נחת השולחן
הלכות תולעים. וזה בחי' טומאת השמונה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר וכו' ומובא בכתבים שהם כנגד בחינת שרשי הקליפות המעורבים בהסיגים שבשמונה מלכי אדום וכו'. ולענינינו כי הם מסטרא דעשו הוא אדום שמתגבר העיקר להפריד את האדם מבחינת החכמה דקדושה שהיא בחינת חי"ת ועל כן לעןומת זה הם ג"כ חי"ת. והחכמה דקדושה היא בחינת קדש. והם טמאים לגמרי ההיפוך מבחי' קדש. וע"כ טומאתן כעדשה. שזה בחינת מה שתחלת רשעתו של עשו ומה שביזה את הבכורה שהיא בחינת החכמה דקדושה היה בשביל נזיד עדשים כמבואר בפרשה. וזה ג"כ בחי' איסור כל השרץ השורץ על הארץ והתורה קראה אותו שקץ הוא לכם וכו' כי היא ממדריגות נמוכות מאד שהם היפוך בחי' החות דקדושה שהיא בבחי' חי"ת ונו"ן בחי' חן והידור ויופי והם משוקצים ומאוסים לכן ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וכן במינים הטמאים שבמים נאמר בהם שקץ כי כולם הם מבחי' הטס"א שהוא משוקץ ומתועב בבחי' מה שארז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו' בבחינת מה שנאמ (ירמיהו מ"ט) על אדום בזוי באדם. וע"כ הם משקצין את נפשות האוכלם. וע"כ אינם אסורים אלא תולעים הגדלים במחובר שזה נקרא השורץ על הררץ משא"כ הנעשין בתלוש אינן אסורין אא"כ פירשו כי עיקר ההבדל בין האדם לבהמה היא כי רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטבה לארץ ועל כן היא להוטה מאד רק אחר הגשמיות והארציות ואין לה דעת ושכל. וע"כ השרצים השורצים על הארץ ממש וכל גידולם היא בסמוך לארץ ממש וע,כ הם חלושים ומעוטי החיות מאד וכמו שארז"ל כל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש וע,כ אסורים כולם וכן בשרצי המים הנובעים במחובר או שעכ"פ הם מושכים וכו' כמבואר בשו"ע משא"כ אותם שבמים שבכלים וכן בפירות אותן שנתהוו בתלוש אינן בכלל השורץ על הארץ אא"כ פירשו שאז נאחז בהם כבר הרוח הטומאה המשוטט בארץ שהוא מבחינת הטס"א סטרא דעשו. והכלל כי אלו התולעים שנתהוו במחובר הם מבחינת הסט"א בחינת עשו שנאמר עליו זורו רשעים מרחם. וע,כ הם אסורים תיכף. אבל אותן המים או הפירות שנעקרו ממקום חיבורם בטהרה ובכשרות ולא היו בם תולעים והיו ראוים אז למאכל ישראל בלי שום בדיקה כלל ע"כ אם נתהוו בהן אח"כ תולעים מותרים כל זמין שלא פירשו כי הם בבחי' לא הביט און ביעקב הנ"ל מאחר שהם בכלל המאכל של היתר ולא נפרשו ונבדלו ממנו כלל לא חל עליהם שם איסור (ואפילו אם פירשו במקום רבותייהו עיין בשו"ע הפרטים בזה) משא"כ אם פירשו מהמקשה או מהמאכל ונחשבו לענין בפני עצמו אז כבר מצאה הסט"א מקום לחול עליהם ואז אע"פ שחזו אסורים. ומזה מובן גם כן לענין עבודת האדם איזה רמזים קצת: