הענין מהכתוב שמזכיר מאתו, מתבאר לפי דבריו. ובהכרח הירידה לצנור ומדת הרשע בעצמו, כדי להכניעו. תבין מרחוק בהפלאת זאת המצוה, להתחבר עם מראה תכלת, שהיא הגוון שבין האי שחור [אדום], ובין הלבן:

אות כו

במספר הי"ג מדות הנ"ל, אשר חז"ל החליטו זה המספר כפי מלות השונות אשר בהם. נראה מבואר, שלכל מדה פירוש אחר. כי אם לא כן, נחסר המספר. ונתפוס לדוגמא מדה הראשונה בשם ה', מורה על הוויותו הנצחי יתברך, ושבזה מהווה ובורא לכל דבר, ומי כמוהו נאמן לשלם ולבלי לקפח שכר כל בריה, בטובו ועשרו הגדול ועצום לאין ערך. ובמדת שם ה' הכפול, מבואר בפירוש חז"ל , שהוא המוסיף והולך בסיפור טובו יתברך, שהוא נאמן לשלם שכר המצוות, גם אחר שיחטא האדם כנגדו יתברך. והמדה השלישית שבשם אל, מורה על החסד, כנודע, שהשם יתברך גומל להאדם, שלא מצד שכר. וכן ממדה למדה, מוסיף והולך לספר את טובו יתברך, דוק ותשכח. ואולם, בבואך למדת ונקה הנ"ל, תתמה ותפלא קצת. כי אחר כל אשר פרט ואמר, שהוא נושא ומכפר גם עון ופשע, ומחשב אותם לחטאה בשגגה, ואחר כך גם זה מכפר, [כן נראה לעניות דעתי מבואר מצירוף פירוש חז"ל לפשיטות לשון הכתוב]. ועתה, במה יש לנו לבאר למדת ונקה, באופן שיהיה נקרא בשם [מדת הי"ג], הוספה על המדות הראשונות. וההכרח לבאר מכל זה בעניות דעתי שזה מחמת שבמדת נושא עון וכו', נזכר עדיין שם העון, ובדוגמא נחשב בזה כביכול, למלך בשר ודם האומר לעבדו:

דע, ואל תשכח, את אשר חטאת כנגדי, אבל אני ברוב טובי, מכפר לך. ולא כן מדת ונקה, שהוא לנקות ולזכך את האדם בתכלית הנקיון, והוא [כעין התהפכות עוונות לזכיות, המובא במקום אחר] בהשלמת מדריגת דוד ותהלתו הנ"ל. כי הוא לבד יהלל ויברך להשם יתברך במחייתו שם החטא, מחייה נצחיית כל כך, עד שלא יהיה שייך עוד להזכירו ולומר שנתכפר לו. ובכל זה, שוב נשוב לאשר ביארתי לעיל באות ז', מהמובן מדבריו הקדושים, שעיקר ההבדל הוא למדת ונקה, ושבההבדלה תתרומם ותתחשב במדריגת העדן יותר מכולם. כי כפי הנ"ל, יש לבאר בטעם הדבר, שזה מחמת, שכל הכרח ההבדל, הוא מהכרח הצמצום וההגבלה, שזה כל מדריגת הגן כנ"ל. ואם יתוסף ויצורף למדות הרחמים שבגן גם זה הנקיון ותכלית הזיכוך, להפך לזכיות גם החטא בעצמו, יתקלקל הגבול והכלים המוכרחים לכלליות הבריאה. ולא כן בהבדלה ועלייתה להסתרת העדן יותר מכולם, נחשבת בזה על כל פנים כשני כתובים המכחישים זה את זה, עד שלא יזכה בה כראוי, רק בן דוד כנ"ל:

אות כז

העצה שמייעץ להזדכך מהרע לבל יתאחז בו ביורדו לצנור הרשע, על ידי בירור ההלכה. כופל ראייתו לאחיזת הרע בהצדיק הבלתי זוכה עדיין לבירור ההלכה [מעדן התפילה], ויורד לצנור הרשע. כי אם גם אז אינו חשוד חס ושלום להכשל בזדון גמור חס ושלום. נמצא על כל פנים ביכולת הרע להתאחז בו, מצד המשגה והשגיון בדבר הלכה, [אשר גם דוד לא זכה בשלימות להנצל מזה השגיון, אם לא בהשלמת מדריגתו שלעתיד כנ"ל]:

אות כח

עוד מהמבואר מדבריו הקדושים. שבבירור הטוב וההיתר מהרע והאיסור, נדחה הרע לגמרי. ושכל התגברות הרע, הוא בסיבת תערובתו עם הטוב, אשר התערובת גורם תמורה, שאין ביכולת להכיר ולהבחין כלל ביניהם. ושוב נשוב מכל זה לדברינו באות הקודם, אשר להצדיק והרב האמת, לא תפעול התמורה להכשילו בזדון חס ושלום, אם לא במשגה כנ"ל. אבל כאשר גם הוא נחשב לעומד במדריגת העדן, ומשפיע מימי חכמתו להנלווים אליו. ונפשות הקטנים והשפלים [כעשבין המוב"פ], אשר בהם תתגבר בלי ספק התמורה הנ"ל בכפל כפלים, ממירים ומחליפים לגמרי טוב ברע. כי פקודי ה' הטובים והנעימים כנופת, נחשבים ונרגשים בלבבם לרע ומר. ועוונות וחטאים הרעים והמרים להנפש, נרגשים ונחשבים בלבבם למתוק וטוב. ויש לבאר עוד, שזאת התמורה, גורמת כביכול גם התמורה שלמעלה, בדרכי ה' הנעלמים ונסתרים בעדן הנ"ל, רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. ושבכל זה, מבאר בכפלים לכח וגבורת המברר את ההלכה בתכלית השלימות [שהוא בן דוד בעצמו], להתגרות עם האדמוני, ולכלות ולבער את כל אלופיו, החוחים והקוצים, הגוזלים וחומסים יניקת גדולי נפשות ישראל שבגן. יען, אשר זה לעומת זה, כנגד התמורה הנ"ל, יעלה ויתגבר הבירור שלו, לעורר באתערותא דלעילא את הבירור והכרעת ההלכה בכתוב השלישי, שבתכלית עליית העדן עין לא ראתה כמוב"פ:

אות כט

בכלל הי"ג הנ"ל שבספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז"ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך. וזה הכלל מקושר ומיוחד גם לכלל שנים עשר הנ"ל, בדבר האמונה הפשוטה אשר הודיענו רבינו ז"ל, שביכולת השם יתברך לעשות ולדבר מה שנראה לאנושת דעתינו כשני הפכים בנושא אחד. יבואר יותר מה שלא הסכים רבינו ז"ל לדברי המקובלים, הבאים להשיב על פליאת מאמר חכמינו הנ"ל, אלו ואלו וכו'. כי גם אם סמכו דבריהם ביסודות הזוהר הקדוש, והאריז"ל, אשר באמת וצדק כל דבריהם. אבל כפי הנראה מטרת דברי המשיבים הנ"ל, לתשובה והבאה בלב ודעת האנושי בפשיטות, נחשב להם לשגיאה זה הדבר. כי באמונה לבד, נבא בדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, ולא באנושת דעתינו:

אות ל

גם לפי כל הנ"ל, ובכללים הנ"ל בהקדמה, יש לבאר מצירופי דבריו הקדושים, כי כאשר יחלק הבורא יתברך מחכמתו ודעתו, להביאה ולקשרה בעוביות וחומר הבשר ודם, מוכרח כביכול להעבירה בתמורה ותהפכות הנ"ל, עד שגם היא עצמה, נחשבת עם דעתו יתברך כשני הפכים. ושבכל זאת, סובב גם על זה מאמרם הנ"ל, אלו ואלו וכו'. אם לא כשמגביר האדם מעצמו ובבחירתו, פסולת העוביות ועכירות החומר בתאוותיו ומעשיו הרעים. ועוד יש בכל זה הרבה לבאר, אבל ברוב ועומק רוחניות והפלאת הדברים, אין יכולת להאריך:

אות לא

גם בדבר ההתגלות והההסתרה שבעדן הנ"ל, יש לבאר, כי ברוב חכמת האין סוף יתברך, הפליא בנחל עדנו הנמשך להפרד"ס והגן כנ"ל, להשוות ולהדמות בעיני כל הבאים ועולים לשם, שתהיה ההסתרה וההתגלות שהם הדין והרחמים, שווים בעיניהם. עד שגם משה רבינו ע"ה, לא המתיק בשלימות את הדין בשרשו, אשר מחמת זה לא בירר את ההלכה בהכאת הצור. ואם היה מברר גם אז לבלי להכות כנ"ל, לא היו צריכים עוד כל הנפשות אשר השקה מזה הנחל, לטרוח כל כך בבירור ההלכות שבתורה שבעל פה, כנודע [גם לפי הנ"ל, יבואר יותר הכרעת ההלכה כהלל, העומד יותר במדת הרחמים והסבלנות. כי זה לבד, התגלות העדן והאמת שבו]:

אות לב

בהעלאתו הנ"ל באות ו' ובאות כ"א, שכהצלת הרב לנפשות ישראל הנלווים אליו מחטאים [ומתמורת הטוב ברע הנ"ל באות כ"ח]. כן [בכלל הנ"ל בהקדמה], זה לעומת זה, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאלוף עמלק, [זרע של איש השעיר בשערתו הנ"ל, המוב"פ בסימן ג', הלוחם ומתגבר כנגד הרב דקדושה, עד עת הבנין וחידוש העולם שלעתיד, המוב"פ בסימן א' כנ"ל]. מבאר יותר בנשיאת וכפרת העוון שמתגבר כנגדו הרב דקדושה, מאחר שבבירורו שלמטה, מעורר הבירור שלמעלה, לידע ולהודיע גם לכל המקטריגים והשרים שלמעלה, שכל החטאים ועונות ישראל, לא יהיו רק בסיבובי החוחים וקוצי אלופי עשו הנ"ל, [המתאחזים בשושני גדוליהם שבגן הנ"ל]. והעיקר, בבוא הרב הגדול הנ"ל לבית התפלה, שהוא בית ה', כמבו"פ בסימן ז'. ובתפלתו ואנחתו מעומק הלב והרוח הצפון שם [כמוב"פ בסימן ג'], עולה ונכנס בה, עד לפני ולפנים, עדן, עין לא ראתה המוב"פ בסימן ז'. ומשם רוח החיים שביוד הדברות המוב"פ בסימן ט'. וכאשר בכל זאת, יתגבר כנגדו הרב דקליפה בתמורת טוב ברע הנ"ל, לעלות גם כן עד העדן כנ"ל, ולהמיר ולהחליף גם שם שעיר בשעיר [עיין היטב לעיל באות י"ב], עד שאין בכח דעת האדם בשום אופן לברר בעצמו, עוד יעמוד כנגדו הרב העולה לשם מצד הקדושה, ומהפך וממתיק את הדין בשרשו, שבזה העדן. ולא בדעת אנושי, כי באמצעות הנהר ומעין החכמה היוצא [בגורל על פי ה'] מהוויתו יתברך המפורש שם [בשלים יתיר] כנ"ל באות באות ד', מברר ומלבין נפשות ישראל, מעוונותיהם הנמשכים מהאדמוני, שהוא השעיר דקליפה הנ"ל, ואותו לבד יאבד וימחה:

אות לג

והנה, אחר כל הנ"ל, עוד תביט ותראה, בהלכות והליכות הנפלאות ממורנ"ת ז"ל שבזה המאמר, [בחושן משפט הלכות העושה שליח לגבות חובו]. כי מכל דבריו אשר יבאר שם תשמע ותוסיף לקח, שזה מה שהתגבר האלוף עמלק, עצם הרע, מן העץ ואילן המות הנ"ל באות י"ג, ביניקתו כחוח וקוץ הנ"ל, מהסתר וסתרי העדן בעצמו, ומתאחז בגידולי שושנה הצומחת משם, כנ"ל מהמוב"פ:

אות לד

גם טרם נגמור את הדברים והביאורים היוצאים משם, שוב נשוב ליסוד המאמר, בהכתוב הנ"ל והמוב"פ, ראיתי מנורת זהב וכו', וגולה וכו', מעין השמן וכו', מ"ט אורות וכו'. כי מדברי מורנ"ת בהלכות הנ"ל, יש לפרש כוונת רבינו ז"ל במספר המ"ט, שהוא לכללותם באור החמשים [שהם נכללים שם בהשלמת מספרם, כנודע], שהוא העיקר באור הגנוז והעדן הנ"ל והמובא שם. ובצירוף ביאורי [הנ"ל באותיות הקודמים] לדברי מורנ"ת בהלכה הנ"ל, תבין מרחוק על אודות התליה בספק וטעות, אשר לפרקים יטעה וישגה הרב העולה בעדן ושער החמשים הנ"ל, ושגם כל המשגה והטעות, הוא מעושק התמורה והמריבה במלחמת הרב דקליפה הלוחם כנגדו, אשר כפי התגברות תמורתו ומריבתו, כן זה לעומת זה, מוכרח הרב לבא יותר בבחינה ונסיון [הטעות והמשגה] הנ"ל, הנמצא בהעדן ושער החמשים. ואולם, בהארת מרדכי, שהיתה מעין הגאולה האחרונה, [אשר תבא על ידי בן דוד, הנמשח בשמן מר-דכי], זכה להתגבר גם כנגד העיקר באלופי עשו הנ"ל, אשר עמד גם כנגד הגורל הנ"ל. וזה לעומת זה, כיוון בו למדת [יום] הי"ג, [והחדש שבשנת דין ועיבור, יגיע גם כן למספר י"ג] ומרדכי ידע, והתגבר כנגדו בתפילה שבעדן הנ"ל, עד שבזה היום בעצמו, הכניעו והפילו:

אות לה

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, השתוות מספר י"ב המדות והצירופים שבאותיות ה', למספר הד' אותיות בעצמם, שהם הד' נהרות כמוב"פ. אשר כהתאחדות הד' נהרות למעלה בעדן להיות בנהר אחד, כן גם התאחדות י"ב המדות והצירופים למעלה בעדן להיות במדה אחת. יש לבא בזאת ההשתוות גם בדבר ההוספה אשר יתוסף מדת עדן התפילה לי"ב המדות שבגן התורה, ולהיות בזה ובזה מספר הי"ג. כי כמו כן, יתוסף הנהר שבעדן התפלה, להד' נהרות שבגן התורה, ולהתחשב מפני זה גם בהמספר חמשה. ושבכל זה תבין מרחוק, בחושבו בזה המאמר כמה דברים אשר יבואו במספר חמשה, והם: חמשה חומשי תורה, ותופשי התורה אלין דתפשין בכנור חמש נימין [כמובן בפנים מצירופי דבריו הקדושים], אשר ינשב בהם רוח הצפון היורד [מעדן התפילה] באמצעות הגן כנ"ל. והוא הרוח שבחמשה אונות הריאה [כמבואר בפנים], והם כנגד חמשה קשרים שבציצית ושערת העדן כנ"ל, וחמשה תיבות שבכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה', כמוב"פ. וכן במספר היסודות הנ"ל והמוב"פ, הלא נודע, שרבינו ז"ל הסכים לדעת האומרים שנמצא גם יסוד המלח, והוא יסוד החמשי, [אשר לפעמים אינו נחשב ביניהם, כי הוא] יסוד הכלול מכולם. ונראה מבואר, שהוא המכוון כנגד הנהר החמישי, היוצא מהעדן הכלול מכולם. גם בכלל זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה, תבין מרחוק בהבאתו בסוף דבריו, פליאת הכתוב בחמשה לשונות, בוגדים, בגדו, ובגד בוגדים, בגדו:

אות לו

בכותבו בהנסבב שבסוף המאמר, לעיין בתיקונים תיקון יוד, עיינתי שם, וראיתי שמביא שם גם תיבת אחד, [שבסוף הכתוב שמע וכו' הנ"ל], שהוא במספר י"ג חוליות שבכל אחד מכנפי הציצית. ונראה מבואר לפי זה, שהוא אחדות האחד שבעדן הנ"ל, הכולל לכל המדות, עד שאינם נחשבים מפני זה רק למדה אחת, אשר גם בזה נשלמים במספר י"ג הנ"ל, ושכמו כן תאיר הארתו בחמשה תיבות הקודמים, שמע וכו':

אות לז

בהתחלת דבריו הקדושים בסימן א', בדבר האנחה. יש לבאר, שגם זה מכוון לדבר התפילה שבסימן ו', ושבכל זאת לא תהיה אמיתת מדריגת התפילה, רק בהשלמתה בתהלה ושיר, כאשר זכה דוד בניגון כנורו המוב"פ, ויש בכל זה הרבה לבאר:

אות לח

מה שכתבתי לעיל באות כ', על אודות האלף פ' חלקים וכו', עיין שם, הוא כעין דרש, ולא כעיקר מסלתי בכל זה הספר. אבל כתבתי זאת, מחמת שבעל כרחך דבריו האלה אומרים דרשוני, כי לא ביאר היטב זה הענין כמוב"פ. וטרם נבא לבאר בזה יותר, הנני להקדים ולשוב תחילה להמבואר מצירופי הדברים הנ"ל, שלא כמדריגת העדן, מדרגת הגן. כי העדן, הוא באחדות ואלף. והגן, הוא בפירוד וריבוי. ושכל מעלת הרב דקדושה, הוא בהתחלתו בריבוי הגן והתורה, שהוא רבוי הכלים ושינוייהם זה מזה, אשר בהם עולה ומקבל אור האלף והאחדות שבעדן, עד שלא יזיק לו חס ושלום, ואכל וחי ויתענג בו ממעלה למעלה עדי עד. ובתכלית ההיפך עומדים כנגדו כל אחד מאלפי עשו, הבלתי הולך בדרך התורה והריבויים שבה, ויתגאה מיד להיות לאלוף, ביניקתו ואחיזתו מאלף ואחדות העדן. נחלף ונהפך בו הארה הזאת כנזכר לעיל, ולא תהיה בו רק לא'ף', [בא'ל"ף פ"א הנ"ל], וכאשר הוא מתחיל בחיבור ואחדות הנ"ל, מסיים אחר כך בפירודא וריבויא יותר מדאי. ומה מתוק ונעים לפי זה פירוש הפשוט מהכתוב של רב [מלשון ריבוי], שמביא לדבר האלף של הרשע. וגם בריבוי [מספר] האלף, תבין מרחוק בצירופו פירוש הדרש לפירוש הפשוט בהכתוב נוצר חסד לאלפים. ושבכל זה מוסיף לבאר בהבאתו את הכתוב הנאמר לענין קבלת התורה, רכב אלקים רבותיים, [אשר בדרך דרש יפרש אותו על הרבנים דקדושה. ובפירוש הפשוט, יסובב למספר הרבואות], אשר בכח ריבוייהם דקדושה, לקבל אור האלף בקדושה, מבטלים ומכניעים לאלפי עשו שאינן, כמוב"פ:

אות לט

עוד מצאתי דבר נפלא, אשר מוכרח להקדים לזה קצת הקדמות [באות אחר אות]:

אות מ

הקדמה הראשונה. הוא בשם הצנור המוב"פ, אשר בכלל זה לעומת זה הנ"ל נראה מבואר, שכמו כן בקדושה, נמצא לכל אחד מישראל הנלווים להרב, צנור מיוחד, המשפיע לו מהרב את הרוח חיים להשלמת חסרונותיו. כי גם אם במספר הד' יסודות ומדותיהם, אינם נמצאים רק ד' צנורות, היוצאות מד' אותיות השם שבגן התורה כנ"ל. עוד נפרדים ונתחלקים לי"ב צירופיהם שבי"ב נשיאיהם ושבטיהם, עד שנפרדים ונתחלקים לכל אחד בפרטיות:

אות מא

הקדמה שניה. שנראה מבואר בכל הנ"ל, שהד' צינורות הכוללות הנ"ל, המקלחות ושופכות מימי ההשפעה. הן הן הד' נהרות, ויוצאות מהנהר הכללי, אשר בו יזל מים מהעדן כמוב"פ:

אות מב

הקדמה שלישית. בהעלאתינו הנ"ל מדבריו הקדושים [באות כ"א], שכל זה המאמר סובב לקריאת הי"ב נשיאים שבחנוכה, ומנהג אבותינו שמיום השמיני [מדה השמינית] והלאה, מוסיפים וקוראים עד פרשת העלאת אהרן הכהן לנרות המנורה, שהוא למעלה מכולם במדת הי"ג כנ"ל. שכל זה מכוון לדברי האריז"ל במדה השמינית נוצר וכו', שהיא הכוללת לכל המדות, העולות ובאות עד נקה. אשר לפי כל זה, ובכל הנ"ל, יש לבאר בזאת המדה, נ'צר ח'סד ל'אלפים, שהיא היותר עיקרי במקורו [מדת הי"ג] שבנ'ח'ל' ונהר העדן הנ"ל:

אות מג

הקדמה רביעית. שיש לבאר מכותלי דבריו הנ"ל בענין הכתוב ויעל אברם ממצרים וכו', וסוף הכתוב ואברם כבד מאד במקנה וכו', שהוא מה שהעלה מהצינור דקליפה חלקי רוח החיים, להפך אותם בעצמם, מצ'נ'ו'ר' לנ'ו'צ'ר' הנ"ל, שהוא הצנור הכולל שבקדושה, אשר גם הוא מעין הנהר והצינור שבמדת ונקה, המזיל מימי השפעה מהעדן כנ"ל, להיות כל אחד מהם נקרא מחמת זה בשם מזל. וגם אגב אורחא תבין בכל זה מרחוק ברוממות רבינו ז"ל שנקרא בשם נחל, העומד במ'זלות נ'וצר ח'סד נ'קה הנ"ל, והשלמת התיקון יהיה בנ'צ'ר' בן דוד הנ"ל אשר יפרה משרשיו, וינוחו עליו כל הארבע רוחות הנ"ל, כמובא מזה באות הנ"ל:

אות מד

בעומק הרמז אשר מצאתי באות הקודם, יש לבאר בענין אור החמישי הצפון בעדן העליון, אשר הבאתי לעיל באות ל"ה. שהוא בירידתו לארבע רוחות העולם, ישכון ויתאחד ברוח הנבחר מכולם, להקרא גם כן בשם צפון. וכמו כן יסוד החמישי הנ"ל, יהיה עיקר יחודו ליסוד הנבחר מכולם, להקרא בעצם שם הרוח, והוא רוח ה' שנזכר בכתוב הנ"ל, הקדמון והראשון לכל השלשה רוחות שהזכיר אחר כך:

אות מה

וזאת ההודעה נשמט מלעיל, כי אותיות השם אשר לכל דבר ולכל מדה, נמצאים [ברוחניותם] בעצם כל מדה וכל דבר:

אות מו

ראשי פרקים מביאורי הנ"ל באותיות הקודמות. בדבר הבירור על ידי העדן, [הוא כעין המתקת הדין בשרשו, המובא במקום אחר]. כי הבורא [ברא] חושך ודין, מהסתרת עדן חכמתו ותעלומות דרכיו אשר בהם, [ו]יצא הסתרה ושכחה והעלם הדעת, לחכמי גן התורה הנמשך משם, המכחישים וסותרים בדבריהם זה לזה, אשר אלו ואלו וכו'. והוא כעין תעלומות דרכיו אשר ביקש עליהם משה הודיעני נא וכו', מפני מה רשע וטוב לו ובולע, וצדיק ורע לו ונבלע. ואם היה עולה לשם כבן דוד שאנו מחכים אליו, היה ממתיק ומבטל זה הדין בשרשו, להתגרות באדום, ולמחות גם לראשית אלופיו כנ"ל, שלא יהיה עוד פחד מאתו, ולהרים קרנינו בכלל ובפרט עדי עד:

ביאור הליקוטים הארוך על מאמר ח']

אות א'.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהתורה והתפלה הם שני מיני מדריגות, כעדן וגן המוב"פ. יש להתפלא לכאורה, כי הלא התורה לבד הוא עבודת ומדריגת איש הישראלי, ואיך שייך בענין זה להבדיל בין קודש לקודש, על אודות התפלה, שאין זה מדריגת התורה, ועוד בכשרון ויתרון עליה כמדריגת העדן על הגן כנ"ל. ולזאת נראה מבואר, שעיקר כוונתו הקדושה בענין התפלה, הוא שתסובב על התורה והמשכתה מאלקותו יתברך בבירורה המוב"פ. כי גם כאשר יבקש האדם על איזה דבר גשמי, מוכרח שיהיה עיקר תפלתו על המשכת התורה, [ולא מהצווחין ככלבא וכו'], מאחר שכל התהוות ופעולות הדבר הזה, הוא על ידי התורה כמוב"פ. וממילא מבואר על אודות התפלה, שמחמת שכל המשכת התורה הוא על ידה בעצמה, תעמוד בהמדריגה שלמעלה מאתה. [ומהמובן במקום אחר נראה מבואר, שהנהר המושך ומחבר זה לזה, יהיה גם כעין [רקיע] מבדיל ביניהם]:

אות ב'.

שלכאורה יש להתפלא [בכל הנ"ל] בדבריו הקדושים, שכתב בדרך כלל, שהצדיקים מקבלים רוח החיים מהתורה. כי הלא הצדיק העליון, יהיה בבחינת התפלה שלמעלה מהתורה. ואם יש ליישב, שגם אליו תתקבל הרוח חיים באמצעות התורה, כי גם הוא במדריגתו, נמצאים ונכללים כל הג' בחינות עדן נהר וגן המוב"פ, [שגן התורה מקבל תחלה מהתפלה, ומשם יצמח ויחיה גם הוא ברוח חייו הנ"ל]. אבל עוד יש לבאר, שגם התפלה והעדן בעצמו, הוא הנסתר שבתורה, [וכמובן מענין אור הגנוז שבפירוש רש"י על הכתוב ראיתי מנורת זהב, שמביא על זה], כי הוא ההסתרה שהזכיר בענין העדן, עין לא ראתה וכו'. שאף על פי שהוא כביכול הסתרה ממש, לבל תחשב כלל במדריגת התורה עבור זה, ובכל זאת, נמצא בה לבד תכלית הסתרי תורה, שלמעלה מהתורה שבנגלה המוב"פ:

אות ג'.

בהודעתו על אודות קבלת הצדיקים להרוח חיים מהתורה, [והמשכתם אותו להשלמת החסרונות], שהוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. נראה לכאורה ההודעה הזאת כשפת יתר. כי מי לא ידע בכל אלה, שההשלמה הזאת, הוא מצד רחמיו יתברך שמו. אבל מסמיכתו ענין הי"ג מדות נראה מבואר, שעל זה טרח בפרטיות לבאר גם בביאור המדות הראשונות, שהם נוגעים לענין הרוח חיים שנמצא בהצדיקים:

אות ד'.

בדבר הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו', יפרד וכו'. אשר בפירוש הפשוט, יסובב הפירוד על התחלקות הארבעה ראשים [מאחדותם שבנהר] זה מזה. ובפירוש הדרוש שמפרש בהכתוב, יסובב הפירוד על הרע לבד, שנפרד ונופל מאתו. ובדרכיו הקדושים להבין משל ומליצה, יש לבאר [כמובן במקום אחר בשם האריז"ל ], שלפירוד הרע מניצוצי קדושת אותיות השם, מוכרח להפרידם ולחלק אותם בעצמם, שלא יהיו בדביקות ואחדות לגמרי, כאחדותה בעדן ונהר שמאתו הנ"ל. [ומה מבואר בכל זה מדבריו הקדושים, שהד' אותיות הנפרדים מהגן והפועל המוב"פ, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם]. [ו]יש להשכיל [ו]לבאר בכוונתו הקדושה, שאגב אורחא, משלים וגומר בזה לפירוש הי"ג מדות, שהתחלתם בשני השמות הוויה הנ"ל:

אות ה'.

בהבאתו דבר הכתוב ורוח אלהים וכו', שמבאר בזה לשונו הקדושה לענין הרחמנות הנ"ל מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו וכו'. [כי מציאת הרוח חיים שבהצדיקים, הוא כביכול מציאת אלהותו ממש]. מבאר יותר בסובבו במדותיו יתברך על אודות הצדיק והרב דקדושה הנ"ל, שהוא רב חסד, ואמת [בתורתו וחסדו הנ"ל], ונוצר [מלשון קליפי נצרים] בזה, לאלופים ורברבי דקליפה, וגם נושא ומכפר עון ופשע וחטאה:

אות ו'.

שבדבר התאחדות הצדיק במציאות אלקותו ומדותיו הנ"ל, עדיין יש להתפלא קצת, במה שלא הזכיר בפרטיות למדת השלש עשרה, [שהוא תיבת ונקה], שבסוף המדות הנ"ל. כי אף על פי שיש לפרש, שכולל גם זה בכלל נשיאת העון הנ"ל. אבל יותר מיושב הפליאה הזאת, למעמיק בדבריו הקדושים שהסמיך לזה, בענין הצדיק אשר ינקה ויזכך את עצמו מרוח חטא גם שבידו, לבל יתיירא ויפחד מהם כלל, ושאז נושא עון וכו', ונקה, להנלווים אליו, לבל יהיו יראים על ידי זה מפחד הרשע הנ"ל:

אות ז'.

בהמשכת תיקון התורה להבריאה בפועל מעדן התפלה, הוא מבאר וגומר את דבריו שהזכיר תחלה בענין התורה שבה רוח החיים, אשר על ידו כל בריאת העולם בכלליות, ובפרטיות כל איש ואיש כמוב"פ:

אות ח'.

בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים על אודות הד' יסודות [שבבריאת העולם], שנמשכים מד' אותיות הויה הנמצאים בהגן, שהוא התורה. נראה מבואר, שגם זה ענין הבריאה, שעל ידי התורה הנ"ל. ושזה ענין הגידול והצמיחה של נפשות ישראל, דאיתרביאו בגן התורה הזה. כי הן עם לבדד ישכון בענין הבריאה הנ"ל, [וכל העמים דומים לחמור ושאר הנבראים, המוכרחים להנהגותיהם והנהגת השם יתברך שעמהם, כי אתם קרואים אדם וכו']:

אות ט'.

מה שביארתי למעלה בדבריו הקדושים על אודות השני שמות ה' שנמצאים בהי"ג מדות, שהן העומדים בשני הבחינות גן ועדן המוב"פ. יש לבאר עוד [עפ"י הכלל הנ"ל בהקדמה], שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ובפרטיות, נמצאים שני השמות [וכן שאר המדות] גם בעדן בעצמו, כי הוא התפלה שנתקבלה בי"ג מדות הרחמים הנ"ל. וכן נמשכים משם, להיות גם בגן התורה בעצמו כל הי"ג מדות, לדרוש כל ההלכות שבה, [אשר גם בזה מבאר יותר בבירור הלכותיה, שזוכים על ידי התפלה]:

אות יוד.

בהבאתו לענין הרוח, את הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים. תבין מרחוק, שגם בזה יבאר ויסובב לצמיחת וגידול הנשמות בגן התורה הנ"ל. כי חלקי הרוח חיים שנמצאים בה, ונמשכים מאתה לכל אחד, הן הן חלקי הנשמות שנמשכים מאתה לכל אחד. [וגם ממילא מובן, שבאמצעות הנשמות וחלקי הרוח חיים האלה, נמשכים גם הגופים ויסודותיהם שבעיקר הבריאה הנ"ל]:

אות י"א.

שבגידול הנפשות בגן התורה הנ"ל, והמעשה נשתווה להמדרש והלימוד שבה, כמבואר מדבריו הקדושים שבבירור ופירוד הרע מהטוב בלימודה, נמצא ונתהווה כמו כן בירור ופירוד הרע מהטוב גם במעשה וקיום התורה, שלא יאונה כל און. מוסיף לבאר בהכרח החסרונות מהעונות שמבאר תחלה מדברי חז"ל, [שהצדיק המשלים לחסרונות, מוכרח שיכפר ויתקן הקלקול והעון שהעוו וקלקלו תחלה]. כי מכלל הן אתה שומע לאו, שבקלקולם ועברם על התורה, נחסרים ונתיבשים חס ושלום נטיעות גופיהם ונפשותיהם שבה:

אות י"ב.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהעדן הוא למעלה מהטבע, נראה מבואר, שלא כן מדריגת [הגן שהוא] התורה. כי הוא הטבע הרוחניות, והמקושרת בזה גם לטבע הגשמיות שבד' יסודות, [להיותם חיים וקיימים גם בטוב הגשמי, ולא יחסרו בחסרונות הנ"ל]. כי זה ענין התקשרותם והשתלשלותם מד' אותיות הרוחניים, בשם ה' שבה, כנ"ל מהמוב"פ:

אות י"ג.

שלכאורה יש להתפלא, בשם וענין הגן [וההכרח שנמצא בזה] לצמיחת נפשות ישראל. אבל בהמבואר הנ"ל, שהגן והתורה הוא הטבע [ולא כן העדן]. נראה מבואר, שענין הגן, הוא הכלי המוכרח לקבלת השפע והנהר היוצא מלמעלה מהטבע, שהוא העדן כמוב"פ. כי מאחר שהוא למעלה מהטבע, אין לו גבול וסוף כלל, ואין לקבלו זולת במדה ובהדרגה, ובכלים נפלאים המוכרחים לזה, [כנודע, וכמובא במקום אחר]:

אות י"ד.

כפי המבואר מדבריו הקדושים באות ה', שגם הנלווים להצדיק העולה לעדן התפלה, אין להם להתיירא מהבלעת הרשע. יש להתפלא בענין הצדיקים העומדים במדריגת התורה לבד, אשר מסתמא על כל פנים מקורבים ונלווים הם להצדיק הנ"ל שלמעלה מהם, ולמה לא יהא להם כח וחיל מפני זה להתגרות גם כן עם הרשע, ולבלי להתיירא מהבלעתו הנ"ל. אבל מכותלי דבריו הקדושים בענין התפלה, שהוא בעדן למעלה מהטבע עין לא ראתה וכו', נראה מרחוק [ומצירופי דבריו הקדושים במקום אחר] שלא שכיח יחיד מופלא כזה, וגם עיקר דבריו הוא כהלכתא למשיחא, המובא במקום אחר. כי בן דוד משיח לבד, יבא בתפלה ותהלה [עדן עין לא ראתה הנ"ל], להתגרות ולהשפיל את אלופי עשו האדמוני המוב"פ, [ועיין לקמן באות ל"ו שניישב גם בדרך אחר]:

אות ט"ו.

שבהשתוות המעשה להמדרש הנ"ל באות י"א מדבריו הקדושים יש לבאר, שבהמשכת הטוב [ורוח החיים] מעדן ותפלת הצדיק, ללימוד וידיעת הלכות התורה. נמשך כמו כן, כל הטוב בלב האדם גם למעשה וקיום התורה. ושלפי זה מבאר בכפלים למדת נושא עון וכו' הנ"ל, כי מלבד מה שנושא ומדחה מהנלווה אליו כל חטא ועון שנכשל בו קודם שנתקרב אליו כראוי, עוד נושא ומדחה מאתו כל חטא ועון, לבל ילכד ויכשל בו עוד מאז והלאה, [אבל ממילא מובן, שכל זה לא נאמר, זולת להנלוה ונתקשר אליו בשלימות, כמובא מזה במקום אחר ]:

אות ט"ז.

לגמר דברינו באות י"ג הנ"ל, [שהתורה הוא הכלי לקבל אור העדן והתהלה]. כי לפי זה נראה מבואר, שהם מוכרחים זה לזה. כי אין ביכולת לעלות לעדן, ולעסוק בתפלה כראוי, זולת בכלי התורה שעוסקים ומתייגעים בתחלה. ואף על פי כן גם להיפוך, כל הבירור [ו] הידיעה האמיתית של התורה, נמשך מהתפלה, [והם מהדברים התלוים זה בזה, שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמובא מזה במקום אחר]:

אות י"ז.

כפי המבואר מדבריו הקדושים, שגם מציאות הרוח חיים שאצל הרב והצדיק, הוא מדביקותו בהתורה הקדושה, [כי על פני המים לבד, דא אורייתא, מרחף ונמצא הרוח הזה]. יש להתפלא בתשובתו על שאלת המשכת הרוח חיים להרשעים [מהיכן מקבלים אותו], שהם מקבלים אותו מהרב דקליפה שעליהם. כי הא גופא קשיא, שמהיכן נמצא הרוח חיים להרב דקליפה בעצמו, שרחוק לגמרי, ואין דבוק כלל בהתורה. וגם יותר תתפלא בהפליאה הזאת, מהמובא אחר כך בדבריו הקדושים, שכל קבלת הרוח חיים להרשע, הוא דייקא בצינור המדה הרעה והגרועה [שלא על פי התורה] שנמצא בו. ואם זה מבואר, שלהתקרב ולקבל מהרב דקליפה, אין שום אופן על ידי המדות הטובות, מאחר שהוא בתכלית ההיפך מהם, ואין בהם שום אחיזה בו כלל. אבל אדרבא, מאחר שהאמת כן, למה נמשך לרחוק מהתורה בתכלית הריחוק כזה, רוח החיים, ועוד בסערה חזקה כזאת, עד שיהא בכחו להזיק ולבלוע חס ושלום להצדיק ממנו, הדבוק בהתורה בעצמו. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות התורה, שמציאות הד' אותיות והראשים שבמדת היסודות לטוב, הכשר וההיתר. שנמצא בה כמו כן גם מדת היסודות לרע, הפסול והאסור. יש לבאר מדבריו הקדושים, שנשמות ישראל בצמיחתם וגדילתם בגן התורה, יהיו על ידי זה בעצם התורה והלכותיה, עד שבעברם עליה, נתחסרים כנ"ל. אבל גם מכלל הן אתה שומע לאו, שבתכלית ההיפך יוצאים ונתהוים נפשות הגוים כחוחים וקוצים, מהרע והפסולת שנתערב בהתורה. וכשאינם זוכים נשמות ישראל [שהן הן שכליותיהם ודעותיהם] להתברר בהלכה ברורה ומשנה הברורה, והם ממירים ומחליפים רע בטוב [מרוב הספיקות, כנודע], שהבלתי אמת וטוב, נחשב ונדמה לטוב ואמת. ולהיפך, האמת שבה, נשפל ונראה כרע, ובלתי אמת, [ומתגברים והולכים החליפין והתמורות האלה, בבואם וירידתם מהדעת אל הלב, עד שנחשב ונחמד גם מה שהוא רע ומשוקץ בוודאי חס ושלום. ולהיפוך, פקודא ומצוות הטובים ונחמדים באמת, נבזים ונמאסים בעיניהם], וגם כשמתגבר אחר כך על תאוותיו, זולת מה שהוא מתיירא עדיין מהם, מחמת שעדיין נמצאים על כל פנים בכחו ובלבו התמורות והחליפין האלה בסיבת התמורות של ההלכות [שבעצם נשמותיהם הנ"ל], מחליפים וממירים גם בזה לנפשותיהם בעצמן, להיות נשפל ונמצא ברע וחסרונות חס ושלום. כי באמצעות הטוב אין ביכולת לקבל, על אשר נתעו ונבוכו ונתרחקו מזה. ובאמצעות וצינור הרע אין ביכולת שיהיה נמשך להם כלל, כי אין זה מאיכות נפשותם כנ"ל. ולהיפך, הרשעים נמצאים ומלאים בכל טוב, באמצעות צנורות מדותיהם הרעים בעצמן, אשר חלק להם, כל זה מצד נפשותיהם כנ"ל:

אות י"ח.

שבכל זאת יש להתפלא בהתורה גופא, על אודות הרע והפסול שנתערב בה. אבל אם תוסיף ותעמיק בענין ההסתרה [שביארתי לעיל באות ב' בדבריו הקדושים] שנמצא במדריגת העדן והתפלה. שאף על פי שמצד המוצאים ומשיגים אותו, הוא עיקר הפנימיות והנסתר שבתורה. אבל מצידינו, נחשב להסתרה ממש [שבתכלית ההיפך מהאמת שבה]. תבין מרחוק, שכמו שנמשך משם דברי אלקים חיים, וכלליות התורה באמיתת הלכה שבה. כן נמשך משם גם ההיפך מאתה ואמיתתה, בעצם ההלכה שבה. כי אף על פי שגם הם עומדים בדברי אלקים חיים שבאחדות העדן הנ"ל להעולים שם, אבל מצד התחתונים והשפלים שבעדן, יהיו באמת לרע, והסתרה, ותכלית ההיפוך חס ושלום כנ"ל:

אות י"ט.

שלפי הנ"ל תבין מרחוק, שכהעלמת סוד אלו ואלו וכו', בהשגת העדן הנ"ל [עין לא ראתה וכו'], כן גם העלמת דרכי ה' בדבר הרשע וטוב לו וכו' הנ"ל, אשר גם משה רבינו ע"ה, עדיין לא השיג להגיע בחייו להשגה [ועדן העליון] הזה, כנודע. וממילא מבואר בדבריו הקדושים, שגם מחמת זה לא היה עדיין ביכלתו, לשפוט ולהכניע להר עשו האדמוני:

אות כ'.

שהעולה לנו מכל הנ"ל, שבנגלה ותפיסת דעתינו ולשונינו, תדבר התורה בטוב לבד. שזה ענין ההלכה הברורה והנגלה שבה, לתפיסת דעתינו. ולא כן הרע שבה הנ"ל, כי הוא הנסתר והנחסר מדעת האדם [שאין לנו שום תפיסא והשגה כלל במה שיהיה גם זה דברי אלקים חיים]. ואם כל זה נשתלשל ונמשך מהעדן כנ"ל, אבל שם, הוא עולם ההיפך מעולם [הגן, שהוא המקום האמיתי של] האדם שבעולם הזה. כי בעדן, אין שייך באמת שום נגלה כלל. כי בתכלית ההיפוך, רע ונחסר בהתגלות דעתינו ועינינו, ובשם החסרון והעדר לבד נחשב בהנגלה לנו. ולא כן בהסתר והעלם הנפלא, יהיה העצם שבו, בטוב ועדן הנפלא לאין סוף כלל [שמשם נמשך הטוב של התורה הנ"ל]:

אות כ"א.

בביאורו לדבר הכתוב ושנים זתים, אילנא דחיי ואילנא דמותא, היינו טוב ורע וכו', ומשם יפרד וכו'. נראה שמבאר על אודות העץ החיים, ועץ הדעת [וגזירת המות] מטוב ורע, שבתוך הגן [שהוא התורה, שהוא] ענין הכתוב [ונהר וכו'] ומשם יפרד הנ"ל. גם לפי זה נראה מבואר, שנמצא בענין זה בירורים אחר בירורים. כי גם אחר שבאתערותא דלעילא מהשם יתברך בעצמו, נתברר בתחילת הבריאה עץ החיים והטוב להיות מימין, לאילן בפני עצמו. ונחלק ונשאר לשמאל, אילנא דמותא הנ"ל. עדיין היה גם הוא מעורב מטוב ורע יחדיו. והבירור והפלת הרע שבו, היה תלוי ועומד באתערותא דלתתא מהאדם בעצמו, ואם היה מכניע את הרע שבתאוותו לזה, שהוא בעצמו מעין הרע שבעץ הנ"ל, [כי נפש האדם, היא מעץ וגידולי השדה דאתרביאו שם] (היה מתברר הטוב מן הרע בתכלית השלימות והיה אז תיקון העולם לגמרי ע"ד שיהיה לעתיד ע"י משיח צדקנו):

אות כ"ב.

שגם לפי הנ"ל תבין מרחוק, שבדבר העדן [עין לא ראתה הנ"ל], יכפיל לבאר בהפלאת הצדיק לבוא בהמדה רעה המוב"פ. כי באמת, לא ימוש הצדיק העליון הזה מאהלו ומדריגתו שבעדן הזה אפילו כרגע אחת, כי בהפלאת העדן הזה בעצמו, נחשב ונתהווה כביכול לנכנס ויורד בהרע שנמשך משם. ובאמת, אין בו שום אחיזה מהרע בפשיטות, וכל ירידתו לא תהיה, רק להעלות מאתה בעצמה, כסוד הכתוב ויעל אברם וכו' המובא בפנים. כי אף על פי שבאמת ובשלימות לא יזכה לזה רק משיח צדקינו כנ"ל. אבל בכל זאת, נמצא מבחינת משיח בעצמו, גם בכל יחידי הדורות והצדיקים העליונים שהיו מעולם:

אות כ"ג.

שיש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שנמצא עצה להנצל מהרשע, על ידי הרב דקדושה שעולה ויורד [בהפלאת העדן] לתוך הצינור שהרשע מקבל על ידו את הצלחתו וטובו מהרב דקליפה. [ובשבירת הצינור, נופל ונתבטל. כי אין עוד ביכלתו להמשיך רוח חייו והצלחתו מהרב דקליפה הזה]. כי לכאורה, עדיין (ת)קשה, ולא נדע מה נעשה בהתגברות הרב דקליפה בעצמו חס ושלום, שהוא אין צריך לצנור כלל. ולכאורה, אין בו מה לשבר כלל. אבל בכל הנ"ל תבין מרחוק, שעיקר רעת הרע הנמשך ונשתלשל מהעדן, הוא בערב ותערובות, שגם זה נמשך מהעדן, [ששם השגת אלו ואלו וכו']. וכל הבירור [לביטול הרע], שממשיכים גם כן משם, הוא כענין המתקת הדין בשרשו כנ"ל. ולזאת יש לבאר [כמובא בדברי חז"ל], שהרשע גמור, הוא הרב דקליפה בעצמו, ובהתגברותו ברעתו מתחילתו ועד סופו, יגיע לו הרע גם בגשמיות. כי אין ביכלתו להתגבר גם מצד התמורה והתערובת הנ"ל, מחמת שבכל זאת לא ימירו ויחליפו שארית ישראל את הרע בהטוב, זולת אם נמצא להם כמה סברות והנדמים לאמת, [וכענין המובא במקום אחר על אודות הכופר בכל, שגם הוא, בוודאי נמצא בו לזה הוראת היתר, כעין המלוה ישינה שאמרו חז"ל]. ומכל שכן בדבר המחלוקת שבקדושה הנ"ל והמבו"פ, שבוודאי נמצא גם להבלתי הלכה כמותו, כמה ראיות וסברות שאין ביכלתו לדחותם כלל. ולזאת, לא יצא התגברות הסערה של הרב דקליפה, זולת בהתחבר אליו גם תלמידיו הרשעים, שעדיין נמצא בהם מעט טוב, ובצינור הרע שבהם, נתחברים להמשיך מאתו גם עיקר הרע שבו, שהוא עיקר הערב והתערובות הנ"ל, להמיר ולהחליף, באופן שיגיע חס ושלום כל הרע והשפלות לנפשות ישראל וכו'. והן הן חילו ועבדיו, אשר על ידם לבד יצא להלחם בהשחתת תמורתו ותערובתו כנ"ל. ובכל זה תבין מרחוק, שבשבירת הצינור המחבר אותם זה לזה, נכנעים ונופלים שניהם, גם הוא, גם הם, ויחדיו כולם יכליון. ועוד לפי כל הנ"ל יש לבאר, שבהתחברות הרב דקליפה עם תלמידיו המעורבים במעט הטוב, יש ביכלתו להתגבר גם הוא, ובשבירת הצדיק לצינורות חיבוריהם זה לזה, נכנעים ונופלים גם הוא, גם הם, ויחדיו כולם יכליון כנ"ל. ושכן זה לעומת זה בדבר הצדיק הצפון ונסתר בעדן הנ"ל, אף על פי שמצידו יתענג ויתעדן בזה, אבל לצאת מהסתום אל הנגלה [בכוחו וגבורתו שבמלחמתו נגד הרשע], שזה לבד עיקר התיקון, מוכרח גם הוא, לתלמידיו הנלווים אליו, כמובא מזה במקום אחר. ושזה מה שדיקדק אדמו"ר ז"ל לחברם ולהזכירם יחדיו, [הצדיק הגמור ^^ וכל הנלווים אליו], על אודות ההתגרות עם הרשע הנ"ל. וגם עיין לעיל באות כ', ויבואר לך יותר ביתרון הרב דקדושה הנ"ל. כי לא כצורינו צורם ורבם, העומד על נפשות ישראל לבלעם בסערתו הנ"ל. כי אף על פי שמכוון כנגד הרב דקדושה, ויודע דעת עליון לקבל רוח סערתו ממקום העדן שהרב דקדושה מקבל. אבל בעולם הזה, יהיה באמת מדריגת העדן [להנעדרים מהכלים המוכרחים אליו] לרע וחסרון לגמרי. והרב דקדושה לבד, בעוצם כלי התורה שנתקדם לזה, [כמו שמצינו מענין הזה באבות העולם, שקיימו כל התורה גם טרם נתינתה וירידתה משרשה הנ"ל], זוכה הוא לבד, לטוב הנפלא ואין חקר שנמצא במדרגת העדן הזה, אשר על שם הטוב והנועם הנפלא הזה לבד, נקרא בשם עדן:

אות כ"ד.

שגם לפי הנ"ל יש לבאר בענין שבירת הצינור הנ"ל, שהוא מה שהצדיק מוציא ומעלה מאתו כל הטוב שנמצא בו. כי כמו שזה לעומת זה, נאחז הרע בהצדיק הבלתי גמור, בסיבת הרע שנמצא עדיין בו בעצמו, [למיעוט זיכוכו כמוב"פ]. כן בתכלית ההיפוך, נמשך ונאחז הטוב להתחבר ולהתדבק בטוב הצדיק שנכנס לשם. ואם יהיה כולו טוב [לבל יתערב מאחיזת הרע, ברע שנמצא בו כנ"ל, מושך ומעלה על ידי זה גם הטוב בגשמיות שנמצא בהרשע, כפירוש הפשוט מהכתוב ויעל אברם וכו', שמביא על זה]. גם מובן מדבריו הקדושים, שאף על פי שכנגד שאר האומות, נחשבים כל נפשות ישראל לגידול הגן הנ"ל. אבל גם בנפשות ישראל בעצמן, נמצאים כמה וכמה שינויים והבדלים, כי גם בהם נמצאים הרבה הנחשבים כפסולת הנ"ל:

אות כ"ה.

בדבר ההסתרה וההעלמה ממדריגת האור והתורה שבעדן הצדיק הנ"ל, אשר ביארנו לעיל מדבריו הקדושים. תבין מרחוק, שגם בזה מבאר אחר כך, בכפרת ונשיאות החטאים שזוכים על ידי הצדיק, [כי אם חטאת מה תפעל בו, וגם זה מהפך לדברי אלוקים חיים שנשתלשלים משם]:

אות כ"ו.

בהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שהגן והעדן נבדלים ונשתנים כל אחד מחבירו, זה לתורה וזה לתפילה. יש לבאר, שכמו כן בענין הי"ג מדות שבהם, אם לסיבת הכלליות כל אחד מחבירו הנ"ל באות ז', נמצאים בזה ובזה. אבל בכל אלה, נבדלים ונשתנים כל אחד מחבירו. כי הי"ב מדות שחושב תחילה אדמו"ר ז"ל במדריגת התורה והצדיקים הדבוקים בה, נעלמים ונסתרים הם במדריגת העדן שחושב אחר כך. והמדה העיקריות שבו, הוא השלש עשרה, [שהוא מדת ונקה] לבד. ועיין לקמן באות מ"ח, שגם בדבר ההסתרה הנ"ל, תבין בהסתרת מדת הרחמים הזאת גם בפשיטות, מלשון הכתוב [ונקה לא ינקה], שנראה חס ושלום כמחבר כל זה לענין מדת הדין, שמסיים אחר כך בתכלית ההיפוך חס ושלום:

אות כ"ז.

בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שי"ב מדות לבד נמצאים במדריגת גן התורה, ששם ד' האותיות באתגליא ובפירוד. יש לבאר, שעל זה סבב אחר כך דבריו הקדושים, על אודות הצירופים שבאותיות [הגן] הנ"ל, שהם מכוונים ועומדים גם כן במספר י"ב:

אות כ"ח.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות העדן, שבו גנוז וצפון אור התורה, להיות כעין העלם וחושך לגמרי [עין לא ראתה וכו']. ובהמבואר מהכללים הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלול וכו', ליתן בזה את האמור בזה. תבין מרחוק בהפלאת דבריו הנ"ל על אודות הי"ב צירופים, אשר יוכפלו להיות ביום ובלילה. כי הן הן שני המדריגות של הגן והעדן הנ"ל. [מאחר, שגם מדת האחדות והשלש עשרה שבעדן, נכללה גם מבחינת הגן, אשר ממילא מבואר, שלזאת נמצא בה גם כן כל הי"ב צירופים]. וכפי הנודע, שעיקר כלליות כל בחינה מכל הבחינות הוא בהעליון, שהתחתון נכלל בו והעליון נוסף עליו. נראה מבואר, שזה שלא נזכר מדת האחדות בענין הגן. וכאשר נראה כמו כן גם בגופי האותיות הנצטרפים בצירופים הנ"ל אשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים על אודות השני שמות, שגם זה בסיבת הכלליות, שנמצא שיש גם בעדן הד' אותיות, אף על פי שעיקר הנהר והבחינה שבו, הוא באחדות לבד. אבל למטה בגן, לא ניתוסף ונזכר נהר ומדת האחדות, כתוספות [התחלקות] מספר הד' אותיות למדריגת העדן הנ"ל:

אות כ"ט.

שבהבנת משל ומליצה שבדרכו הקדושה, יש להתפלא בפירושו למדת ארך אפים על אריכת הרוח המשלים ומחיה את האדם. כי הלא בפירוש הפשוט נתפרש ענין האפים, על האף והחימה, לחסר ולהמית את האדם חס ושלום, שהשם יתברך והצדיק העליון הנ"ל מאריך ומעכב ומונע אותו. וכמו שמפרש אחר כך, מה שיסובב המדה הזאת גם על הרשעים, שהוא מאריך רוח אפו מלשלוט עליהם, והשם יתברך מדקדק עמהם לחסרם עבור זה, כנודע. רק שאף על פי כן, נתפאר במדת ארך אפו, שהוא מעכב ומאריך רוח אפו, שעל ידי זה נמצא להם כמה פעמים לשוב ולתקן את השגיאה הזאת, לבל ישאר עוד מאתה שום רושם כלל. ומכל שכן לצדיקים [שלמטה מהצדיק העליון הנ"ל], היראים עדיין מעבירות שבידם וכוחם, [אשר לפעמים יאונה להם גם כן און ומשגה כמוב"פ]. אבל איך נלמוד ונביא מזה ראיה לתכלית ההיפך, שהרוח משלים ומחיה את כולם. וגם טרם נבא לבאר וליישב בזה, נוסיף ונכפיל עוד שני פליאות שנמצאות [בדבה"ק]:

פליאה א'.

הוא בביאורו למאמר חז"ל, צפון חסר. כי כפי שמבואר בדבריו הקדושים, שצפון מרמז על הרוח הצפון בלב, אשר מאתו כל החיים והתמלאות החסרונות. עד שבהפלגת מעלתו, נקראים כל ישראל בשם צפוניך. ועתה, אם אין ביכלתו להביא ולשלוט גם הלב בסוג המעלה הזאת, כי לפעמים נסתלק קצת מאתו הרוח הצפון בו, ולפעמים נסתלק מאתו לגמרי. ומהסתלקות הרוח הזה מהלב, ממילא מבואר, שמחמת זה נמצא בהלב גם בהיפוך, כל הרגשת החיסרון. אבל איך יתכן לפי זה החלטת חז"ל, לסבב בדבר החיסרון על רוח הצפון בעצמו, [ולומר] שהוא לבד חסר, ועומד בחסרונו מששת ימי בראשית:

פליאה ב'.

בביאור המאמר חז"ל שהמעיין בתפילתו בא לידי כאב לב, מאי תקנתו וכו'. שזה מחמת שבתפלה אין יוצא עדיין הישועה אל הפועל. כי הלא מבואר מלשון חז"ל, שבעיון התפלה בעצמה יבוא ויגיע האדם לכאב הלב. ולא זה לבד מה שאין זוכה עדיין על ידה לרפואות הכאב:

ואולם, בכל הנ"ל מצירופי דבריו הקדושים, שאף על פי שכל י"ב מדות הרחמים והתורה [שבי"ב צירופי היום], נמשכים ונולדים ממדת ונקה. אבל בה בעצמה [קודם המשכתם והולדתם מאתה], נסתרים ונעלמים הם, לבלי להראות כלל באור התורה והיום הזה. ולהחשב מפני זה בתכלית ההיפוך, ללילה וחושך לגמרי. וממילא מבואר, שכמו כן לא היה כלל מפני זה במדת הרחמים והחסד וההשלמה והרפואה, הנמצאים בגן התורה והמצוות הנ"ל. כי הוא בהיפוך, נחשב ועומד במדת האף והדין והכאב והחיסרון הנ"ל. ומחמת זה בעצמו, יהיה כל ההמתקה על ידי התפלה והמדה העליונה הזאת, [כי אין הדין נמתק אלא בשרשו בעצמו, כנודע ]. וזה זה מה שביארתי לעיל מדבריו הקדושים, שהוא למעלה מהתורה והטבע הרוחנית של הבריאה וקיומה וחיותה המבו"פ, וזה ענין שידוד [ושינוי הטבע]:

[נציג כאן ענין מעצם הכתב יד הנמצא בנייר בפני עצמו]

לענין הפליאה הנזכר באות [כט], לענין צפון חסר וכו'. אבל מרחוק תבין כפי הנ"ל בדברי ביאורינו הנ"ל, שאף על פי שלכאורה לא יבואר בדבריו הקדושים שבאותיות ה' ו' ח', רק להודיע את העצה והיכולת להוריד את עצמו בצינור של הרשע, באופן שיקלקלה וישברה כמוב"פ. והעצה לזה, תורה ותפלה, שעל ידי זה יוצא הנהר ומעין החכמה להשקות את הגן, ומשם יפרד הרע מהטוב, ויהיה הד' יסודות הגוף לארבע ראשי אותיות השם הויה כמוב"פ. אבל מכותלי דבריו הקדושים שדיבר אחר כך בפרטיות הא'לף פ'א חלקים הנמצאים בכל שעה ושעה, שבא'פ'ו' הזה דייקא ידפוק ויפח נשמת חיים, שם ה' [בצירופי אותיות הנ"ל]. ממילא מבואר, שגם מחמת זה בעצמו גבר כח רוח חייו, לבל יהיה נתקלקל זה לעומת זה, בהחסרונות והחטאים הנמשכים מתוקף הדין שגורם האדמוני למטה ולמעלה [בהסתות וקטרוגים], מאחר שמהפך וממתיק אותו בשרשו, להיות הוא בעצמו ועצם חסרונו, מרכבה אל הקדושה וכו'. וזהו וירד אברהם מצרימה, שהוריד את נפשו, שהוא בת זוגו, למדה הכלליות שלהם, ששם זה לעומת זה עיקר הרוח רע, כמובא במקום אחר . ולעוצם קדושתם וזיכוכם, זכו לכניעם ולצאת משם דייקא, בזהב וכל טוב, להתמלאות כל חסרונותיהם כמוב"פ:

אות כט*.

שגם בהמבואר מדבריו הקדושים מכל הנ"ל, מוסיף לבאר בענין הרוח צפונית המנשב ויוצא בהגן מהעדן הנ"ל, באמצעות החושך והלילה, וביקודת שלהבת הגבורה והדין בעצמו שיוצא אז, כנודע, יש ביכולת להמתיק את הדין, כמובא מזה בדבריו הקדושים:

אות ל'.

בדבר האף [ומדת הדין] הנ"ל, אשר להכרח הבריאה, עלה תחלה בחכמת העדן הנ"ל. [שגם כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ובאמצעות התורה הקדושה, נמשך מהעדן והתפלה הזאת כנ"ל]. תבין מרחוק בהפלאתו לדבר אחר כך על אודות צירופי השעות הנ"ל, שכל אחת מהן נחלקה למספר א'לף פ'א, ושבכל חלק וחלק מהם, נוקש ודופק רוח החיים [בא'פ'ו'] הנ"ל, כפי הצירוף שנמצא בהשעה הזאת:

אות ל"א.

בהמבואר בצירופי הבאורים הנ"ל מדבריו הקדושים, ששלש עשרה מדות התורה, שדרשותיה והלכותיה נמשכים משלש עשרה מדות הרחמים שבתפלה. תבין מרחוק בהפלאת מדת ונקה, שהוא השלש עשר והעיקריות שבהם. אשר גם בפירוש הפשוט, תצא ותהיה לשני כתובים המכחישים זה את זה [ונקה לא ינקה], שהוא מדת השלש עשרה מדות שבדרשות התורה הנ"ל, הנמשך משם:

אות ל"ב.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהרע שמעורב בתורה, הוא האיסור והפסול והטומאה שנזכר בה. יש להתפלא לכאורה, במה שנתבטל הרע, על ידי שזוכים לפסקי הלכות שבהם. כי אם באחת נקבע ונפסק ההלכה כדברי המתיר, ולהיפוך דברי האוסר נדחים ונתבטלים, שייך לומר שנדחה ונתבטל הרע על ידי זה. אבל הלא כמה פעמים נפסק ההלכה כדברי האוסר וכו'. ואולם, בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבאמת לא נמצא כלל בהרע של הרב דקליפה מצד עצמו שום חיות וקיום, זולת בתערובתו ויניקתו מהטוב דקדושה כנ"ל. ממילא מבואר ומיושב גם הפליאה הנ"ל, שעל כל פנים אם זוכים לברר תערובות ההלכה לאיסור ולהיתר, ולפסוק ולכוין את האמת שבה, מי הרע והאסור, ומי הטוב והכשר, לא נמצא גם כן שום כח להרע להתגבר, ונדחה גם כן לחוץ. ואדרבא, בפסק ההלכה לאסור, ישתדל האדם להרחיקו מביתו ומגבולו, [ולא כן כשנכשל בספיקותא הנ"ל. אך באמת גם אם נכשל להיפוך חס ושלום, שסובר על הדבר שהוא אסור ורע ומרחיקו, ובאמת אין מזה רק טוב וכשר, הוא גם כן קלקול גדול מה שנתרחק הטוב מאתו, שבזה יש גם כן יניקה להחיצונים והרשעים הנ"ל, כנודע]:

אות ל"ג.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות הי"ג מדות שבתורה העומדים כעין י"ג מדות התפלה והרחמים, שהמדה הי"ג שבהם מופלגת ונתעלה על כולם. מבאר יותר בענינים שבברייתא דר' ישמעאל, שהוא חושב והולך בהם ממדה למדה, ובבואו למדה השלש עשרה שינה ואמר בלשון, וכן, [עד שיש מי שמשבש ואמר שצריך להיות וכאן, אבל לפי הנ"ל אין לשבש עוד בחנם]. כי המדה הזאת, לעוצם רוממותה והסתרתה מכולם, לא נמצא באמת שום יכולת כלל להביאה בשלשלת שאר המדות:

אות ל"ד.

בדבר המתקת הדין בשרשו [שבמדה השלש עשרה הנ"ל] יש לבאר, שהוא כענין ההמתקה [ובירור ההלכה] שנמצא בהתורה עצמה. כי כל תערובות ההלכה, [בערב וחשך הדעת, לבל נדע איך להתנהג], שזה אוסר וזה מתיר. הוא מהמשכתם ממדה השלש עשרה, ששני הכתובים שבה מכחישים וסותרים זה לזה, שאין ביכולת לאמת כלל שניהם יחדיו, כשני הפכים בנושא אחד שנמצא באחדות אמתת דברי האוסר והמתיר הנ"ל. וגם מהמדה הזאת בעצמה, נמצא הכתוב השלישי, המכריע ומברר ומוציא אמיתת ההלכה גם מההעלם אל הנגלה שבדעתינו, שזה עיקר התיקון:

אות ל"ה:

על אודות הנלווים והמתקרבים להצדיק העליון הנ"ל. כפי המבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שנשיאות וכפרת חטאיהם ופשעיהם, הוא בהארת העדן שזוכה הצדיק בעצמו. עדיין יש להתפלא, באיזה אופן נמצא כלל ביכלתם לקבל הארת העדן כשחוטאים ופושעים חס ושלום, לבל יהיו נכלים ונכרתים לגמרי חס ושלום. כי הנה ככל הגוים בית יהודא, והללו והללו כופרים ועובדי ע"ז [אשר על זה גדול ועצום מאוד הקטרוג בכל דור ודור, כמובן מדבריו הקדושים במקום אחר]. ואדרבה, כפי איכות נפשותם וסגולתם, לבלתי לצמוח ולהתגדל [אפילו בחיים שבעולם הזה], זולת בארץ הגן והתורה, אשר בארץ הזאת דווקא נמשך עליהם הארת העדן. ואיך נמצא ביכולת לפתוח להם שערי העדן והארתו, להאיר ולהשפיע עליהם משם גם לנצח, וחטאיהם ופשעיהם יתכפרו ולא יתעכבו כלל. ואולם, במה שביארנו לעיל מדבריו הקדושים על אודות העדן והגן, שהם משולבים ומקושרים זה לזה, עד שלא נדע כלל מהיכן ההתחלה. כי אף על פי שזולת כלי הגן והתורה, אין יכולין לקבל כלל מהעדן, אבל באמת, לא יהיה גם כל המשכת הגן והתורה בעצמה, זולת מהעדן. תבין מרחוק, שגם כל כפרת ונשיאות החטאים בעדן הצדיק הנ"ל, הוא מה שמהפך אותם בעצמם לדברי תורה וסייגים נפלאים וחדשים, שממשיכים ומתחדשים בכל דור ודור, משמרת למשמרת כנודע . וזה לבד נקרא בשם דביקות והתקשרות להצדיק, [להיות בכלל הנלוים הנ"ל], לקבל ולשמוע בכל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, כמובא במקום אחר .

ואגב אורחא, הנני לרשום על אודות השואלים בדבר האזהרת לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה וכו'. כי לא בדעת ידברו, כי אזהרת לא תסור וכו' אשר תסובב על דברי השופט והצדיק הנ"ל, תציל ותוציא מאזהרת לא תוסיפו הנ"ל, כי זה כזה ממצוות התורה. וכל אזהרת לא תוסיפו וכו', על הדברים הבלתי יוצאים ונשמעים מאתו.

[ומכל זה נשוב לענין ראשון].

כי כאשר נתבונן ונשים את לבינו לענין השידוד ושינוי הטבע שנמצא בעדן ובתפלה הנ"ל, נראה ונביט, שהוא כפול לשנים בפירושו, לפעמים לטוב, ולפעמים לרע ח"ו. ולזאת תבין מרחוק, שכל שידוד הטבע בתפלה ובעדן שמשתדל הצדיק לטובת החוטאים הנ"ל, הוא מחמת שבחטאיהם ופשעיהם יקלקלו ויחלישו את טבעיהם, עד שמוכרח לשנותם ולשדדם, להמשיך ולהוסיף בזה לכל אחד כח וטבע חדשה, כהתחדשות התורה שממשיך מהעדן והתפלה. כי לבטל את הטבע לגמרי, אין ביכולת, כי הוא לבד כל הפלאת הכלי, המוכרחה לקבל אור העדן, [שמשם נמשכה גם היא, כמובא במקום אחר]. אשר מחמת זה לבד היתה כל הבריאה, וכל הגוים והרשעים הפונים עורף לגמרי, יהיו מוכרחים באמת להיות נחרבים ונכלים עדי עד, מהעדר כליהם כנ"ל:

אות ל"ו.

שבכל הנ"ל נראה מבואר, שנמצאים כל הד' דברים הנ"ל, צדיק וטוב לו וכו', רשע וטוב לו, בנפשות ישראל בעצמן. אשר בתכלית המעלה והעדן שבהם לבדו, נמצא השגת ותבונת כל הדרכים האלה, שנשתלשלים ונמשכים עד תכלית דיוטא התחתונה כנ"ל. ובמה שכתב, שהעדן הוא התפלה. לא יבוא להוציא ולמעט לגמרי להבלתי עוסק בתפלה, שאין ביכולתו להתעלות כלל במדריגת העדן. כי בוודאי נמצאו כמה צדיקים וקדושים, שהיתה עיקר עבודתם בתורה לבד, ונתעלו גם כן בקדושתם למדריגת העדן. אבל מחמת זה באמת לא היתה ההלכה כמותם. כי הוא הצדיק ורע לו, מעוצם ההעלמה וההסתרה שנעלם ונסתר מאוד המדריגה הזאת כנ"ל. מכל שכן הנלוים אליו, ומעורבים עדיין בתאוותיהם הרעות, נמשך עליהם באופן אחד, כענין הרשע ורע לו הנ"ל [כמובן מזה מדבריו הקדושים במקום אחר ]. אבל לעיקר מעלת העדן לא יזכה זולת המייחד ומצרף ועולה מהתורה והתפילה, בנועם זמירותיו ותהילותיו הנ"ל. וכל הנלוים אליו, אף על פי שמצידם בוודאי רחוקים עדיין ממדריגת התפלה והעדן שבו, ולא יהיו עדיין כנגדו, זולת במדריגות התורה. אבל ברוב ועוצם ההתחדשות שמשפיע ומאיר בכל עת למדריגת התורה שבהם, זוכים לאמתת ההלכה שתהיה כמותם. והכל בכוחו וזכותו לבד, שהוא הכתוב השלישי המכריע לצידם, ונתגלה ויוצא על ידם לבד מההעלם אל ההתגלות הנ"ל. וגם לפי זה יש ליישב את הפליאה הנ"ל באות י"ד, [על אשר לא יחשבו על כל פנים כל הצדיקים שתחתיו [ש]במדריגת התורה לבד, מהנלוים אליו המוב"פ, להיות גם ביכלתם להתגרות ברשעים]. כי בכלליותו בעדן הזה למעלה מהתורה, סתום ונעלם הוא מעין כל נביא וחוזה, עד שנמצא לפעמים שנתרחקים ונבדלים מאתו לגמרי על ידי זה. ואף על פי כן יכול להיות, שדווקא התועים והנבוכים, יגיעו במותעותם ונבוכותם, סמוך למקומם הראשון, בדעת הרב העליון והעדן, שנשפעו וירדו משם להגן, [ובנסיון כל שהוא, ישובו ויתעלו, להיות בכלל הנלוים אליו, ולהכיר ולידע באמתתו, וכמאן דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', וכמובא בדבריו הקדושים לענין הכתוב תעיתי וכו']. וגם זה מתעלומות דרכי הבורא יתברך, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו וכו' הנ"ל:

אות ל"ז.

שעוד יש לבאר בדרך אחר לסיבת הפליאה [משבירת הצינור], בענין הרב דקליפה בעצמו הנ"ל. שבאמת נמצא מחמת זה מלחמה גדולה ועצומה מאוד בכל דור ודור. כי בסיבת התמורות והחליפין שמתגברים המון העם לבחור ולקרב מה שיש לרחק בלי שום ספק כלל, [ולעבור על מה שבוודאי אסור חס ושלום], ולרחק מה שיש לקרב בלי ספק. ממילא מובן, שמחמת זה הצדיק אובד בצדקו, גם אם יהיה במדריגה עליונה ומופלגה מאד. וכן להיפך, מגיע מזה הכח גם להרשע הגמור והרב דקליפה הנ"ל. [ו]יש לבאר, שמחמת זה מגיע התועלת להצדיק בעצמו, כשידין לכף זכות לשארית ישראל, שלא יעשו וידברו בעמל וכזב גמור בלי שום הוראת היתר, [וכענין הכופר בכל הנמצא בדברי מוהרנ"ת ז"ל, שגם אותו דנים חז"ל לכף זכות בספק מלוה ישינה. כי גם הוא, לא יעוול ויכפור לגמרי, בלי שום משקל הדעת להיתר כנ"ל]:

אות ל"ח.

בדבר ההתגרות שעם הרשעים, יש גם כן להתפלא קצת. כי לכאורה, מה אכפת לנו כלל, במה שזה לעומת זה, ממשיכים הרשעים את הרוח שלהם מהרב דקליפה. מאחר שאנחנו דבקים ברוח אלהותו יתברך שאנו ממשיכים מהרב דקדושה, להשלים כל חסרונותינו. ומה לנו בזה, שגם הרשעים אינם נחסרים, [אלה ברכב וכו', ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר וכו']. אבל בהפלאת דוגמת הנטיעות הנ"ל שכתב בענין נפשות ישראל, [ובהמבואר לפי הכלל, זה לעומת זה, שנפשות הגוים נחשבים לחוחים וקוצים המעורבים בהם], ובדבר החושך הנ"ל, אשר ישת סביבותיו בעדן סתרו, שמשם דייקא יניקת הרשעים כנ"ל. תבין מרחוק, שבגידול וריבוי החוחים והקוצים, [שהם נפשות הגוים הנ"ל], עושקים ויונקים ומקבלים לעצמם מהשפע והנהר היורד להם מעדן הרב דקדושה. ולאום מלאום יאמץ, כי שניהם יחדיו אין ביכולת להתקיים כלל:

אות ל"ט.

במה שכתב כי על ידי התפלה משנה את הטבע כנ"ל. אף על פי שלכאורה לא הזכיר זאת, רק לפרש ולבאר, שהעדן מרמז על התפלה. אבל עוד נראה מבואר, שאגב אורחא סובב בזה על הפלאת התפלה להוציא ולהמציא את הישועה בכח שכתב תחלה. כי מהתפלה לבד, כל השידוד להטבע. ולא כן סגולת התורה שלמטה מאתה, כי על ידה לא תהיה זולת פעולת ההתגלות, שתצא ותתגלה הישועה אחר כך בפועל, לעיני כל:

אות מ'.

[והוא לגמר דברינו באות ל"ח הנ"ל], שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שמהצדיק העולה להעדן ונתאחד בו, [כי אלו ידעתיו הייתיו], נמשכים גם עצם המצאת ההצלה מכל עוון וחטא. [ובהכלל זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה], נראה מבואר, שבתכלית ההיפוך, נמשכים כל החטאים. וגם כבר ביארנו, שכל התגברותו, הוא על ידי תלמידיו הרשעים שמקבלים מאתו. [ו]מבאר יותר לתשובת הפליאה הנ"ל, בהכרח ההתגרות ומפלת הרשעים עדי ארץ, [ועיין לקמן]:

אות מ"א.

שבתמורת השפע הנ"ל, יש לבאר בכפלים לכוונתו הקדושה בהפלגת רשעת הרשעים, שהם דוברים על הצדיק עתק וכו'. כי לא זה בלבד שמחזק בהפלגה הזאת את השאלה והפליאה, מאין נמשך להם הרוח חיים. עוד בהפלגתו הזאת בעצמה, מבאר ומרמז מענין התשובה שעל זה. כי הוא התגברות כח הקליפה והרע שבהם, להוציא את כפירותיהם ודבריהם לזולתם, באופן שיתרחקו מלקבל מאתו הראויים לקבל, [נטיעות וגדולי הגן הנ"ל, אשר להם לבד מגיע הנהר והשפע בנפש ובגוף, שיוצא מאתו], וישתו ויקבלו מאתו חוחיהם וקוציהם, כי כשזה קם זה נופל כנ"ל:

אות מ"ב.

שנראה מדבריו הקדושים, שעיקר הבריאה, הוא הגן הנמצא בה. כי בו לבד מוכרח שיהיה מקום הגידול לנפשות ישראל [שהם לבד בעיקר האדם כנודע ]:

אות מ"ג.

בביאור הפשוט של הכתוב מארבע רוחות, שיסובב על הצדדים שבכלליות בריאת העולם, [שכל צד נקרא בשם רוח]. מבאר יותר במה שכתב תחילה, שכל בריאת העולם היתה בבחינת הרוח. [ו]מה שמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שמספר ארבע רוחות הנ"ל שבבריאת העולם, יהיו ממספר ארבע אותיות שם הוי"ה, [הוא] כעין היסודות [שבבריאת העולם], הבאים גם כן למספר ארבעה ממספר ארבע אותיות הויה כמוב"פ:

אות מ"ד.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שעיקר מציאות ושורש הרוח, שמשם נמשך הבריאה הנ"ל, הוא בעדן העליון. שמשם [הוא] נמשך להבריאה והגן הנ"ל. ובכלל הנ"ל, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, [אשר ממילא מבואר בזה, שגם בהגן ויסודות הבריאה בעצמה, נמצא מבחינת העדן, ו[מ]עיקר מציאות הרוח הנ"ל בעצמו, שמאתו נמשך שאר היסודות], תבין נפלאות, במה שנמצא ונפרט אחד מהיסודות, להיות בעצם הרוח:

אות מ"ה.

בהבאתו על אודות העדן מאמר חז"ל [בדבר הכתוב] עין לא ראתה וכו', ובהבאתו פירש"י בדבר הכתוב, שבעה וכו', שהוא אור הגנוז וכו'. מבאר יותר במה שכתב תחילה על אודות הרוח, שעיקרו בבחינת העדן כנ"ל, שהוא צפון:

אות מ"ו.

שבכלליות כל בחינה מכל הבחינות, ומציאות [עדן] הרוח הנ"ל גם במספר יסודות הבריאה בעצמם, [להיות מאתו נמשכים כולם], ובהשתוות למספר ארבע רוחות העולם הנ"ל. מבאר אגב אורחא, שכמו כן נפרט גם אחד מהם להיות לרוח הצפון, שהיא בבחי' עדן, כנ"ל מהמוב"פ, שמאתו נמשכים גם שאר הרוחות. ומייחד לפי זה גם פירוש הפשוט מהמאמר חז"ל, צפון על צד הצפון של העולם והבריאה. כי גם הוא, כנגד שאר הרוחות, בבחינת רוח הצפון בלב של האדם:

אות מ"ז.

שבכל הנ"ל יש לבאר, שענין הבלעת הצדיק הירא עדיין מעבירות שבידו, ברוח סערת הרשע שבתוקף הדין, הוא מחמת שמקטרג ומעורר על ידי זה באיתערותא דלעילא, את תוקף הדין והמשפט על הצדיק, מהשם יתברך בעצמו. כי מנגד הרשע, נסתלק המשפט. כי אין באיכותם רק קוץ ודרדר, אשר גם בלא זה אינם נטועים ונזרעים משנה לשנה ומדור לדור, כנטיעות נפשות ישראל, [כי כחציר מהרה ימלו וכו']. אבל הצדיק העליון הנ"ל, לעוצם זכותו ונקיון כפיו וידיו הנ"ל, אין ביכולת הדין והמשפט לבלעו ולהשחיתו בשום אופן בעולם חס ושלום. והוא המשקה והעובד גם לכל נטיעות הנפשות הנ"ל, שלא יהיה ביכולת [הרשע, בכח] המשפט הנ"ל, לבלעם ולהשחיתם חס ושלום:

אות מ"ח.

[הוא מה שהזכרתי בקצרה באות (כ"ה) [כ"ו] הנ"ל] שבכל הנ"ל, תבין ות[ת]בונן גם פירוש הפשוט מהי"ג מדות הנ"ל. אשר יתפלא קצת כל הקורא ומעיין בהם, שחושב והולך ממדה למדה את טובו ורחמיו. ועל זה לבד הבטיח והודיע לו תחלה, שיעביר לפניו את כל טובו [וחנותי וכו' אף על פי שאינו כדאי]. ועתה, למה זה בהגיעו לתכלית מדה העליונה הזאת, נראה כביכול כמערבב ומהפך את דבריו לתכלית ההיפוך והדין חס ושלום, אשר לא ינקה, ופוקד עון וכו', גם על בנים וכו', [ובפרט שבפירוש הפשוט נראה לשון הכתוב שגם תיבת ונקה יסובב למטה, ויתחבר ויתפרש גם כן על מדת הדין והמשפט הזה, וכאשר הבאתי לעיל]. כי בכל הנ"ל תבין ותראה, שגם הפירוש הפשוט הזה, נתאחד לפירוש הדרש. כי כל זה, הוא מרוב ועוצם ההסתרה וההעלמה של המדה הזאת, להיות נראה ונחשב בפשיטות דעתנו, [בכחש וסתירת הכתובים], על הדין והמשפט, שבתכלית ההיפוך ממדת הרחמים. ובה לבד תהיה עיקר ההמתקה והביטול לכל הדינים [והרשעים היונקים מהם], כי אין הדין נמתק אלא בשרשו כנ"ל:

אות מ"ט.

שבהבאתו ענין הכתוב מכנף הארץ וכו' [ובפירוש רש"י מבואר, שהוא ארץ ישראל] על אודות כנפי הציצית וארבעה הראשים הנפרדים מהגן הנ"ל, [אשר בכל זה תבין מרחוק בכוונתו הקדושה על אודות הגן המסוגל לנטיעות נפשות ישראל, שהיא הארץ הקדושה בעצמה]. מבאר יותר בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, תא ואחוי לך מתי מדבר וכו'. כי כל מיתתם, היתה בסיבת הדיבה והריחוק מהגן. ולולא מה שחטאו ונכשלו בזה, היו זוכים לבא לשם מיד, דרך הר שעיר והאדמוני בעצמו. וגם מחמת שממילא מובן, שעיקר [יניקת הנטיעות שבכל הגן, שהוא] הארץ, הוא הר בית ה' לבד. שעל זה לבד ביקש משה רבינו ע"ה, תביאמו ותטעמו בהר וכו'. מבאר כדרכו הקדושה להבין משל ומליצה לדבר הכתוב, ומעין מבית ה' יצא, שמפרש אותו לענין התפלה, [כי בכל זה, תסובב כוונתו גם על בית ה' בעצמה, כנ"ל]:

אות נ'.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מוסיף לבאר בכלליות השגת התורה והתפלה הזאת שגילה אותה בשבת חנוכה, וסבב בה לענין ההפטרה שאומרים אז, מעין הקריאה בחנוכת בית ה' [שהיתה על ידי הנשיאים], כי גם היא, נאמרה בחנוכת בית שני:

אות נ"א.

שבהכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות נראה מבואר, שמחמת זה נמצא בבית ה' הנ"ל בעצמו, נגלה ונסתר, ושעיקר הנסתר והעדן, הוא קדש הקדשים שבו, אשר עין לא ראתה וכו', זולת להרב ומורה העליון הנ"ל, העולה ועומד לשרת ולכהן, [מהכרח כפרת עונות הנ"ל], בעדן הזה בעצמו. ומאתו לבד, נובע ונמשך מעין החכמה והתורה:

אות נ"ב.

מהמבוע והבאר הנ"ל, הנובע ויוצא מהפלאת דבריו וחכמתו הקדושה. עוד יוצא ונמשך לבאר בענין הנשיאים [העומדים בחנוכת בית ה'] הנ"ל, שזה לעומת זה נתעלים [ונקראים בפירוש התרגום] לרברבי ישראל. ובתכלית ההיפוך מהאלופים הנ"ל, שנקראים ונתרגמים רברבי כמוב"פ:

אות נ"ג.

שיש לבאר בענין הי"ג מדות הנ"ל שנמצאים בהרברבי דקדושה, שמה שנמצאים בכל אחד מהם, אין זה רק מחמת שכל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ"ל. אבל בפרטיות, נחשבים ונחלקים כל איש ואיש, למדה בפני עצמה:

אות נ"ד.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שמדת השלש עשרה נסתרה ונעלמה בעדן הרב שבאור הגנוז כנ"ל. וזולתה, לא נמצא רק מספר שנים עשר, שבהם נמצאים מדריגת הצדיקים, והרברבי דקדושה שתחתיו, [העומדים בארבע רוחות הנ"ל, שנמשכים ומקבלים מרוח הכולל שבו]. יפליא לבאר במספר שנים עשר הנשיאים הנ"ל, העומדים ונחלקים בארבעה רוחות הנ"ל, ובבא משה להכרעת מדת השלש עשרה [בכתוב השלישי] הנ"ל, ישמע קול היוצא מהעדן, וקודש הקדשים כנ"ל, ששם מדריגת הרב והכהן הנעלם הנ"ל, להעלות ולהמשיך משם אור התורה, שהוא בסוד מנורת הזהב כמוב"פ:

אות נ"ה.

בדבר הדיבה [והמרגלים] הנ"ל, מבאר יותר בענין זה, להנ"ל על אודות ארך אפים וכו', שבקש על זה משה רבינו ע"ה בנקודת התשובה שנמצא בהם, לפלט ולמלט אותם על כל פנים, מגזירת הכלי'ה לגמרי ח"ו, שהיתה ראויה להגזר עליהם:

אות נ"ו.

בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות עשו ובניו, שהן הן האלופים והרברבי דקליפה, שמהם מקבלים כל הרשעים. ולכאורה יש להתפלא בהבאתו על זה מאמר יש לי רב. כי מלשון הכתוב נראה מבואר, שעשו בעצמו יש לו רב. ואולם, בהכלל זה לעומת זה, ובהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שגם כל הרברבי דקדושה שנפשות [ישראל] מקבלים מהם, מוכרחים לקבל מהרב השלש עשרה שלמעלה מכולם, [ואף על פי שבאופן אחד נחשב גם הוא ביניהם, אבל גם באופן אחר יתרומם ויתנשא לגמרי מלהחשב ביניהם. [כמבואר מלשון הכתובים שבענין זה]. תבין מרחוק, שכמו כן בתכלית ההיפוך, נמצא בתוך האלופי עשו, אלוף ורב אחד, שגדלה ועצמה טומאתו יותר מכולם. עד שהוא הראשית והרב שביניהם בעצמם, להיותם מוכרחים לקבל מאתו. [וגם ממילא מובן, שהוא האלוף עמלק, שהוא הראשית לכולם, כנודע]:

אות נ"ז.

בהמבואר בכל הנ"ל, שגם זה לעומת זה נמצא מצד הטומאה, שנים עשר רברבי ואלופים, המקבלים מהאלוף עמלק, שהוא הקשה יותר מכולם, וכולם מקבלים מאתו, כמו בתכלית ההיפוך שבענין הקדושה ומדריגת השלש עשרה הנ"ל. ונסיתי ובאתי למספרם, וראיתי שכן הדבר מכוון ממש. כי מבואר מפירוש רש"י , שקרח בן אהליבמה, ממזר היה מאליפז. כי על כן, בדבר הולדתם, לא נזכר כי אם פעם אחת על שמה. זולת בדבר האלופים, נכפל ונמנה פעם אחת על שמה, ופעם אחת על שמו. וגם ממילא מבואר [כאן נחסר בהעתקה]:

אות נ"ח.

בהמבואר בכל הנ"ל, שגם כל תורת רברבי ישראל נמשך מהרב והכהן הנ"ל, העומד מזרע אהרן שלמעלה מכולם. מבאר יותר בקריאת חנוכה הנ"ל, שהסמיכה התורה לענין הכתוב [ובבא משה וכו', המכריע במדת השלש עשרה] הנ"ל, לדבר מנורת הזהב, שהיא התורה כמוב"פ. אשר במספר מ"ט שבה, תתעלה ות(ת)קבל מאור הגנוז והעדן הנ"ל. שזה עיקר התיקון והאור שמוכרח להמשיך לתוך החושך והלילה כנ"ל. וגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו לענין הרב חסד ואמת, את הכתוב תורת אמת היתה בפיהו, שיסובב על אהרן [שהוא השלש עשרה], כי הוא העיקר כנ"ל:

אות נ"ט.

שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בענין המעיין של חכמת התורה, היוצא מבית ה'. כי גם שם, כל יציאתו בתחלה, הוא מקודש הקדשים, שהוא העדן, עין לא ראתה כנ"ל:

אות ס'.

בהמבואר הנ"ל, שזה לעומת זה נמשכים כל החטאים מאיש השעיר והאדמוני. מבאר יותר בהמשכת החטאים שביום הכיפורים, על ראש השעיר. ואם יהיו אדומים כחוט השני הנקשר בו, ילבינו על ידי זה כשלג וכצמר הלבן [ועיין לקמן]:

אות ס"א.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שלעוצם תערובת הטוב והרע, אין שום אופן ויכולת כלל בדעת האנושי לברר ולהבחין ביניהם, זולת על פי ה', בתפלה לבד. תבין מרחוק גם בהפלאת הכהן, על אודות הבירור להשעיר הנ"ל, שאין ביכולתו לברר, זולת בגורל על פי ה' לבד, כנודע. כי ממילא מובן, אשר הרב העליון שבעדן הנ"ל, ברוח סערה דקדושה, ובסערת ה' וחומת תוקף הדין, יש לו כח לכלות ולמחות לאלוף עמלק בעצמו, שמאתו לבד נמשכים כל החטאים:

אות ס"ב.

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק על אודות התגברות אדום ואדמוני הנ"ל, לחסר ולהחריב לבית ה' בעצמו. וזה לעומת זה, רוח אפינו דוד [משיח] המוב"פ, זוכה לכוין נקודת הבירור גם באמצעות החושך, מאור הצפון והעדן שבגבורת הדין והרוח סערה בעצמו, להמתיקו, ולהפוך מחורבן, לבנין הבית על ידי זה, כנודע:

אות ס"ג.

על אודות הנזדכך מהעבירות שבידו, לבל יתיירא מהרשע. יש להתפלא לכאורה, במה שמוסיף להזכיר על העדר היראה, גם להנלוים אליו. כי ממה נפשך, אם יזכו בהתקרבותם אליו, להזדכך גם כן, עד שלא יאונה להם כל און. למה הוכרח להוסיף ולהודיע, שגם הם יכולים לעמוד כנגד הרשע. ואם עדיין אינם מזוככים, למה באמת ישתוו להצדיק, להיות ביכולתם להכניע ולבטל סערת הרשע, אשר חזקה ועצמה לשבר ולהבליע גם להצדיקים [הבלתי נלוים אליו כנ"ל]. ואולם, במלחמת עמלק שביארנו לעיל מדבריו הקדושים על אודות הסערה הזאת, ובדבר הסתרת הצדיק שביארנו לעיל. תבין מרחוק [כמבואר במקום אחר], שיש לבאר בכוונתו הקדושה, שהוא סובב על חיבורם של הצדיק והנלוים אליו. כי בחיבורם יחדיו לבד, נכרחים להלחם עם הרשע בהכנעתם וביטולם אותו. כי אף על פי, שכל ההכנעה, והביטול, והשבירה, לצינור הרשע, הוא בכח הצדיק העליון הזה לבד. אבל מחמת שבעוצם רוממותו במדרגת העדן כנ"ל, מוכרח גם הוא בעצמו להיות נסתר ונעלם, כי אלו ידעתיו הייתיו. אשר מההסתרה וההעלמה הזאת בעצמה, יונק ומתגבר גם כל יניקת והתגברות הרב דקליפה הנ"ל. מוכרח הצדיק במלחמתו, להתלבש ולצאת דווקא במדריגת הגן של הנלוים אליו. כי על ידם לבד, יצא כחו אל הפועל, ומהעלם אל ההתגלות [אף על פי שכל אחד כלול משניהם כנ"ל]. כי אף על פי שגם הם, נחשבים כנגדו ללבוש ומכסה. אבל בביטולם כנגדו, נהפך הלבוש והמכסה לכלי נפלאה, אשר על ידה לבד תהיה כל התגלות האור, כנודע:

אות ס"ד.

שלכאורה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שהאנחה כל חיות האדם. כי הלוא מבואר כמה פעמים מרבינו הקדוש, בכתב ובעל פה, שהשמחה לבד, כל חיות ורפואת האדם. אבל במה שביארנו לעיל מדבריו הקדושים, שבכולם סובב על המתקת והתפוכות החסרון והדין בשרשו בעצמו, להתמלאות ורחמים. תבין מרחוק, שכמו כן מכוין בדבריו לענין האנחה הנ"ל. שאעפ"י שהוא בצפון חסר וחורבן הנ"ל. אבל הירא את דבר ד', ונתעורר באמצעות אפילתו הנ"ל, להרבות באנחה, ובכיה, על החורבן והחסרון, שבכלליות ופרטיות, נהפך בכח הצדיק, לתכלית ההיפוך והבנין כנ"ל:

אות ס"ה.

בחסרון האנחה הנ"ל, שנהפך מאתה בעצמה לשלימות וחיות הנ"ל. מבאר יותר בדבר התפלה שכתב אחר כך, שגם הוא, עדיין בכאב וחיסרון, כנ"ל מהמוב"פ. ומאתה בעצמה, תתהפך ותהיה לתורה ותיקון הבריאה, כנ"ל מהמוב"פ:

אות ס"ו.

לעובדא ולמעשה מכל הנ"ל, שגם באנחה ולב נשבר שבתפלה, מוכרח האדם להזהר, שלא יבוא ויגיע לאנחה ויגון לגמרי, [שאז נחשבים חס ושלום בתכלית ההיפוך, כמובא בדבריו הקדושים במקום אחר]. כי כמו שנתבטלים על ידם הצער והחיסרון. כן גם להיפוך, נאחזים ונשתלשלים מהם. עד שאין ביכולת לעסוק בעבודה הזאת כל היום [זולת במדריגת אדמו"ר ז"ל]. וכל אשר זולתו, גם אם יעבור עליהם מה שיעבור חס ושלום, אין להם לעסוק יותר מדאי בבכיה ואנחה [וכעין מה שאמרו חז"ל על אודות האבילות וכו', שעל מת אחר הוא בוכה], זולת בשעה אחת ביום לבד, וכל היום לא יהיה כל עסק התפלה, זולת בשמחה, ובתהלה, ובשיר:

אות ס"ז.

שיש לבאר על אודות התהלה והשיר הנ"ל, שזה זה ענין התורה שבנסתר הנ"ל, אשר בה לבד, תתגלה לנצח, גדולתו של יוצר בראשית. וזה לבד, יהיה כל התהלה והשיר, שיתער לעתיד [בנבל וכנור דבן דוד, כמובא במקום אחר ]:

אות ס"ח.

שמחמת שבכל זאת, תתלבש עתה בהתורה שבנגלה הנ"ל. מבאר יותר, בהבאתו מאמר הזוהר הקדוש, ותופסי התורה, אלין דתפשין בכנורא. ובהבאתו לענין הכנור דוד, שנתכווין להיות בחמשה נימין, כנגד חמשה חומשי תורה. כי הם הנתלבשים בהנימין האלה, ושרים ומהללים ברוח התורה שבנסתר, והעדן, שהוא רוח צפונית כנ"ל, שמנשב בהם. וגם ממילא מבואר, שלזאת נתכוונו גם ספרי תהלותיו, להיות במספר החמשה הנ"ל:

אות ס"ט.

שיש להתפלא, במה שנראה לכאורה מדבריו הקדושים, שהסערה [היא] מצד הרשע והסטרא אחרא לבד, והצדיק הדבוק בתורה, אין בו רק רוח סתם, ולא בסערה, כסערת הרשע. ולמה מבואר אחר כך מדבריו הקדושים בענין הציצית, שהם בעצמם מלשון סערה. ואדרבה, בסערתם לבד מצד הקדושה, יבטלו את הסערה דסטרא אחרא. אבל אם תוסיף ותעמיק בדבריו הקדושים על אודות הצדיקים הנחלקים לשני המדריגות שבתורה ותפלה. תבין מרחוק, שאף על פי שבכלליות הצדיקים והנשיאים שבישראל, לא יהיה זולת במדריגות הרוח סתם, שנמצא בהתורה הנ"ל. והם לבד, נקראים נשיאים בתורה הקדושה, בלשון סתם, שנתתרגמים רברבי כנ"ל. אשר גם עבור זה, החליט גם אדמו"ר ז"ל, וכתב תחלה בלשון סתם, שהצדיק הוא בבחינת הרוח, ולא בסערה שגדול ועצום מאתו, [שמחמת זה אין ביכולת לעמוד כנגד הרשע]. אבל כפי המבואר אחר כך מדבריו הקדושים, שעל כולם נמצא הצדיק העליון במדת השלש עשרה והעדן, שהוא השורש והעיקר, שנמשך מאתו כל התורה והרוח שבה. ממילא מבואר, שאין ערך וקצבה כלל לרוח הצדיק הזה. וכאשר תבין מרחוק בכל הנ"ל, שזה מחמת שאין ערך וקצבה כלל, להכלים הנפלאים שנתהוים ביחוד וחיבור התורה והתפלה זה לזה. וממילא מובן, שסערת הרשע הנמשך אליו בהעדר הכלים, אין ביכולת לעמוד כלל כנגדו:

[ענין השייך לעניות דעתי לכאן, מהשמטה בנייר בפני עצמו]

וגם ממילא מבואר לפי זה, שמחמת שדייקא הרשעים הגדולים, משם יעברו במשכיות לבבם בטוב והצלחה יותר מהצדיק ממנו הדבוק בהתורה לבד, [ושגם מחמת זה יש ביכלתו לבלוע ולהתגבר עליו]. רק מחמת שאף על פי כן הוא מקבל משם בלתי שום כלים ומלבושים, שקביעתו רק לפי שעה, [וגם זה בסיבת מעט הטוב שנמצא עדיין כמבואר לעיל]. ואחר כך מוכרח שיהיה נכלה ונאבד כמובא בפנים:

אות ע'.

שיש להתפלא, במה שלא הזכיר כלל מהפלאת הצינור גם לתכלית ההיפוך שבנפשות ישראל המקבלים מהצדיק את הרוח חיים. שגם להם נמצאים צינורי השפע, המריקים לכל אחד חיי ומזוני וכו', כפי שזוכה לתקן אותם בד' ראשי אותיות שמו יתברך, (ש)בזיכוך יסודותיהם מהמדות הרעות, [וכאשר מובן בזוהר הקדוש ובשאר ספרי אמת, שנמצאים צינורות השפע ברוחניות, דלית מחשבה תפיסא]. ואם שיש ליישב הפליאה הזאת, שהוא מחמת שלא הוכרח להזכירו, כהכרחו להזכיר ענין הצינור לצד הרע והרשע, בסיבת העצה לשברו ולהכניעו שהודיע לזה. אבל יותר נראה לפי עניות דעתי, שבאמת הזכיר ענין הצינור גם לצד הקדושה ונפשות ישראל. כי הוא ענין הנהר, המושך ויוצא מהעדן [לכל אחד מנפשות ישראל, דאיתרביאו ונמצאים] בהגן. אשר ממילא מובן, שאף על פי שהנהר מושך ומשקה בכלליות את הגן. אבל בוודאי, נמצאים חילוקים בין כל אחד לחבירו, כפי האיתערותא דלתתא בתיקון ראשי יסודותיו הנ"ל. כי כל המקבל אותם בקדושה וטהרה, נתתקנים על ידי זה לכלים נפלאים, לקבל [ב]כפלי כפלים השפעת הנהר מהעדן, [שעל ידי זה בעצמו כל התהוותם וגידולם בכל עת ועת, ממדריגה למדריגה, כי כל אחד תלוי בחבירו כנ"ל]. ובכל זה תבין מרחוק, בצירוף ענין התחלקות וכלליות כל בחינה לשאר הבחינות הנ"ל, שכל איש ואיש בפני עצמו, נמצא אליו בפרטיות בחי' הגן והנהר שנמשך מעדן הרב הכולל הנ"ל, [כעין הצינור שנמשך בסטרא אחרא והרשע, מהרב דקליפה. שמצד הרע, יבא [בבלעם] בדעת עדן העליון הנ"ל]:

אות ע"א.

שבכל הנ"ל תבין מרחוק, שהצדיק ורע לו בסיבת התמורות, הוא הצדיק שאינו גמור, והרע מעורב ונמצא עדיין בידו וכחו. כי הצדיק שבטוב הגמור, בהעדר הרע לגמרי, אין ביכולת להתחלף כלל, אפילו בסיבת החליפין והתמורות ש[מה]נכשלים, אינו מחליף וממיר כלל. ואדרבה, בתכלית ההיפוך, מברר ומוציא מהתמורות, גם הנלוים אליו, כמוב"פ. [כי בעלייתו בעצמו, שעולה לעדן השגת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו', מפיר ומבטל מעצמו את הרע, להיות על ידי זה בעיקר [ובכלל] הצדיק וטוב לו]:

אות ע"ב.

מחובר לאות הנ"ל, אשר בכל זה תבין מרחוק, שבהפלאת דבריו הקדושים כופל ושונה בראייתו לדבר העצה לעמוד כנגד הרשע. כי לא זה בלבד, שיש ביכולת העולה לעדן התפלה להיות בתכלית ההיפוך, (יורד) [לירד] לצינור הרשע ולשברה, עד שיכלה ויגוע, לבל יהיה לו שום רוח סערה כלל. עוד בסיבת העדן הזה בעצמו, גדלה ועצמה רוח הצדיק הזה כסופה וסערה כפלי כפלים לצדיק שבמדריגות התורה שבנגלה, שנמשך ממנו. אשר גם בהעדר שבירות הצינור, אין ביכולת הרשע לעמוד כנגדו:

אות ע"ג.

שבכל זה תבין מרחוק, בהפלאת כפרת החטאים המוב"פ, שעיקרה היתה בבית ה', ומזרע אהרן הנ"ל, בגורל על פי ה' לבד, אשר הפליא לברר בין השני מיני שערה וסערה הנ"ל. כי בזה לבד....:

אות ע"ד.

שבתוספת הרוח והסערה שנמצא גם מצד הקדושה, ודווקא בתכלית מעלתה שבעדן, (ש)לא נמצא כלל מיום בריאת העולם עד גמר התיקון שלעתיד הנ"ל, שום נברא ואדם בעולם אשר יזכה ויקבל זאת בשלימות [כי גם משה בעצמו, שמצד עצמו היה זוכה לזה בשלימות. אבל בקילקול המקבלים, דהיינו הנחשבים כנגדו במדריגת התורה והכלים הנ"ל המוכרחים לו. לא היה גם ביכולתו, לזכות לכל זה כראוי בחייו, כאשר תבין בכל זה מצירופי הביאורים הנ"ל]. מבאר יותר בענין הכתוב תשלח רוחך וכו', שהוא מביא על זה. אשר נסמך ונקדם לזה, מאמר הכתוב, תוסף רוחם וכו':

אות ע"ה.

שמבואר מדבריו הקדושים, מנהג ישראל, ומבואר מדברי חז"ל שחוטי הציצית, יהיו כמראה לבן, כי הוא רמז אל החסד, שבתכלית ההיפך מהדין שבאדמוני. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים, שבכל זאת מוכרח לבא בצינור הדין האדמוני בעצמו, תבין מרחוק, במצות התכלת, שהפליא הכתוב בענין זה, [כי הוא חיבור הלבן ושחור, שחור אדום הוא, כנודע ]:

אות ע"ו.

בענין המוציאי דבה הנ"ל, מבאר יותר בקלקול האדמוני שבהם. כי לולא מה שחטאו ישראל במוציאי דבה, היו באים ונכנסים לארץ, דרך הר שעיר והאדמוני, בהכנעתו [כמו לעתיד], כנודע מדברי חז"ל ומובא בפירוש רש"י [זה האות שמעתי מי"ד]:

[השמטה השייכת לתורה ח' הנמצא בנייר בפני עצמו]

במה שנבאר לקמן מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, המבואר בדבר הנ"ל, שאף על פי שדברי אלקים חיים שבעדן בעצמו נראים לדעתינו המגושם כבלתי אמת. אבל מזה לבד נשתלשל ונמשך אחר כך כל התורה ודברי אלקים חיים, ויהיה בטוב ואמת הברור. ותבין מרחוק, במה שיצא מפיו הקדוש, דברי אלקים חיים [על אודות הגדולים, שהשיבו על וכו'] [ועיין לעיל בביאור הקצר באות כ"ט]:

ואלה המשפטים סימן ז' תהומות יכסיומו סימן ט'