נחת השולחן
פדיון בכור אדם ובהמה ופטר חמור.
עיין בהקדמת הזוה"ק שעל ידי פדיון בכור קונה לו חיים ופודה אותו מסטרא דמותא. ועייין זוהר בא דף מ"א מובן שם שבזה נפדה מתחות שולטנותא דיצה"ר וכו'. היינו כי כלל ישראל נקראים בני בכורי על שם בחינת השכל דקדושה שהוא בחינת בכורה וכמובן במאמר הנ"ל בפנים.
כי עיקר הולדת האדם הוא רק בשביל המשכת השכל הנ"ל וע"כ הבכור שהוא הולדה ראשונה ויש לו חלק בכל ההולדות הבאים אחריו כמובן בכתבים ועל כן מתגבר אז בחינת קליפת עשו שביזה את הבכורה כי הוא בחינת הסט"א והיצה"ר שמבזין את השכל דקדושה ומתגברין אז למנוע ולערב ההולדה ומזה נמשך ע"פ רוב עקישוי לידה שבהולדה ראשונה בחי' צרה כמבכבירה.
וע,כ צותה התורה לפדו תאת הבכור וליתן הפדיון לכהן שהוא מבחי' החסד בחי' חכמה ודעת דקדושה ועל ידם עיקר התגלות התורה בחינת יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וע,כ עי"ז נפדה הבן הבכור מסטרא דמותא בח'י הטס"א בחינת עשו שאמר הנה אנכי הולך למות וזכה לחיים שהם מבחי' השכל והחכמה דקדושהבחי' והחכמה תחיה. וזה בחינת החמשה שקלים שנותנין לכהן ומבואר בזוה"ק בא דף מ"ב שזה כנגד הה"א שניתוסף לאברהם וארז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) שה"א זאת מרמזת שהשליטו גם על חמשה אברים שדרך היצה"ר להתגרות בהם מחמת שאינם ברשותו של אדם והם שתי עינים שתי אזנים וראש הגויה ונתנם הקב"ה ברשותו של אברהם עיין שם בהמפרשים נמצא שה"א דאברהם מרמזת שנתן לו כח ביותר להתגבר על יצרו וכן ארז"ל בהדיא וה' בירך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו וזה ממשיכין ע"י נתינת הה"א שקלים לכהן בעד הבכור: וזה ג"כ בחי' קדושת בכור בהמה טהורה שצריך ליתן לכהן. כי גם הולדת בהמהמ טהורה של ישראל הוא בחי' המשכת השכל הנ"ל כי השכל דקדושה מלובש בכל דבר כי כולם בחכמה עשית בפרט בבהמה טהורה שהיא מבחי' המלכות דקדושה כידוע בפרט כשהיא של ישראל וע"כ צריך ליתן את הבכור שהיא הולדה ראשונה שלה לכהן שכלול מכל התיקונים הנ"ל: וזה ג"כ מצוות פדיון פטר חמור. עיין זוהר בא דף מ"ג שכתוב שם ורזא דא יצה"ר יכול לאחזרא בתיובתא וכו' ע"ש וזה בחי' מה שארז"ל אי אזיל מוטב ואי לאו יעסוק בתורה וכו' כי ע"י שמרגיז אדם יצ"ט על יצה"ר ובפרט ע"י שעוסק ג"כ בתורה עי"ז יכול להכניע את היצה"ר והסט"א שיהיו נעשין בבח'י כסא לקדושה וכמבואר במ"א. וזהבחי' ופטר חמור תפדה בשה היינו שצריך להמתיק הזוהמא של הסט"א הנאחזת בפטר חמור ע"י שיפדה אותו בשה (שהיא מבחי' קדושת ישראל שנקראין שה פזורה וכמובא שם בזוה"ק) ונותן השה לכהן. ואם לא תפדה וערפתו זה בחי' ואי לא אזיל היצה"ר גם ע"י עסק התורה אזי יזכיר לו יום המיתה (ועיי"ש בזוה"ק) ועי"ז דייקא יכול להציל את עצמו מסיטרא דמותא וזוכה לחיים כנ,ל בהלכות שחיטה באריכות קצת שזה בחי' הרוצה לחיות ימית א"ע. וזה וערפתו דייקא כי מאחר שגם לימוד התורה שלו אינו מועיל לו מובן כי הוא ח"ו בבחי' לא זכה נעשה לו סם מות המבפ"נ שזה בחי' יערוף כמטר לקחי שדרז"ל ע"ז (תענית דף ז') אין עריפה אלא הריגה וכו' וע,כ גם כאן וערפתו דייקא ועי"ז בעצמו שמזכירא עצמו שנפל למדריגה פחותה כזו שגם התורה נעשית לו סם המות ח"ו שזה בחי' וערפתו עי"ז נופל עליו חרדה גדולה ונכנע היצה"ר וזוכה לחים כנ"ל. וע,F פרשה קדש והיה כי יביאך המדברים מקדושת בכורים מרמזים לאותיות י"ה של השם הוהי ית' כמבואר בזוה"ק כי הם בבח'י המשכת המוחין הק' שהם בחי' אותיות יוד ה"א הנ"ל: