בהבאתו ראיה שהקול שייך להגן [ששם היראה], מהכתוב את קולך וכו'. מבאר יותר גם במה שכתב תחלה על אודות נהר הקול היוצא מעדן להשקות את הגן, שנאמר בענין הזה:
במה שכתב על אודות זוהמת הנחש, [שהיא בתערובת וקלקול המדמה והאמונה], שנפסקה בהמשכת הנבואה, מתיקון הכבוד, והתפלה, והדעת, שהזכיר תחלה. מבאר יותר בהבאתו תחלה על אודות הקלקול, זה לעומת זה, מהקליפה המעכב ובולע הדעת וכו', את הכתוב והנחש היה ערום. גם מבאר יותר, בענין הכתוב ממזונא דגופא, שהכשילה את האדם. ובתיקוני ראש השנה, וחידוש העולם, שהיה זוכה בהעדר המכשול והזוהמא הנ"ל. ובענין הכתוב הנ"ל, ונהר וכו'. ובהבאת הכתוב הנ"ל, את קולך וכו'. כי ממילא מבואר, שזה היתה בסיבת התיקון החדש שהתחיל השם יתברך להמשיך לקלקולו הנ"ל:
שגם בהפלאת מזונא דנשמתא שזוכים בקול ההשגחה שלעתיד, מתכלית האמונה והנבואה שזכה משה. מבאר ומרמז יותר בתכלית הפלגתו ופרישתו ממזונא דגופא שזכה בזה, [לחם לא אכל וכו']:
[הוצאתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל] שבכוונתו הקדושה מענין מזונא דנשמתא הנ"ל, שאף על פי שלא נזכה לזה עד לעתיד, בהנהגת העולם שלא כדרך הטבע כמוב"פ, [וגם במתן תורה, אני אמרתי אלקים אתם וכו', לולא מה שחטאו במעשה העגל המוב"פ], אבל גם היום, מוכרח על כל פנים לטהר ולקדש את אכילתו [בקול יעקב] המוב"פ, ולא כעשו, [הלעיטני נא], כמבואר משאר דבריו הקדושים שהזהיר מאוד על זה:
שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק [מה ששמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל], על אודות הדינא קשיא שנתגלה אז מאתו, בראותו במכשול אחד מאנשיו בהלעטה הנ"ל:
בדבר הכתוב גם תנים וכו', שאף על פי שמבאר בו ענין הרחמנות דסטרא אחרא מהכתוב כשד משדי וכו'. אבל גם בזה תביט ותבין בדרכו הקדושה, להבין משל ומליצה. כי גם בפשיטות, נתפרש הכתוב על רחמי התנין [לחלוץ את השד למזון בניו]:
בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות הכתוב חק לישראל וכו', שעושק התפלה בהסטרא אחרא, נחשב לה למזון וחיות. תבין מרחוק, שזה עיקר מזונא דסטרא אחרא שבגופא כנ"ל. וכן מבואר בפירושו למאמר חז"ל בענין קליפת עוג, שהוא אשר בקרסוליה עקב עשו שבמזונא דגופא הנ"ל, ובהבלעתו למזון התפלה והדעת הנ"ל, אייתי קומציא ונקבוה להוציא מאתו וכו', ומחיה בקרסוליה ועקב עשו הנ"ל:
שגם בהמבואר מדבריו הקדושים בענין עוג הנ"ל, שבהבלעתו להתפלות יבליע ויכלה על ידי זה גם לעצם מחנה ישראל, שהתפלות והמוחין נמצאות בהם. מבאר יותר, במה שזוכים בהקאת הקליפה, שיוצא ונתגלה מאתו כבוד השבעים נפש, ושכל זה היא באמצעות עצמות חיותו מנפשות הגרים שיוצאים מאתו בהקאתו הנ"ל:
שבהבאתו לענין גלות בני ישראל וביטול בחינת נביא שבראשי תיבות ב'שבעים נ'פש י'רדו וכו', מבאר יותר בדבר התיקון, שהוא זה לעומת זה, [בצירוף ויפלל] שבראשי תיבות והשלך לפני פרעה וכו', ובהתגיירות יתרו, והכנעת עמלק, וקריעת ים סוף, וכבוד ה' בענן, ונביאת פנים בפנים, וירושת ארץ ישראל, שזכו ביציאתם משם:
שלכאורה יש להתפלא על אודות תיקון התפלה שהזכיר מאתה גם בשאר מאמריו והשגותיו הקדושות, ולמה כיוון בהשגה הזאת לדבר מענין ריבוי השכנים, שמוכרח לתיקון התפלה. ואין זה דרכו בקודש, להרכיב באמצעות השגתו דבר מיוחד רק בחיבור אחד להתורה שדיבר תחלה, ולא לשאר דברי השגתו. כי אם תמצא לפעמים שהוא מרכיב דבר מיוחד כזה, כמו בסימן נ"ה שבליקוטי א', נמצא לו בזה גם שם חיבור נפלא [כמבואר שם בביאורי עיין שם]. אבל מרחוק תבין [בדברי מוהרנ"ת ז"ל שעל זה], שזה מה שנמצא תחלה תחת לשונו הקדוש, בדבר הנפשות היוצאות מקרב הסטרא אחרא. כי לפי זה ממילא מבואר, שהן הן השכינים הנתוספים אחר כך לבית התפלה, [שבתכלית ההיפך, זה לעומת זה, כנגד הסטרא אחרא]:
שגם בהכתוב גם תנים הנ"ל, תבין מרחוק בעמקי שפתיו להבאת הראיה שהנפשות הם בחינת אבנים מהכתוב תשתפכנה אבני קודש וכו', כי הוא הוא שנאמר בענין הכתוב [הנ"ל], וממילא מבואר, שהיא הבלעתם בהתנין, שהיתה אז בגלותם כנ"ל:
הוא המבואר [מדברי מוהרנ"ת ז"ל בחיי מוהר"ן], שברוב הפלאתו, המשיך גם בעצם השגתו הזאת את התוכחה לנפשות ישראל קודם הסתלקותו, והוא הבאתו לענין תוכחת משה על מעשה העגל הנ"ל [באלה הדברים וכו', אחרי הכותו וכו', ואת עוג וכו']. והוא כענין הכלל הנ"ל בהקדמה, שכל תורה והשגה נמשכה יותר כפי התיקונים המבוארים בה:
הוא במה שנודע מדבריו הקדושים בעת הכתיבה של התורה הזאת , שעיקר הפלגתו ואזהרתו, היתה בדבר החיפוש ובקשת המנהיג שהזכיר בה [ובסוף ספרי אבאר מזה באריכות]:
שבהמבואר מדבריו על אודות הבלעת הנפשות בעצמם, על ידי הבלעת התפלות והמוחין שבהם. תבין מרחוק גם בהבאתו את הכתוב רוח אפינו משיח ה', כי היא שנאמר בקינת הכתובים הנ"ל, תשתפכנה וכו', גם תנים וכו'. כי בצירופי דבריו הנ"ל ממילא מבואר, שמחמת כל זה מוכרח הבעל כח [רוח אפינו משה משיח בעצמו] ותפלתו המוב"פ, להיות נלכד בשחיתותם, כי ידו ותפלתו לבד אוחזת בעקב עשו, [שהוא תכלית התגברותו לבלוע כנ"ל המוב"פ], עד שלא יספיק זאת בשום אופן בעולם, כי אדרבה, דייקא מחמת זה, יטול ויוציא מאתו כל הנפשות שבלע:
שבביאורו בדבר המוחין הנבלעים ויוצאים אחר כך ברפואות הריאה, שהם בבחינת הנשמה, מבאר יותר בחלישות הנשמה שבעקב עשו הנ"ל:
שגם בצירופי דבריו הקדושים בבחינת נביא שבכלליות הנפשות כנ"ל, שהוא בכסה וכו'. נראה מבואר, שכל ההוצאה וההתגלות הנ"ל, שזוכים דייקא בהבלעתם והתכסותם, הוא כענין מולד הלבנה והתגלותה, דייקא בהגיעה לתכלית המיעוט וההתכסות:
בדבר הדרישה והחיפוש והבקשה לרוח אפינו ומנהיגינו הנ"ל, כי בהמצאו ימצא ממילא גם לנשמת עצמו שבחלק אלקותו יתברך. כי בכל הנ"ל, מבאר יותר גם בהבאתו על זה מענין ראש השנה:
מה שמביא ראיה מהכתוב מעיו עשת שן משיני עוג, הוא בהכלל זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה. גם מבואר לפי זה בענין הקאותיו המובא בחיי מהר"ן , ושבכל זאת, יהפך לחידוש העולם לעתיד, ולמלאות כל הארץ דעה את ה' כמים לים המוב"פ:
שהמובן מכותלי דבריו הקדושים, שגם בהתורה הזאת המשיך תיקון הסמיכה לתלמידו מורינו ר' נתן ז"ל, ושעל ידו המשיך קצת מהארת קול התוכחה והמוסר לנפשות ישראל, באופן שלא יחליש את דעתם ונשמתם, כי עוד יוסיף לחזקם ולאמצם, וליתן בהם ריח טוב, שעל זה יסובב בהכתוב [ומאמר חז"ל], "נרדי נתן ריחו", עזב לא נאמר-אלא נתן:
בהבאתו מאמר חז"ל [על] ענין השירה [(שב"ל) [שבלשון] ישא"ו], לניגון התוכחה. מבאר יותר בשירת תוכחת משה קודם הסתלקותו הנ"ל:
שיש לבאר בבירור כח המדמה, שהוא השלמת תיקון המוחין ביציאתם מהנחש וזוהמתו:
בפירוש הבקשה והחיפוש הנ"ל יש לבאר, שזה זה דבר הבקשה והתפלה שהזכיר תחלה, כי בסיבתה לבד, זוכים להתגלות הכבוד והנביא האמיתי הנ"ל כמוב"פ:
שבהבלעת פרנסת המזון, ועזוז הגבורה והכח, ודעת החכמה. מבאר יותר אשר יהיה הוצאת התגלות כבודם, בחכמה, וגבורה, ועושר, המוכרח להתפשטות הנבואה:
בכל הנ"ל יש לבאר עוד בחידתו והשגתו אודות הבליעה והקאתה הנ"ל, [ואף על פי שאין במחשבתינו ורעיונינו להבין בזה, אבל ממה שהרשה והציע אותה גם לפנינו לדבר בזה, יש לבאר], שנמצא מענין זה בכל מדריגה, וכמבואר מדבריו הקדושים שנמצא מענין זה בכל שנה, [וגם בכל חודש כנ"ל]. שקודם העליה לכל מדריגה, מתגבר תחלה זה לעומת זה הירידה והמיעוט וההבלעה הנ"ל, ושאף על פי כן, בכח ועוז הציר נאמן להוציאם, חוזרים התיקונים חלילה. כי כל מה שמוסיף ומרבה ממדריגה למדריגה להוציאם ולהעלותם, שזוכה בכל פעם יותר לקול הניגון ושיר החדש, שמוסיף על ידי זה לחזק לכח הנשמות, נצטרפים על ידי זה לכח התפלה שיורד בפניהם, להוציא יותר מהסטרא אחרא עצמות חיותה:
שעוד בכל הנ"ל יש לבאר, שגם מחמת זה מתגבר והולך בתיקוניו הנ"ל. כי ממילא מבואר, שהתהלה ושיר החדש הנ"ל, הוא עיקר ההשלמה לתפלת הציר נאמן הנ"ל, ומתגבר יותר גם מחמת זה להעלותם ולהוציאם בעצמות חיותה:
שמה שנהפכים החטאים לזכיות והוספת ריח הטוב, הוא ממה שנהפכים ירידותיהם והבלעותיהם בגלות הנ"ל להוציא יותר על ידי זה לבד עצמות החיות והגרים והסטרא אחרא:
בענין החלישות של הנשמות בחטאיהם, נראה מבואר, שזה מחמת שהם יורדים ונבלעים על ידם בזוהמת הנחש הנ"ל. ושגם בזה מבאר יותר, ברוב ועוצם הכח שמוכרח....:
שגם בדבר האמונה שזוכים על ידי זה בכל עת, מבאר בביאורו לשון הכתוב ציר נאמן וכו', על אודות הבעל תפלה הנ"ל:
על אודות היוצא מכל הנ"ל, שנמצא מענין זה בכל מדריגה, אשר קודם כל עליה חוזר ומתגבר הסטרא אחרא לבלוע [כמובא מעין זה בדברי מוהרנ"ת ז"ל בהלכות....], ועל אשר נראה בכל הנ"ל, שנמצא מענין זה בכל שנה ובכל חודש, יש לבאר מכותלי דבריו הקדושים על אודות השינה, שנמצא מענין זה בכל יום, שבתחלה מתגברת הסטרא אחרא להבליע ולהעלים את הדעת, ואחר כך משברים ומכניעים ראשי התנינים על ידי מימי הנטילה וכו', ומובא גם מזה בליקוטי הלכות הלכות נטילת ידים עיין שם:
שיש לבאר בקול הניגון הנ"ל, שהוא שנתברר מתערובת ובלבול המדמה הנ"ל, ושגם מחמת זה יוסיף ומהפך לזכיות את החטאים, מאחר שבסיבת תערובתם לבד, יוצא ונתהווה נעימי ונימות משקל הניגון הנ"ל, שמוכרח לעלות ולירד עבור זה כמוב"פ:
ביאור הליקוטים (כוכבי אור ח״ה) — ר׳ אברהם בן ר׳ נחמן מטולטשין, ירושלים תרצ״ה