יקרא דשבתא
כל נפשות ישראל שרשם הוא יעקב אבינו בבחינת "כל הנפש הבאה לבית יעקב", כי הוא אב של שבעים נפש, ושורש כולם הוא שבת קדש בבחינת "כי בו שבת וינפש", ודרש בספר הבהיר שמשם פורחין כל הנשמות. גם בשבת עיקר התגלות הע' פנים לתורה שהם בחינת אור הפנים, אנפין נהירין בבחינת 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה'. והכל מודים שבשבת ניתנה תורה, ואז עיקר זמן שלימות קריאת התורה, ומבואר בזוהר הקדוש 'אורייתא מתעטרא ביה בעטרין שלימין וכו' כל דנטר שבת כאלו נטר אורייתא כלא'. ועל כן שבת נקראת נחלת יעקב כי הוא הראשון שמבואר בו שמירת שבת כמו שאמרו רז"ל, ועל כלל התורה נאמר גם כן (דברים לג) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". וכן כלל קדושת שבת מקושר בכלל קדושת ישראל, בחינת "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם", וכן "כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", ואמרו רז"ל 'עכו"ם ששבת חייב מיתה', ואמרו רז"ל (סנהדרין נט.) 'עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה' כי אין להם חלק בשבעים פנים לתורה. כי העכו"ם הם מבחינת אנפין חשוכין, וכמו שאמרו רז"ל (שם בדף הנ"ל) שהתורה הוא כנערה המאורסה לישראל שנאמר (דברים לג) "מורשה קהלת יעקב" וכו'.
כמו כן שבת נקראת כלה, ואמרו רז"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך וכו', וכן עיקר התגלות סודות התורה הוא בשבת כידוע, ושבת בעצמו הוא בחינת סוד כי ניתן בצנעא וכמו שאמרו רז"ל. ועל כן בשבת קודש שאז זמן הכנעת כל הסטרין אחרנין כמבואר בזוהר הקדוש אז נופלין ונכנעין כל הע' עכו"ם עם כל מדותיהם הרעות. ועל כן אמרו רז"ל 'כל המשמר את השבת מרוחק מן העבירה', וידוע כי כלל המדות הם שבעה מדות וכל אחת כלולה מעשרה. ועל כן קודם שזוכין לטהר כל המדות מאחיזת הרע שבהם שהם בחינת המדות רעות של הע' עכו"ם, צריכין לצעוק שבעים קולות כמבואר בפנים, והשבעים קולות כלולין בהשבעה קולות שאמר דוד כמבואר בפנים במאמר 'עתיקא' סימן כ"א. ועל כן בכניסת שבת אומרים השבעה קולות הנ"ל. וזה בחינת השבעים תיבות שבקידוש של שבת שאומרים על היין, והם כנגד השבעים קולות הנ"ל בחינת 'יין לארמא קלא' כמבואר בזוהר הקדוש וכמובא במאמר עתיקא הנ"ל.
וכלל כל התאוות והמדות רעות של השבעים עכו"ם הוא תאוות ניאוף, וקדושת שבת הוא בחינת שמירת הברית כידוע וכמו שכתוב ברית עולם, ועל כן הוא ההיפך מתאוה זאת. ועל כן נקראת קודש כי 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה'.
ועל כן אז עיקר זמן הזווג, כי אז הזווג בקדושה גדולה ואין לתאוה הגשמיית שום אחיזה בו שזה בחינת (ישעיה נו) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי", ודרש בזוהר הקדוש (יתרו דף פ"ט) על ענין התלמידי חכמים שמסרסין עצמן בכל ששת ימי החול וממתינים בזווגם על שבת, מחמת שאז זווגא דמטרוניתא עיין שם שמאריך איך שמקדשים עצמן אז בשעת הזווג ומכוונים בקדושה עליונה וכו'. ועל כן נקראים סריסים, שזוכין לבטל התאוה הגשמיית כל כך עד שהם כסריסים ממש שאין להם שום תאוה כלל, וכל זווגם הוא רק בהתעוררות לכוון בקדושה העליונה ולהעמיד בנים צדיקים וכו' בבחינת ההתעוררות והחשק שיש להם לקיים כל המצוות לשם שמים. כי שבת הוא בחינה אחת עם משה רבינו עליו השלום בבחינת 'ישמח משה במתנת חלקו'. כי שבת הוא בחינת דעת כנ"ל כמה פעמים, והדעת הוא בחינת משה כידוע וכמבואר בפנים. וכן שבת קדש הוא כלליות כל התורה, כי 'שקולה שבת כנגד כל התורה והמצוות', שזה בחינת משה רבינו גמטריא תרי"ג שהוא כלליות כל התורה.
ועל כן על ידי קדושת שבת נמשך על כל אחד מישראל מבחינת פרישות וקדושת משה רבינו עליו השלום שהיה פרוש מאשתו מכל וכל. ועל ידי זה זוכין לביטול תאוה זאת. וגם כי עיקר אחיזת זאת התאוה, הוא מהרוח שטות וכמו שדרשו רז"ל על פסוק (במדבר ה) "כי תשטה אשתו" וכו'.
ועל כן על ידי הארת הדעת שמאיר על כל אחד מישראל בקדושת שבת בבחינת "לדעת כי אני ה' מקדשכם", על ידי זה זוכין לבטל תאוה זאת, ואז הזווג בקדושה עליונה, בבחינת 'זכו שכינה שרויה ביניהם', בחינת שם י"ה שיש באיש ואשה, שמבחינת שם זה שהוא מרמז לחכמה ובינה משם נמשך קדושת שבת כמבואר בכתבי האריז"ל בכוונות שבת בסוד שלהבת י"ה, ומשם נמשך בקדושה עליונה סוד שלהובין דרחימותא של קדושת הזווג של שבת ברחימו ודחילו כמובן בתיקון ט"ז דף ל"א ועיין בכוונות הנ"ל ותבין.
ועל כן יוסף שזכה לבטל התאוה הזאת ולעמוד בנסיון, וזכה על ידי זה להתגלות התורה בחינת חכמה ובינה כמבואר בפנים, זכה גם כן לקדושת שבת כמו שכתוב (בראשית מג) "וטבוח טבח והכן" וכמו שדרשו רז"ל.
ומבואר בזוהר הקדוש שיוסף בעצמו הוא בחינת שבת היינו כנ"ל. גם כי עיקר תאוה הזאת היא באה מעכירת הדמים, היינו מטחול שהוא לילית שפחה בישא אמא דערב רב, ושבת הוא מלכותא דשמייא בחינת שבת מלכתא, ואז נכנעת השפחה בישא הנ"ל בבחינת (בראשית טז) "מפני שרי גבירתי אנכי בורחת" כמבואר בתיקון מח. ועל כן אמרו רז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת', כי אז הוא ח"ו בבחינת "שפחה תירש גבירתה".
והנה מבואר בפנים, שלפעמים כשגוברין עליו ההרהורים ח"ו אזי צריך להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים בקריאת שמע. וזה בחינת 'בכיין וקריין את שמע', כי הדמעות הם ממותרות המרה שחורה, ועל ידי זה נדחין ויוצאין לחוץ המותרות היינו ההרהורים והתאוות וכו' וכו'. ועיין בש"ע בסימן רפ"ח בהג"ה ס"ב דאם ענג הוא לו שיבכה בשבת בכדי שיצא הצער מלבו מותר לבכות והט"ז תמה על זה דאם כן כל מצטער יבכה בשבת, רק אם בוכה מרוב דביקותו בהשם יתברך כמצוי במתפללים בכונה מותר, ועיין שם במשבצות זהב. ולענינינו הבכיה לבד אפשר לפעמים שלא יועיל לדחות ההרהורים. כי אף על פי שעל ידי הבכיה נדחין ויוצאין מותרות המרה שחורה שמשם נמשכין ההרהורים רחמנא ליצלן, אף על פי כן לפעמים טוב יותר להסיח דעתו מהם לגמרי ולדחותם בהיסח הדעת על דרך (משלי יב) "דאגה בלב איש יסיחנה" מדעתו שאמרו רז"ל, ושלא לבכות עליהם כלל. כי לפעמים יכולין להתעורר ולהתגבר עליו ביותר על ידי הבכיה, מחמת שמתוך הבכיה שבוכה עליהם הוא מעמיק מחשבתו בזה ביותר, ועל כן טוב מזה לפעמים ההיסח הדעת לגמרי ונדחין ממילא, כי המחשבה ביד האדם וכמבואר במקום אחר. על כן הסגולה לזה הוא כשבוכה בשעת קבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שאז עיקר עמקות מחשבתו הוא בדביקות בהשם יתברך ובקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי הדמעות נדחין המותרות שהם בבחינת מלכות הרשעה ואז נדחין ממנו ההרהורים.
וזה גם כן שביאר התרגום על פסוק (במדבר כה) "והמה בוכים פתח אהל מועד", וזה היה כדי לבטל ההרהורים שהתגברו אז מאד, וקשה להתרגום קושיית הט"ז, כי מי יודע אם על ידי הבכיה יצא הצער מלבו על ידי שנדחין ויוצאין מותרות המרה שחורה, או אם ח"ו על ידי הבכיה יעמיק מחשבתו בהצער ביותר ויומשך אחר צערו ביותר, שמטעם זה אסור לבכות בשבת גם למצטער כי אולי על ידי זה יעמיק מחשבתו בצערו ביותר, וכמו כן גם לענין דחיית ההרהורים קשה לו גם כן כנ"ל, כי הלא טוב יותר היה ההיסח הדעת מזה לגמרי בכל כחו ושלא לחשוב בהם כלל, כי על ידי הבכיה מתעוררין לפעמים ומתגברין ביותר, ועל כן פירש התרגום 'בכיין וקורין את שמע'. כי מחמת התגברות ההרהורים אז לא היו יכולים לסלקם בהיסח הדעת, ואף עם קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע לבד גם כן לא היו מסתלקים אז, רק מחמת שהיו מצטערים מאד על ענין ההרהורים וברחו מהם לקבל עליהם עול מלכות שמים בדביקות כל כך עד שהיו בוכין מרוב דביקותם. הגם שבתוך זה עבר על מחשבתם שבוכין גם על זה שיצא הצער מלבם, היינו לפטור מעצמן ההרהורים רעים שהם מבחינת מלכות הרשעה, כי אינם חפצים בהם בשום אופן רק בקבלת עול מלכות שמים בדביקות גדול. אף על פי כן, מאחר שעיקר עמקות מחשבתם היה בדביקות קבלת עול מלכות שמים על כן לא היה חשש אולי יתגברו על ידי זה ביותר כנ"ל, רק אדרבא! על ידי זה יפרדו ההרהורים מהם. ועיקר שלימות קבלת עול מלכות שמים הוא בשבת קודש, שזה בחינת מה שבקדושת כתר אומרים גם כן "שמע ישראל" וכו', וכמבואר בהקדמת התיקונים מענין ההבדל וההפרש שבין היחוד שנעשה על ידי קריאת שמע ותפלה דחול ובין היחוד שנעשה על ידי קריאת שמע ותפלה של שבת. ועיין בתיקון י"ח דף ל"ד. 'וליה אמרין ישראל בשבתות ויומין טבין שמע ישראל' וכו'. כי אז עיקר הכנעת וביטול אלהים אחרים אל אחר מלכות הרשעה כידוע.
ועל ידי התגלות התורה שנמשך בשבת נעשין נשמות חדשות, וזה בחינת הנשמה יתירה שזוכין בשבת בבחינת 'למיעבד נשמתין ורוחין חדתין' שאומרים בשבת כמבואר בפנים. ועל כן אז עיקר הזמן להקהיל קהלות וללמד תורה כמו שאמרו רז"ל, כי אז נעשה לכל אחד מבחינת התגלות התורה סם חיים, בבחינת 'טועמיה חיים זכו'. ועל כן אז עיקר זמן התקרבות לצדיקים ולשמוע מהם דברי תורה. כי שבת הוא בחינת קדושת הברית כנ"ל, שעל ידי זה נמשך בחינת שלימות המוחין לכל אחד כפי בחינתו, ועל ידי זה יכול אז לתפוס ולהבין דיבורי הצדיק, עד שיהיו נעשין אצלו בבחינת סם חיים כנ"ל. כי שבת הוא מקור הברכה בחינת (בראשית ב) "ויברך אלהים את יום השביעי" הנאמר בשבת. היינו, כי על ידי גודל קדושת שבת נצטייר האור למעלה בבחינת ברכה עד שאינו יכול להתקלקל על ידי שום דבר גם ברדתו למטה שזה בחינת "על כן בירך ה' את השבת", בֵרך בצירי דייקא, בחינת "וברך ולא אשיבנה" המבואר בפנים, היינו שכביכול הקב"ה בעצמו צייר האור לטובה בבחינת ברכה. ועל כן 'מיניה נפקין כל ברכאן' כמבואר בזוהר הקדוש. כי בשבת קודש עולין כל העולמות, עד שבמוסף שבת עולה זעיר אנפין בכתר אבא, ונוקבא בכתר אמא, ובמנחה עולין עוד יותר שזה בחינת מה שבשבת קודש נצטייר האור לברכה למעלה ששם הוא בחינת קמץ וסתים בחינת כתר, ועכשיו נצטייר גם שם האור לטובה ולברכה כנ"ל.
וזה בחינת (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך" כי בחול יש אחיזה להשבעים עכו"ם עם מדותיהם הרעות ברגלי הקדושה בבחינת "רגליה יורדות מות" כמבואר בכתבים, וכל זה בבחינת "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" כידוע, וכמבואר בפנים שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ועבודה, מנסין ומצרפין את הנפש בגלות של הע' עכו"ם היינו בתאוותיהן הרעות, והעיקר בתאוות ניאוף שהוא הרע הכולל של כל העכו"ם. וכל זה בכדי לשבר הקליפה ולאכול הפרי, היינו לבוא על ידי זה אחר כך להתגלות התורה. ובשבת עולין גם רגלי הקדושה מביניהם והרע שלהם נופל למטה לגמרי, וכמובן גם במאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט. וזה בחינת "רגלך" שהוא בחינת זווג כמו "ורחץ רגלך" וכמובא גם בכתבים כי אז הזווג בקדושה כנ"ל. וזה "עשות חפציך ביום קדשי" בחינת זווג של שבת, וכמובן בזוהר יתרו דף פ"ט "ובחרו באשר חפצתי"-'דא זווגא דמטרוניתא', כי בשבת יכולין לזכות לזווג בקדושה כל כך עד שיהיה נקי מכל סיג תאוה ח"ו ולא יהיה בזה שום חפץ עצמו רק חפצי שמים בשביל יחוד עליון כמובן בזוהר הנ"ל. "וקראת לשבת ענג ולקדוש ה' מכובד". כי ברית הוא בחינת ענג וכבוד וכנ"ל כמה פעמים. גם כי על ידי זה זוכין להתגלות התורה שהוא בחינת מוחין בחינת חכמה בינה ודעת כמבואר בפנים. והמוחין הם בחינת ענג וכבוד כנ"ל כמה פעמים גם כן. וזה בחינת מצוות הענג והכבוד של שבת. גם "לקדוש ה' מכובד" מרמז שתקשר עצמך לבחינת מלכות שמים שהוא בחינת קדושה וגדר ערוה, בחינת (ויקרא יט) "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכמבואר בפנים, וכבוד הוא בחינת מלכות בחינת מלך הכבוד כידוע.
"וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר", שימנע עצמו מכל עניני חול אפילו שאין בהם מלאכה ואפילו מדיבור של חול, בכדי שלא ליתן אחיזה להרע של העכו"ם שהוא בחינת השפחה בישא לינק משבת. רק שתברח מפניה לגמרי וכמובן גם בתיקון מ"ח הנ"ל. "אז תתענג על ה'", כי כשזוכין לקדושת שבת שהוא בחינת תיקון הברית ביטול תאוות ניאוף, אזי ממילא נתבטלין ממנו כל התאוות רעות וזוכה שיהיה כל תאוותו וענוגו רק על ה', ורז"ל דרשו בזוהר הקדוש 'דא עתיקא קדישא', כי זוכה להשיג סודות התורה כאלו בבחינת 'דמטמרין מגליין ליה' שסודות אלו נמשכין מבחינת אורייתא דעתיקא. "והרכבתיך על במותי ארץ"-'דא חקל תפוחין קדישין' בחינת עליית המלכות דקדושה, כי זוכה להתקשר במלכות דקדושה ולהפיל ולהפריד בחינת אחיזת המלכות הרשעה. וזה שדרשו רז"ל שניצול משיעבוד מלכיות היינו כנ"ל.
"והאכלתיך נחלת יעקב אביך", שהוא אב של שבעים נפש שזוכה להתגלות הע' פנים לתורה שהם שורש השבעים נפש של בית יעקב. וזהו שדרש בזוהר הקדוש 'דא זעיר אנפין' כי השבעים פנים לתורה הם בחינת זעיר אנפין כמבואר בזוהר הקדוש, וכמובן גם במאמר פתח ר"ש סימן ס'. וזה שדרשו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים היינו, כי כנגד השבעים פנים לתורה שהם שורש הע' נפש של בית יעקב יש מצרים וגבולים, היינו המדות רעות של השבעים עכו"ם, בבחינת (דברים לב) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", אבל הוא יזכה לבטל כל המצרים הנ"ל. וזה שסיים "כי פי ה' דיבר" היינו, כי קדושת שבת כלול מבחינת תיקון הברית שהוא בחינת פי ה' כנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש, גם מבחינת המלכות דקדושה שהוא בחינת מלכות פה, גם מבחינת התגלות המוחין בבחינת (משלי ב) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", שזה בחינת מה שאמרו על משה רבינו עליו השלום (שהוא בחינת הדעת דקדושה של כלל התגלות התורה) שכל כחו הוא בפיו כמו שאמרו רז"ל וכמובא לקמן בסימן מ"ג. ועל כן על ידי קדושת שבת שהוא בחינת הדיבור דקדושה כמובא בזוהר בראשית דף ל"ב על ידי זה נתבטל תאוות ניאוף וכמובן בסימן מ"ג הנ"ל, וזוכין לזווגים דקדושה, וזוכין להתגלות הדעת והמוחין כנ"ל: