יקרא דשבתא
מבואר בזוהר הקדוש יתרו דף צ"ב. 'יום שבת רזא דכל מהימנותא דתליא מרישא עד סופא דכל דרגין שבת איהי כולא תלת דרגין אינון. שבת עילאה שבת דיומא שבת דליליא וכולהו חד ואיקרי כלא שבת וכו'.
ואלין אינון כללא ורזא דכל אורייתא תורה נביאים וכתובים' וכו'. וכן אמרו רז"ל בכמה מקומות 'שקולה שבת ככל התורה והמצוות'. והנה כל התורה ומצוות הם בחינת שיעורים וגבולים לחכמתו יתברך, שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות כמבואר בפנים. ובקדושת שבת כלולים כל בחינות הצמצומים והשיעורים וגבולים שזוכין על ידם להשיג אלקותו יתברך, שזה בחינת "את שבתותי תשמרו וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם".
ואמרו רז"ל 'מתן שכרה לא עבידא לאגלויי'. היינו השכל העליון של השגות אלקות שמלובש בקדושת שבת זה לא עבידא לאגלויי, כי הוא בבחינת (ישעיה סד) "עין לא ראתה" וכו' ואי אפשר לדבר מזה כלל, והוא רק בבחינת "נודע בשערים בעלה" 'לכל חד כפום מה דמשער בלביה' ואפילו מלבא לפומא לא אגלייא, וכמבואר מזה קצת במקום אחר.
וזה בחינת שבת-שי"ן ב"ת כמבואר בזוהר הקדוש היינו ענפי השכל העליון שהם בחינת שי"ן כידוע, מקושרין ומאירין אז בהארה גדולה בבחינת ב"ת, שהוא בחינת מלכות בחינת חכמה תתאה כמבואר בפנים. וזה בחינת (ישעיה נו) "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו' ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות" וכו' היינו, כי בנים ובנות הם בחינת השכליות העליונים, שהם בחינת בנים, והשכליות התחתונים שהם בחינת בנות כמבואר בפנים, שזה בחינת 'בת תחלה סימן יפה לבנים'. אבל על ידי שמירת שבת זוכין לקבל עוד שכליים גבוהים ועליונים ביותר, ומלובשים בלבושים וצמצומים קדושים נפלאים ביותר, עד שהם טובים מבנים ובנות הנ"ל. וזה שנאמר בענין שמירת שבת "אתה ובנך ובתך" וכו' בחינת בנים ובנות הנ"ל. ויש לומר, כי זה בחינת יד ושם טוב, יד מרמז על השכל עליון של בחינת השגות אלקות. שזה בחינת ה' אחד, בחינת רשות היחיד גבוה יו"ד ורחבו דל"ת וכמובן בתיקונים. ושם טוב רמז על השכל תחתון שהוא בחינת מלכות, בחינת "ושמו אחד" וכמבואר במאמר 'אנכי' סימן ד'.
ועיין במאמר היכל הקודש סימן נ"ט, ועיין בכוונות שבת בענין "מזמור לדוד" שאומרים בכניסת שבת וצריכין לכוון להעלות העולמות וכו', ובהבו לה' הראשון יכוין להוריד שפע אור מתליסר תיקוני דרישא דאריך אנפין דעשיה לדעת דעשיה, ועל ידי זה יעלה הדעת דעשיה ביסוד דיצירה וכו', ובהבו לה' כבוד ועוז יכוון, להמשיך מאריך אנפין דיצירה מתליסר תיקוני רישא דיליה לבינה דיצירה, ומבינה לגבורה, ומגבורה להוד דיצירה, ומהוד דיצירה לבינה דעשיה, ויעלה בינה דעשיה להוד דיצירה וכו'. ובהבו לה' כבוד שמו יכוון להמשיך הארה מאריך אנפין דבריאה מתליסר תיקוני רישא דיליה עד נצח דבריאה, ומשם לנצח דיצירה, ומשם לחכמה דעשיה, ויעלה חכמה דעשיה לנצח דיצירה וכו' ועיין שם עוד נפלאות. וכן בכוונות ג' פעמים 'בואי כלה', ובכוונות 'מזמור שיר ליום השבת' ותבין שם לענינינו, איך שכל זה מרומז בדברי רבינו ז"ל כאן במה שאמר השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים מעילה לעלול משכל עליון לשכל תחתון וכו' כמבואר בפנים, וכל זה כלול בקדושת שבת, שאז מאירין שכליים עליונים ונפלאים מאד, בלבושים וצמצומים נפלאים מאד, כמובן למעיין בזוהר הקדוש ובכוונות האריז"ל. (ואין ענינינו פה בקונטרס הזה להאריך בעניינים כאלו אשר שגבו ונפלאים מדעתינו ואין לנו עסק בנסתרות).
וזה שאומרים במזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, כי אז מאירין בחינת יד ושם הנ"ל בהארה עליונה ונפלאה מאד. (ועיין בכוונות ה' מלך גאות לבש, שהתפארת מתלבש באדרת שער סוד תי"ו יו"ד נימין דאריך אנפין, כי אז הזעיר אנפין יורש מקום אבא, ולכן כתיב (שמות לא) "ושמרתם את השבת כי קודש הוא"-קוד"ש גימטריא תי"ו יו"ד נימין הנ"ל וכו' ואפשר שזה שייך גם כן לסוד השערות המבואר בפנים וצריך ביאור ואין כאן מקומו כנ"ל).
והנה שבת סתם הוא בחינת מלכות כידוע ומבואר בזוהר הקדוש, וזה בחינת חכמה תתאה שמשיגין על ידה השגות אלקות, ואי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי "שונא בצע" וכו' שזה בחינת מה שבימי שלמה שהיה המלכות דקדושה על תיקונה ומכונה נאמר אז "אין כסף נחשב" כמבואר בפנים. וזה בחינת קדושת שבת שהוא גם כן בחינת שלמה מלך שהשלום שלו שזה בחינת מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת ראשי תיבות שלמ"ה כמובא. (וזה שמובא בזוהר הקדוש וילך דף רפ"ד: 'מזמור שיר ליום השבת' ותנינן ליום השבת ממש. שיר דקוב"ה אמר 'שיר השירים אשר לשלמה' שיר דקב"ה אמר עיין שם). ואז "אין כסף נחשב", וממאסין בממון ואין עוסקין בשום עסק ומשא ומתן, ואדרבא! מפזרין ממון על הוצאות שבת' כי שבת הוא בחינת ביטול תאוות ממון בחינת "שונא בצע" כנ"ל כמה פעמים. ובשבת משמש בתחילת היום מזל שבתאי, שממנו נמשך בחינת מרה שחורה ועצבון טירדת הפרנסה, שזה בחינת עיגולים וסבובים דסטרא אחרא, בחינת "שטו העם ולקטו" בשטותא כמבואר בפנים. ועל כן יש מהעכו"ם שהיו לובשין לבושין שחורים ועבדין הספידא בלילי שבתות כמבואר בזוהר הקדוש (עקב רע"ב:), אבל ישראל קדושים הדבוקים במלכות דקדושה זוכין לקבל קדושת שבת, שהוא בחינת עיגולים וסבובים דקדושה שהם בחינת הצמצומים ולבושים הקדושים שמסבבין עמהם, עד שמשיגין השגות אלקות, ושובתין אז לגמרי מכל מיני סיבובים ועיגולים לצורך פרנסה שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל, שזה בחינת (שמות טז) "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". וצריכין להמשיך חיות להחכמה תתאה הנ"ל, ועיקר החיות הוא מאור הפנים המאיר בשלש רגלים על ידי שמתקבץ לתוכן השמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה וכו' כמבואר בפנים.
וזה בחינת גודל השמחה שצריכין לשמוח בשבת כמבואר בזוהר הקדוש, ואז עולין כל המצוות אפילו שעשו בששת ימי החול מאחיזת העצבות שבהם, ועולים ונכללים בקדושת השמחה של שבת כמבואר בליקוטי תנינא במאמר ימי חנוכה סימן ב'. ועל כן מאיר אז אור הפנים דקדושה בבחינת (זהר תרומה) 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה' ואמרו רז"ל 'ברכו באור פניו של אדם' וכו' שזה בחינת (משלי טז) "באור פני מלך חיים", בחינת 'טועמיה חיים זכו'. ועל כן מחוייב כל אדם להקביל פני רבו בשבת (כמבואר בזוהר ויקרא דף רס"ה:), בכדי לקבל אור הפנים להחיות את בחינת המלכות. כי שבת הוא 'תחילה למקראי קדש' ובו כלולים קדושת כל השלש רגלים שמאיר בהם אור הפנים. ועל כן אמרו רז"ל שאמר הקב"ה לישראל שאם ישמרו את השבת יתן להם רגלים בג' חדשים ניסן סיוון תשרי, היינו כנ"ל, כי ממנו נמשך קדושת כולם והוא ראשון למקראי קדש כידוע. ועל כן 'יום טוב נמי איקרי שבת' כמו שאמרו רז"ל.
והנה המלכות דקדושה בחינת שבת, הוא בחינת דל"ת כנ"ל בסימן כ"ט בשם התיקונים דף נ"ח. וכמובא בכתבי האריז"ל בסוד 'שדה' וכו'. ועל ידי חילול שבת ח"ו יונקין ממנה הד' מלכיות דסטרא אחרא, שהוא בחינת עמלק, שהוא כלליות כולם כמבואר בפנים. ועל כן אמרו רז"ל 'אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא היו שום עכו"ם ולשון שולטין בהם שנאמר "ויצאו מן העם ללקוט" וכו' "ויבא עמלק" וכו' היינו כנ"ל. וכן אמרו 'המענג את השבת ניצול משיעבוד מלכיות', ואמרו 'אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין', שתי שבתות דייקא כנגד קוב"ה ושכינתיה, שהם בחינת שבת דיומא ושבת דלילא כמבואר בהקדמת התיקונים דף ב'. וזהו שאמרו רז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת' היינו כנ"ל. ואז כביכול (ירמיה כה) "שאוג ישאג על נוהו" כמבואר בפנים, וצריך לראות לחתוך את המלכות ולהבדילה מבין הדל"ת מלכיות ולהעלותה משם. ועיקר עלייתה על ידי בחינת החסד, בבחינת "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ועל כן מצוה להרבות בצדקה לעניים על שבת, וכן הוצאות שבת בעצמה היא בחינת צדקה וחסד כנ"ל כמה פעמים. וכמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים, ועל ידי זה מבדילין את המלכות מהם ומעלין אותה אל אור הפנים שזה בחינת 'פני שבת נקבלה'. ועל כן אברהם שהיה איש החסד, והיה משתדל בתיקון המלכות כמבואר בפנים, על כן אמרו רז"ל עליו שקיים אפילו עירובי תבשילין, שזה משום כבוד שבת ויום טוב כמו שאמרו רז"ל 'חד אמר משום כבוד יום טוב, וחד אמר משום כבוד שבת' וכו' ואמרו רז"ל 'כל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת' וכו' וכן אצל רבקה, וזה בחינת 'דל"ת רשויות לשבת' (שבת ו) ומבואר בליקוטי הש"ס להאריז"ל שהם כנגד הארבע עולמות, שזה גם כן בחינת: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" כמבואר בכוונות, והם בחינת הארבעה בנים שיצאו מאברהם כמבואר בפנים. ומחמת שבשבת שולט עולם הבריאה שזה בחינת 'ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו' וכמבואר בכוונות, ויעקב הוא בחינת הבן תם שהוא כנגד בריאה. על כן מבואר בו בפירוש ששמר את השבת, כמו שכתוב "ויחן פני העיר" ודרשו רז"ל שקבע תחומין וכו'.
ועיקר התגלות החסד שעל ידו קוצרין ומבדילין את המלכות מהארבע מלכיות הוא על ידי תוכחה וכו'. וצריכין לקבל תוכחתם אפילו כשהוא בדרך בזיון כדי לקבל על ידי זה את החסד הנ"ל. וגם כי צריכין לדון את המוכיח לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו, כי אפילו הטוב שלנו שהם התפילות שלנו מבלבלין אותם וכו' כמבואר בפנים. וזה שכתוב (נחמיה י"ג) "ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת" וכו'. 'ואריבה' דייקא בחינת התוכחה שהוא דרך מריבה ובזיון. ועל כן סיים (נחמיה יג) "זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך", כי על ידי התוכחה נתגלה חסד כנ"ל. ועל כן כשיצאו מן העם ללקוט ביום השביעי כתיב (שמות טז) "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי" וכו', ואמרו רז"ל על זה 'בהדי הוצא לקי כרבא' על ידי הרשעים מתגנין הכשרים כמו שפירש רש"י שם. נמצא מבואר, שהצדיקים סובלין צער גדול מהפגמים של החוטאים. על כן מבזין אותם לפעמם בתוכחתם. אבל באמת התוכחה הזאת הוא באהבה גדולה בבחינת (משלי ג) "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכמבואר בזוהר הקדוש ויקרא דף רפ"ו: בענין התוכחה של משה, ועל כן על ידי התוכחה הזאת מתגלה החסד. וזה בחינת "טובה תוכחת מגולה" (בחינת התוכחה שהוא בגלוי ובבזיון כמו שפירשו המפרשים ז"ל) "מאהבה מסותרת", כי על ידי התוכחה הזאת נתגלה האהבה והחסד כנ"ל. ואפשר שזה סוד השלהובא דאשא שיורד בערב שבת לכוות את הסטרא אחרא שרוצים להתאחז בהמלכות דקדושה ולעלות עמה וכו' כמבואר בכתבים וכנ"ל כמה פעמים. וזה (שיר השירים ח) "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה" (קנאה היא בחינת התוכחה על דרך (במדבר ה) "וקנא את אשתו" וכו' וכמו שאמרו רז"ל) "רשפיה רשפי אש שלהבת יה", בחינת השלהובא דאשא הנ"ל היורד בערב שבת כמבואר בכתבים. ועל ידי זה מבדילין את המלכות מהם ומעלין אותה אל אור הפנים כנ"ל.
ועל כן אמרו רז"ל שמצוה להקהיל קהילות בשבת ולדרוש להם דברי תורה ומוסר, וכמו שנוהגין הצדיקים גם עכשיו. ובאמת קדושת שבת בעצמה היא בחינת תוכחה ומוסר, כי התורה הקדושה צועקת ומכרזת ומוכיחה אותנו תמיד כמו שכתוב (משלי א) "בראש הומיות תקרא, עד מתי פתאים תאהבו פתי", רק בחול מחמת הטירדא שבימי החול ומחמת שליטת הסטרא אחרא שיש אז על כן אינו נשמע קול הכרוז והתוכחה כל כך. אבל בשבת שאז נכנעת הסטרא אחרא 'וכל שולטני רוגזין וכו' כלהו ערקין' וכו', אז נשמע לכל אחד בלבו קול הכרוזים הקדושים והתוכחה הקדושה שהתורה מכרזת ומוכחת אותנו, על ידי זה באין הרהורי תשובה לכל אחד, ומתבונן בעצמו על אבידת נפשו בימי החול, שזה בחינת 'כיון ששבת וי אבדה נפש' וכמבואר במקום אחר, ונתגלה חסד בבחינת (משלי לא) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". כי שבת הוא בחינת התגלות הדיבור כמבואר בזוהר בראשית דף ל"ב, וזה בחינת פתיחת פה של המוכיח ושל כלל התורה הקדושה, שעל ידי זה נתגלה חכמה וחסד, שזה בחינת המוחין הגדולים וכן החסדים הגדולים המאירין בשבת קדש כידוע. ועל כן אפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת מפני שאימת שבת עליו על ידי קול הכרוזים ושל התוכחה הנ"ל הנשמע בשבת.
והנה לפעמים באה התוכחה של שבת קדש בדרך בזיון בבחינת וי אבדה נפש הנ"ל. כי מתבונן בנפשו גודל פחיתות ושפלות מדריגתו עד שהוא נבזה בעיניו נמאס, ויוכל לקוץ בחייו וליפול בדעתו לגמרי על ידי זה. על כן צריך לחזק את עצמו ולידע, שגם זה הוא רק מפיתוי היצר שרוצה להפיל אותו בדעתו עד שימאס ויקוץ לגמרי בהתוכחה ומוסר הנ"ל, ועל זה נאמר (משלי ג') "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה", היינו כי דרך האב לרצות ולפייס את בנו אחר התוכחה, שזה בחינת התגלות החסד על ידי התוכחה כנ"ל. (משלי ג) "אשרי אדם מצא חכמה" וכו', היינו כי המוסר והתוכחה הנ"ל הוא רק בשביל התגלות החכמה וחסד ואהבה.
ואיך אפשר ליפול בדעתו ח"ו על ידי מוסר כזה, הלא אדרבא מזה בעצמו נראה שהקב"ה רוצה עדיין לקרב אותו. ועל זה נאמר (איוב ה) "ומוסר שדי אל תמאס", כי שבת הוא בחינת שדי כידוע. כי הלא כל זה בשביל להבדיל את המלכות מבין הסטרא אחרא ולהעלותה אל אור הפנים המאיר על ידי שמחה, ואיך אפשר ליפול בעצבות ח"ו על ידי תוכחה כזאת. ומה שהתוכחה הוא בדרך בזיון-הוא גם כן מחמת אהבה, בכדי להתעורר ביותר על ידי זה בהתעוררות אמתי, אבל לא בעצבות ומרה שחורה ח"ו, רק בשמחה והתחזקות דקדושה על זה בעצמו שזכה שהמלך מלכי המלכים הקב"ה מוכיח אותו ומדבר על לבו לשוב אליו שזה רק מחמת גודל אהבתו אליו, בבחינת (בראשית רבה נד) 'כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה' וכן בזוהר הקדוש כל רחימותא דלא קשיר עמיה קנאה וכו'.
וזה בחינת "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כ"ז) שפירש רש"י על התוכחה של משה שהיתה בדרך בזיון, וצריכין לקבל התוכחה הזאת גם כן באהבה בכדי לקבל על ידה את החסד, שעל ידי זה מתקנין את בחינת המלכות כנ"ל. וגם כי כביכול 'אין אדם נתפס על צערו'. כי קדושת שבת בשרשו הוא גבוה ונפלא מאד, והוא ענין דק ורוחני מאד, ולא ניתן רק לישראל בבחינת 'ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם'. וגם לישראל ניתן בצינעא ובסוד כמו שאמרו רז"ל, והכל מחמת גודל רוחניותו ודקותו בבחינת 'מתן שכרה לא עבידא לאגלויי'. ועל ידי הפגמים שפוגמין בכל ימי החול נותנין ח"ו כח להמלכיות דסטרא אחרא לינק ממנה והוא פגם וצער גדול לקדושת שבת ח"ו. ולא עוד אלא שאפילו הטוב שלנו שהם התורה ותפלה ומצוות של ימי החול יש בהם גם כן אחיזת הסטרא אחרא מחמת גודל הבלבולים שיש לנו בדעתינו בשעת עסקינו בהם ובפרט בשעת התפלה וכמבואר בפנים.
וכשמגיע קדושת שבת שאז זמן עליית כל התפלות וכל הדברים שבקדושה כידוע. ואז רוצים גם בחינות הבלבולים הנמשכין מצד הסטרא אחרא לעלות גם כן עמהם ח"ו, ויש צער גדול כביכול לקדושת שבת על ידי זה. ועל כן היא שולחת בלבינו דברי תוכחה ומוסר בדרך בזיון. (וכבר נתבאר לעיל שאפשר שזה סוד השלהובא דאשא שיורד בערב שבת שעל ידי זה נופלת הסטרא אחרא למטה, ואינה יכולה להתאחז בהמלכות דקדושה, והמלכות דקדושה עולה למעלה, וגם הטוב שבנגה עולה עמה כידוע. היינו שהבלבולים גמורים שאינם יכולים לקבל תיקון עדיין נופלין למטה. והתפלות והדברים שבקדושה עולין למעלה לשרשם העליון, וגם הניצוצות הקדושים והטוב שיש בהבלבולים שיכולים לעלות ולקבל תיקון עולים גם כן עמהם כנ"ל. ועיין לקמן בסימן פ"ב בפנים במאמר 'הנעלבים ואינם עולבים' וכו' ותבין משם סעד לדברינו אלה. כי זה שמקבל באהבה התוכחה שהוא בדרך חרפה ובזיון-גם כן בכלל 'שומעין חרפתן ואינם משיבין' וכו'. 'ועושים מאהבה' שעל ידי זה נמשך בחינת השלהובא דאשא הנ"ל, ונופלין הקליפות הטמאות למטה וכו', שזה בעצמו גם כן בכלל התיקון שצריכין לחתוך ולהבדיל את המלכות דקדושה מהם ולהעלותה למעלה כנ"ל).
וזהו שמבואר בכתבי האריז"ל כי שב"ת אותיות בש"ת.
כי צריכין להתבייש בפני קדושת שבת. הינו על ידי בחינת התוכחה ומוסר הנ"ל, בבחינת "מוסר כלימתי אשמע ורוח מבינתי יענני" (איוב כ'). ומחמת שקול התוכחה הנ"ל הוא בחינת קרן השופר בחינת (ישעיה נא) "הרם כשופר קולך" וכו' המבואר בפנים.
על כן היו נוהגין לתקוע בשופר בערב שבת כמו שאמרו רז"ל. ועיקר התוכחה היא לכל אחד כפי עזותו.
כי שבת הוא ביטול העזות דסטרא אחרא, בחינת (יחזקאל ז) "והשבתי גאון עזים" וכנ"ל בסימן כ"ב. כי עיקר שלימות התורה והתפלה הוא בשבת כנ"ל כמה פעמים, ועיקר שלימותן הוא על ידי עזות דקדושה כמבואר בפנים. וזה בחינת (נחמיה ח) "כי חדות ה' הוא מעוזכם" שדרשו רז"ל על ענין שבת וכנ"ל בסימן כ"ב הנ"ל. ואמרו רז"ל (פסחים קי"ב) 'אבל עושה דבר מועט כדתנן הוי עז כנמר' וכו'. ומחמת שהחכמה תתאה בחינת מלכות הנ"ל הוא בחינת סכינא כמבואר בפנים, על כן מבואר בשלחן ערוך סימן ר"נ להשחיז את הסכין בערב שבת. ומחמת שהקול הוא כפי בחינת המלכות כמבואר בפנים, על כן נתתקן לומר בכניסת שבת "מזמור לדוד" שמדבר מהשבעה קולות.
וזה (במדבר כא) "יזל מים מדליו" היינו בחינת תיקון הדל"ת שהיא בחינת מלכות הנ"ל, "וזרעו במים רבים" בחינת הצדקה וחסד שעל ידי זה מתקנין בחינת המלכות בחינת "והוכן בחסד כסא". וזה "וזרעו במים רבים", בחינת (ישעיה לב) "אשריכם זורעי על כל מים" שנאמר על צדקה, "וירם מאגג מלכו", כי אגג הוא עמלק, בחינת כלליות המלכות דסטרא אחרא שרוצים לינק מבחינת המלכות דקדושה בפרט בעלייתה בערב שבת, ואפשר שזה סוד המדורה של שבעין כוכבים שנתעורר בערב שבת כמבואר בזוהר הקדוש וכנ"ל בפנים בסימן י"ט. היינו בחינת מלכות עמלק שכלול מכל השבעים עכו"ם כמו שכתוב (במדבר כד) "ראשית גוים עמלק". ואפשר כי לזה נקרא אגג כי קדושת שבת הוא בחינת (תהלים קלט) "ימים יוצרו ולא אחד בהם" ודרשו רז"ל על שבת, וגם אמרו רז"ל שחושבין ג' ימים לפני השבת וג' ימים לאחר השבת. ושבת הוא הנקודה הפנימיית של כולם, על כן לעומת זה המלכות דסטרא אחרא נקרא גם כן 'אגג' היינו אלף וגימל גימל, כנגד בחינות הנ"ל. אך על ידי צדקה שהוא בחינת זרע כמו שכתוב (הושע י) "זרעו לכם לצדקה", והוא בבחינת "זרעו במים רבים", בחינת "אשריכם זורעי על כל מים" כנ"ל. על ידי זה קוצרין וחותכין את המלכות ומרימין אותה מביניהם שזה בחינת "וירם מאגג מלכו". ועל כן אמרו רז"ל 'ראה הקב"ה שעתיד המן לעמוד על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו' היינו כנ"ל, וזה "ותנשא מלכותו". ודרשו רז"ל "וירם מאגג מלכו" זה שאול "ותנשא מלכותו" זה דוד וכו' היינו כי הגם ששאול זכה גם כן למלוכה אבל עיקר תיקון המלכות היה על ידי דוד. ועל כן אמר לו שאול בעצמו "ידעתי כי מלוך תמלוך" וכמבואר בפנים.
וזה "אם תשוב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג ולקדוש ה' מכובד". היינו שימנע מעשיית חפצו בשבת ויפזר מעותיו בשביל ענג וכבוד שבת שכל זה בכלל שונא בצע. גם ההוצאה של שבת הוא בכלל צדקה וחסד שעושין עם יום השבת, שעל ידי זה בעצמו מתקנין בחינת המלכות וזוכין לקבל קדושת שבת כנ"ל. גם מה שמונע עצמו מעובדין דחול ביום השבת, על ידי זה אין יכולין הסטרא אחרא לינק ח"ו מבחינת המלכות. וכמבואר בכתבי האריז"ל על סוד איסור תחומין ואיסור עשיית מלאכה בשבת. ועל ידי זה שמענג את השבת ומכבדו שזה בחינת השמחה והחדוה של שבת. על ידי זה ממשיך חיות לבחינת המלכות מאור הפנים.
וזהו 'ישמחו במלכותך (דייקא) שומרי שבת וקוראי ענג' וזה "וכבדתו מעשות דרכיך" וכו', היינו שישמור את עצמו מכל מיני סיבובים ועיגולים שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא, שזה בחינת רוב הדרכים של האדם שהם בשביל ממון ופרנסה, שזה בחינת (במדבר יא) "שטו העם ולקטו"-בשטותא, שזה היפך בחינת הכבוד, בחינת "לא נאוה לכסיל כבוד". אבל בשבת נתבטלין כל הסיבובים הנ"ל, וזוכין לבחינת חכמה שזה בחינת כבוד, כמו שכתוב "כבוד חכמים ינחלו". ואז הוא בבחינת "וישם לדרך פעמיו" שמעלין אותה אל אור הפנים כמבואר בפנים. וזהו "ממצוא חפציך ודבר דבר", שימנע אפילו מדיבור של חול שהם בשביל חפציו. כי הדיבור הוא בחינת מלכות פה, שהיא בעצמה בחינת קדושת שבת כנ"ל בשם הזוהר הקדוש.
על כן צריכין אז לשמור גם את הדיבור. בפרט כי בחינת דיבור הוא כנגד שונאי בצע כמבואר בתיקונא שבעין דף קכ"ב. על כן שומר את עצמו מלדבר מענייני חפציו בשבת, בכדי שלא לפגום על ידי זה בקדושת שבת ח"ו. "אז תתענג על ה'" היינו שיזכה לקבל השכל העליון של השגות אלקות במדריגה גבוהה ועליונה מאד שהוא בחינת על ה', שזה בחינת "אז תתענג על ה'" דא עתיקא וכו'. והוא גם כן בחינת 'עדן' שעליו נאמר "עין לא ראתה" וכו' כמבואר בזוהר ואתחנן דף רס"ו: "עין לא ראתה וכו' יעשה" מאן יעשה? עתיקא וכו'.
"והרכבתיך על במותי ארץ", זה כנגד בחינת עליית המלכות, שזה בחינת החכמה תתאה שמתלבש בתוכה בחינת השכל העליון הנ"ל. ועל כן דרשו רז"ל שניצול משיעבוד מלכיות, היינו שהמלכות דקדושה עולה מביניהם אל אור הפנים כנ"ל, שהוא גם כן בחינת "אז תתענג על ה'" כידוע. ושם עיקר הענג והשמחה. וזה בחינת גימל עליות של בחינת המלכות נגד נה"י ונגד חג"ת חב"ד שזה בחינת חקל תפוחין קדישין כידוע. כי התוכחה של המוכיחים הוא בבחינת רגלין כמבואר במאמר 'חותם בתוך חותם' סימן כ"ב.
כי מחמת שמשם עיקר בחינת יניקת ואחיזת הסטרא אחרא, בבחינת (משלי ה) "רגליה יורדות מות" רחמנא ליצלן. על כן שם עיקר עסק המוכיחים הקדושים לטהר את בחינת הרגלין בבחינת "רחצתי את רגלי" וכו' ולהעלותה נגד בחינת נה"י העליונים, שזה סוד "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" כמבואר בפירוש האריז"ל בסוף התיקונים. כי על ידי פתיחת פה של המוכיח נתגלה חכמה שהוא בסוד מחשבה העליונה ועל ידי זה עולה המלכות וכו' כמבואר בפירוש האריז"ל.
וזה בחינת (ישעיה ח) "ויסרני מלכת בדרך העם הזה" שזה בחינת תיקון הרגלין שלא לילך בעצת רשעים ח"ו, רק אדרבא "ואשיבה רגלי אל עדותיך" כנ"ל. ועל ידי התוכחה נתגלה חסד שהוא הראשון שבחג"ת. וזה בחינת עליית המלכות נגד חג"ת. וזה בחינת (הושע ז') "ואני יסרתי חזקתי זרועותם" וכו'. ועל ידי זה מתקנין המלכות בשלימות ומעלין אותה אל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, שזה בחינת חב"ד כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו". וזה גם כן בחינת רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מצוה, כי זה הכנה לשבת לבחינת העליות של בחינת המלכות כנ"ל.
וזה "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", זה כנגד בחינת "הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן". כי הוא עסק בזה ביותר להמשיך השכל העליון של השגת אלקות על ידי צמצוצים ולבושים רבים, עד שיאיר בו גם לכל המדריגות התחתונות, שזה בחינת מה שזכה לנחלה בלי מצרים, כי מבחינת מ'צ'ר' נעשה אצלו צ'מ'ר', שזה סוד השערות בחינת (דניאל ז) "ושער רישיה כעמר נקי" והשערות אלו הם סוד הלבושים והצמצומים הנ"ל כמבואר בפנים, והיה נקי לגמרי מכל מיני סיבובים דסטרא אחרא שהם בחינת שערות דסטרא אחרא, שעל זה נאמר "הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק" ודרשו רז"ל (בראשית רבא פ' ס"ה) 'כד"א כי חלק ה' עמו'. כי עסקו של יעקב הוא רק להמשיך השגות אלקות שזה בחינת חלק הנ"ל שהוא גימטריא הויה אהיה, הויה אדני, כמבואר בכתבים שזה בחינת היחוד הקדוש שנעשה בבחינה העליונה מאד בחינת ראש.
והיחוד התחתון שהוא בבחינת נה"י כמבואר בכוונות נר שבת ונר חנוכה וכידוע. שזה בחינת מה שממשיכין הארת ענפי השכל העליון עד למטה ממש לתוך בחינת מדריגות התחתונות כביכול.
ועל כן זכה יעקב בשלימות לתקן בחינת המלכות דקדושה, עד שלא היה בו שום אחיזה מבחינות המלכיות דסטרא אחרא, רק אדרבא! הוא עוסק לבטל ולהכניע כל בחינת המלכיות דסטרא אחרא שזה בחינת "וידו אוחזת בעקב עשו" וכמו שדרשו רז"ל. והוא זכה לבחינת אור הפנים דקדושה כמבואר במאמר 'רציצא' סימן כ"ז שזה בחינת "מבקשי פניך יעקב סלה". ואמרו רז"ל 'שופריה דיעקב' וכו'. ועל כן נקרא יעקב וישראל, כנגד בחינת השכל התחתון והעליון. וזה גם כן בחינת הבכורה והברכה כידוע. וזה בחינת "וקח לי משם שני גדיי עזים טובים", בחינת העזות דקדושה שצריכין לתורה ולתפלה, ועל ידי זה קיבל הברכה, כי על ידי זה תיקון בחינת המלכות בחינת "ויתן עוז למלכו". וזה בחינת "הקול קול יעקב" כי קולות הן בחינת עזות, כמבואר במאמר 'חותם בתוך חותם' סימן כ"ב. והקול הוא כפי בחינת המלכות כמבואר בפנים. ובדרך צחות יש לומר כי יעקב טען עם רבקה מאחר שהוא איש 'חלק' היינו מבחינת "כי חלק ה' עמו", וכל השתדלותו רק בתר קוב"ה להמשיך השגות אלקות כנ"ל, אם כן למה לו לקבל הברכות במרמה, "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" ודרשו רז"ל: 'כעובד עבודה זרה', כי אמרו רז"ל 'המחליף בדיבורו כאלו עובד עבודה זרה'. והגם כי מה שרצה יצחק לברך את עשו, לפי פשוטו הוא מחמת המרמה והרמאות של עשו כמו שכתוב (בראשית כה) "כי ציד בפיו", ואף על פי כן מה לי בכך מאחר שאין עסקי להשתדל בשום סיבובים ועיגולים שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל. אם כן למה לי ליכנוס בענין חמור כזה, אך רבקה ידעה בנבואה שיעקב צריך לקבל הברכות. על כן הכריחה אותו לזה ולמדה אותו כי באמת בוודאי (תהלים קיט) "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", "והולך בתום ילך בטח" (משלי י). אך מאחר שעל ידי פיתויי הנחש וערמימותו נתערב טוב ורע. על כן לפעמים אי אפשר לגמור התיקון גם כן כי אם על ידי בחינת מרמה, בבחינה שאמרו רז"ל 'שרי להו לצדיקייא לסגויי ברמאותא עם רמאי' וכמבואר בזוהר הקדוש על יעקב בעצמו שהלך עם הנחש בארחא עקימא וכו'. ועל כן הראתה לו רבקה זאת מבחינת העזות שאין לך מדה גרוע הימנה וכמבואר כאן בפנים שאין לו חלק כלל בהתורה הקדושה וכו', ובמאמר 'חותם בתוך חותם' מבואר שכל העונשין החליף אברהם אבינו על שעבוד מלכיות ועונש העזות נשאר בגיהנם כמו שאמרו רז"ל 'עז פנים לגיהנם'. ומכל זה מובן גודל פחיתות המדה הזאת. ואף על פי כן אי אפשר להתקרב אל הקדושה כי אם על ידי עזות דקדושה כמבואר בפנים. מזה מובן, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, עד שלפעמים צריכין להשתמש גם בענינים כאלו לצורך המשכת התיקונים הקדושים שצריכין להשגות אלקות.
וזהו שאמרו רז"ל (בראשית כז) "שני גדיי עזים טובים" טובים לך-שעל ידם את נוטל את הברכות, וטובים לבניך-שעל ידם מתכפר להם ביום הכיפורים וכו'. "ונשא השעיר עליו" זה עשו וכו' "את כל עוונותם" עוונות תם שנאמר "ויעקב איש תם". היינו כנ"ל כי בענין העזות הנ"ל יש משקל גדול דק ורוחני מאד, כי הוא מדה גרועה מאד וכולל כל העוונות שהם בחינת עזות למרות עיני כבודו ח"ו, וכמבואר בזוהר הקדוש על ענין (תהלים נא) "והרע בעיניך עשיתי".
אבל כל זה נמשך מצד הסטרא אחרא מבחינת קליפת עשו כמו שכתוב "העז איש רשע בפניו" ודרשו רז"ל 'זה עשו', על כן אפילו אם כבר נכשל האדם ח"ו, אי אפשר לו לשוב אל הקדושה כי אם על ידי שיתגבר בעזות גדול דקדושה נגד העזות דסטרא אחרא, ולא יתבייש לשוב אליו יתברך, שזה בחינת מה שאומרים בתחילת הוידוי שאין אנו עזי פנים וכו' היינו לבאר שאין הוידוי מצד עזות ח"ו. כי זה היה עזות אם היו אומרים לא חטאנו. אבל מאחר שמתוודים ואומרים 'חטאנו' ומתחרטים על זה, רק שאף על פי כן מבקשים כפרה וסליחה לחטאים ורוצים להתקרב אליו יתברך, אין זה מצד עזות דסטרא אחרא ח"ו רק מצד עזות דקדושה שזה רצונו יתברך. וכבר האריך בליקוטי הלכות הרבה מעניינים אלו עיין שם. כי מחמת שהסטרא אחרא מתגברת בעזות גדול מאד ובכמה אופנים, בבחינת 'יורד ומסית עולה ומקטרג' וכו'. על כן אי אפשר להתקרב אל הקדושה כי אם על ידי עזות דקדושה וכמבואר במאמר 'חותם בתוך חותם' הנ"ל. אך שצריכין ליזהר בענין זה מאד כי יש בזה משקל גדול כנ"ל.
ועל כן ביום כפור מתכפרין על ידי השני שעירי עזים דייקא 'ושניהם שוים בקומתם' וכו' כמו שאמרו רז"ל. ואף על פי כן 'אחד לה' ואחד לעזאזל' שהוא בחינת העזות דסטרא אחרא ועליו מתוודים כל עוונות ישראל שנאמר "ונשא השעיר עליו" זה עשו וכו' "את כל עוונותם" את כל עוונות תם וכו' כנ"ל. כי יעקב רוצה ביותר לילך בתמימות בלא ערמה ומרמה בבחינת "ויעקב איש תם" וכמו שפירש רש"י שם. רק מחמת שעשו איש שעיר הוא בעל ערמימיות מאד ורוצה ללכוד האדם בתוקף עזותו ח"ו. על כן מוכרח האדם לפעמים לילך עמו גם כן בערמימיות ולהתגבר כנגדו בעזות דקדושה הנמשך מצד החכמה דקדושה בבחינת (קהלת ז) "החכמה תעוז לחכם" וכו'. אך מחמת שיש בזה משקל גדול וקשה מאד להבחין בין השני מיני עזות ולהחזיק במדת העזות דקדושה ולהתרחק לגמרי מבחינת העזות דסטרא אחרא שהוא שורש כל העוונות, על כן היו צריכין להטיל גורל על זה בבחינת (משלי טז) "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו". כי צריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לכוין את המשקל בזה וכמובן גם במאמר 'חותם בתוך חותם' הנ"ל. וכבר מבואר ענין השעירים והגורל הנ"ל גם בליקוטי הלכות.
ועל כן יעקב אבינו קודם הסתלקותו שעסק אז בתיקון המלכות דקדושה שנתגלית על ידי השנים עשר שבטים, שזה סוד 'ים של שלמה' העומדת על שנים עשר בקר. ועל כן אמרו אז שמע וברוך שם וכמובן במאמר 'בקרוב' וכו' סימן ל"ו. על כן התחיל בתוכחה, כי על ידי תוכחה מתקן בחינת המלכות כנ"ל וכמבואר בפנים. והוכיח אותם העיקר על פגם העזות דקדושה שלא כוונו בזה את המשקל בדקדוק. וזה (בראשית מט) "ראובן בכורי אתה וכו' יתר שאת ויתר עז" בחינת כהונה ומלכות, שזה בחינת השכל העליון והשכל התחתון הנ"ל, ומאחר שהיה בכורו של יעקב בוודאי היה זוכה לזה וקרא אז את המלכות בשם עז בחינת העזות דקדושה הנ"ל. אך (בראשית מט) "פחז כמים אל תותר" וכו' כי קנא קנאת אמו וכו' וכמו שאמרו רז"ל, ונדמה לו שהוא בחינת עזות דקדושה ובאמת פגם בזה.
וכן "שמעון ולוי אחים וכו' ארור אפם כי עז" וכו' היינו גם כן כנ"ל. ועל ידי התוכחה הנ"ל העלה את המלכות שהוא בחינת עזות דקדושה שלא יהיה בה אחיזת המלכות דסטרא אחרא, ואז התחיל לברך את יהודה שהוא עיקר בחינת המלכות דקדושה, כי ממנו יצא דוד משיח, והוא גם כן כמעט שנכשל בזה ח"ו בהריגת תמר, רק שניצול מזה על ידי הוידוי והתגבר בעזות דקדושה והודה ולא בוש, ואחר שאמר "הוציאוה ותשרף" אמר "צדקה ממני" וכמו שפירש רש"י. וזה (בראשית מט) "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו", כי עזות דקדושה היא נכללת ביחד עם ענוה ובושה שזה בחינת 'כריעה' וכמובן במאמר 'חותם בתוך חותם' הנ"ל וכמבואר בליקוטי הלכות, וכן כי טבע העזות דסטרא אחרא הוא להתגבר על הכל להשפיל מעלתם אפילו במה שאינו נוגע לתועלת עצמו וכמובא. אבל ענין העזות דקדושה הוא העיקר להתגבר על עצמו בבחינת 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. והתגברותו על אחרים הוא רק על הרוצים לעמוד כנגדו ולבטלו מעבודתו, וגם בזה אמרו רז"ל 'אל יתבייש מפני המלעיגים ואף על פי כן אל יתקוטט עמהם'. ולפעמים מתגבר עצמו גם על אחרים אבל שלא לטובתו רק לטובתם, ואי אפשר לבאר בזה כל כך ומובן למשכיל.
וזה גם כן בכלל "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו", כי שוכב במנוחה במקומו בגבורה גדולה ועזות גדול דקדושה באופן שלא יבלבלו אותו ולא יזיזו אותו ממקומו שום דבר וענין כלל.
נחזור לענינינו, ועל כן בשבת במנחה נמתקין כל הדינים ונתבטל כל מיני עזות וחוצפה של בחינת "מצח אשה זונה", על ידי התגלות מצח הרצון שבשבת במנחה כמבואר באידרת נשא דף קכ"ט, ובאידרת האזינו דף רצ"ג עיין שם. וכל זה נכלל בבחינת נחלת יעקב כנ"ל, וכמו שכתוב "כי תפארת עזמו אתה".
וכתיב "עוז ותפארת במקדשו" תפארת הוא בחינת יעקב כידוע. וזה בחינת "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" וכן "מה לך הים כי תנוס" וכו' (בחינת הפלאות שנעשין על ידי העזות דקדושה של ישראל כמבואר בפנים) "מלפני אלוה יעקב" וכו'. וזה "כי פי ה' דבר", היינו כי בשבת נתגלה הארת השכל העליון שהוא בחינת מחשבה העליונה על ידי לבושים וצמצומים רבים, עד שנתלבש בבחינת הדיבור שהוא גם כן בחינת קדושת שבת, וכמבואר בזוהר בראשית דף ל"ב הנ"ל 'תא חזי כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה ולא נטיל לון לא אתגליין עד דמלה מגלה לון. מאן מלה היינו דבור והאי דבור איקרי שבת' וכו' היינו כנ"ל. גם "כי פי ה' דבר" מרמז על צדקה כנ"ל כמה פעמים, שעל ידי צדקה וחסד מתקנין את המלכות כנ"ל. גם "כי פי ה' דבר" מרמז על התוכחה שעושה בזה צדקה וחסד יותר עם העני מן הדעת, בבחינת (תהלים מא) "אשרי משכיל אל דל" משכיל ממש, והוא גומל עמו בזה חסד יותר ממי שנותן ממונו לצדקה לעני, וכמבואר בזוהר שמות דף קכ"ט. גם עיין בזוהר בלק דף ר"א: 'תלת פומין אילין' (היינו פי האתון ופי הארץ ופי הבאר) 'אתבריאו ערב שבת בין השמשות, בשעתא דקדש יומא סלקא פי דממנא על כל שאר פומין, ומאן איהו, ההוא יומא דאסתלק ואתקדש בכולא ההוא דאתקרי פי ה'' וכו'. והנה פתיחת פי האתון היה להוכיח את בלעם שהוא בבחינה אחת עם עמלק כמבואר בזוהר, ורצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי עיקר תיקונה הוא על ידי שמעלין אותה על ידי התוכחה והתגלות החסד לבחינת אור הפנים המאיר בשלש רגלים, שזה בחינת 'בקרנא דחמרא' בחינת (בראשית מט) "יששכר חמור גרם" כמבואר בפנים. ועל כן חמורו של בלעם בעצמו שהתגבר בעזות דסטרא אחרא כל כך עד שעשה עמה מה שעשה, ועכשיו שרצה להתגבר בעזותו ולפגום ח"ו בבחינת המלכות דקדושה שעיקר התגלותה על ישראל. על כן חמורו בעצמה פתחה פיה והוכיחה אותו בבחינת (ירמיה ב) "תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך". כי האתון היה מצד הסטרא אחרא ואף על פי כן הוכיחה אותו וכו', והוא נכנע ואמר אחר כך בפה מלא (במדבר כב) "לא אוכל לעבור את פי ה'" כידוע כי פי ה' שליט עליו. ואצל קרח ודתן ואבירם שרצו להתגבר בעזותם נגד משה והוכיח אותם משה ולא קבלו, נאמר "ותפתח הארץ את פיה" וכו'. 'פי הבאר' הוא בקדושה 'תחות פי ה'' כמבואר בזוהר שם ופי ה' שליט על כולא כנ"ל, וזה שסיים "כי פי ה' דבר". גם כי פי ה' דבר מרמז על תוכחה, כמו שפירש רש"י בתחלת קהלת "דברי קהלת" -כל מקום שנאמר 'דברי' אינו אלא דברי תוכחה וכו'.
והנה ידוע כי המלכות בחינת חכמה תתאה נקראת אדני ותקונה הוא על ידי החסד שזה בחינת מה שהיה אברהם הראשון שקרא להשם יתברך-'אדני', כמו שאמרו רז"ל וכנ"ל, ובפנים במאמר זה מבואר שחסד זה בחינת 'אל נהירו דחכמתא' וכו'. וזה בחינת מה שמבואר בכתבים בסוד נר שבת נר גימטריא אל"ף למ"ד אדנ"י, גם שבת-גימטריא אל אלף דלת נון יוד היינו כנ"ל בחינת תיקון המלכות על ידי החסד שכל זה כלול בקדושת שבת כנ"ל: