יקרא דשבתא
שבת הוא בחינת דעת, ובחינת הדיבור דקדושה, ומשם מבחינת הדעת דקדושה נמשכים בחינת הזווגים דקדושה. ועל כן עיקר זמן הזווג דקדושה היא בשבת כמו שאמרו רז"ל. וזווגים דקדושה הוא בחינת התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך כמבואר בפנים. ועל כן בשבת אז הוא עיקר זמן התקשרות אל הקדושה, בבחינת (שמות לא) "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", וכן שבת נקרא (שמות לא) "ברית עולם", שהוא בחינת התקשרות דקדושה.
ואז נכנע ונופל קליפת בלעם ימח שמו שהוא בחינת הדעת דקליפה, שזה בחינת "איש בער לא ידע וכו' להשמדם עדי עד", שפירש בכתבי האריז"ל על בלעם ואביו ובניו ימח שמם. ומחמת שאז מאיר הדעת דקדושה שהוא בחינת משה, בחינת 'ישמח משה במתנת חלקו' וכו', ועיקר התגלות הדעת הוא על ידי הדיבור שהוא גם כן בחינת קדושת שבת כנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש. על כן יוצאין אז בחינת הבלים דקדושה כמובן בכוונות 'מזמור לדוד הבו' וכו' ועל ידי זה נולדים אוירים קדושים שהם בבחינת קדושת שבת, והאדם נושם נשימות ונכנסין בו אלו האוירים, ועל ידי זה זוכה למחשבות קדושות ולהשתוקקות גדול דקדושה, להתקשר ולהתקרב להשם יתברך ואל התורה ואל הצדיקי אמת, כנראה בחוש מגודל ההשתוקקות קודש שזוכה בשבת כל אחד מישראל לפי בחינתו וכמבואר גם במקום אחר. ואפשר שזה גם כן בכלל הנשמה יתירה שזוכה האדם בשבת קודש, היינו על ידי שנושם נשימות ומקבל ההבלים הקדושים היוצאים מבחינת קדושת שבת קודש. ועיין בזוהר הקדוש ויקהל דף ר"ד וכו', ובזוהר חדש פרשת בראשית מענין הרוח הקודש ששורה על כל אחד מישראל בשבת קודש והוא נוגע גם כן לענין זה (ועיין לקמן בפנים במאמר 'ויתן עוז למלכו' סימן ע"ח).
והנה כל הנ"ל מסימן ל"ט עד כאן, הכל מרומז בפסוק (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי" היינו שתעלה בחינת רגלין שהוא בחינת הגופניות והבהמות, בחינת נפש המתאוה שבאדם, שיש בו אחיזת הסטרא אחרא והקליפות בכל ימי החול, ועל ידי קדושת שבת גם הטוב שבהם, שהוא בחינת הטוב שבנגה, עולה ונכלל אל הקדושה. וזה גם כן בחינת הזווג דקדושה שהוא בשבת קודש כנ"ל בסימן ל"ט, שזה גם כן בחינת רגלך, כמו (שם יא) "ורחץ רגלך" וכן הוא בחינת חפץ, כמו (אסתר ב) "כי אם חפץ בה המלך" וכנ"ל כמה פעמים. גם על ידי זה זוכין לבנים חיים וקיימים, שזה בחינת רגל, בחינת ברא כרעא דאבוה.
גם "אם תשיב משבת רגלך" כפשוטו, שלא יצא חוץ לתחום ויקיים "אל יצא איש ממקומו", שלא ינהוג נסיעות. כי בשבת שהוא בחינת אמונה, שהוא בחינת רגלין כמבואר במקום אחר, והוא בחינת ביטול עבודה זרה בחינת (בראשית יח) "ורחצו רגליכם" מן העבודה זרה, על ידי זה נתבטלין הנסיעות כנ"ל בסימן מ"ם.
גם "אם תשיב משבת רגלך", היינו שיעשה בחינת הרגלין והעקבים שלא יהיה בהם אחיזת החצונים. "עשות חפציך ביום קדשי" שימנע מחפצי עצמו, היינו בשביל להרויח ממון, שזה עיקר עשיית חפציו של אדם במלאכה ומשא ומתן בכל ימי החול. והממון הוא בחינת רגלין, ויש בזה אחיזה להחצונים, ובשבת ימנע מזה, וזה "וקראת לשבת ענ"ג" ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן, שימשוך הארה מעולם הבינה, שהוא בחינת שבת הגדול, עד המלכות שהוא בחינת שבת הקטן כמבואר בתיקונים. וזה בחינת (בראשית ב) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" כידוע. וזה "ולקדוש ה' מכובד", ודרשו רז"ל 'כבדהו בכסות נקי', היינו שימשיך הארת השם מ"ב שבבינה שהוא בחינת חשמל בחינת מלבוש כמבואר כל זה בסימן מ"א.
וזה "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו רז"ל שלא יפסיע פסיעה גסה, כי בזה נותן כח להחצונים לינק כמבואר בכתבים. וזה "ממצוא חפציך ודבר דבר", שימנע אפילו מלדבר מענין חפציו בכדי שלא לעורר עובדין דחול שאז יש להם כח לינק. "אז תתענג על ה'" שיזכה לעלות באמת לבחינת עולם הענג הנ"ל, שהוא בחינת "על ה'", וזה גם כן בבחינת "על ה'" דא עתיקא קדישא, היינו כנ"ל וכידוע. "והרכבתיך על במותי ארץ" 'דא חקל תפוחין קדישין' שזה בחינת עליית המלכות בשלימות כידוע.
ורז"ל דרשו שניצול משיעבוד מלכיות, כמו שכתוב (דברים לג) "ואתה על במותימו תדרוך", היינו שאין להחיצונים שהם בחינת המלכיות דסטרא אחרא שום אחיזה ויניקה מבחינת רגלי המלכות דקדושה ח"ו, רק אדרבא! יהיו נכנעין תחת רגלי הקדושה בבחינת "ואתה על במותימו תדרוך". וזה "והאכלתיך נחלת יעקב אביך".
כי יעקב זכה לזה בשלימות כמבואר בפנים וכנ"ל בסימן מ"א ובזוהר הקדוש דרש 'דא זעיר אנפין'.
ורז"ל בגמרא דרשו (שבת קיח) 'שזוכה לנחלה בלי מצרים', כי הוא בחינת הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה כידוע, והוא יכול לעלות עד למעלה ולהמשיך משם הארה אל המלכות שזה גם כן בחינת "ונהר יוצא מעדן" הנ"ל. עד שעל ידי זה נמתקין כל הדינים ונתבטלין כל החצונים והקדושה מתפשטת בלי מצרים כלל, בבחינת (זכריה יד) "והיה ה' למלך על כל הארץ".
גם רגל הוא התפלה כמבואר בסימן ל"א. וזה "אם תשיב משבת רגלך", היינו שעל ידי קדושת שבת תעלה התפלה ותתלבש בלבושין דנהירין, שהם בחינת אור האבות שכללות כולם הוא יעקב, שזה בחינת א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמת, בחינת (מיכה ז) "תתן אמת ליעקב". וזה בחינת (בראשית כז) "הקול קול יעקב", כי הוא זכה לבחינת הקול שהוא בחינת כלליות האבות. וזה "עשות חפציך ביום קדשי", שימנע מעשיית חפצי עצמו שהם בחינת לבושין דקדרוניתא, רק יעסוק בחפצי שמים, בכדי להמשיך אור האבות, שעליהם נאמר (תהלים טז) "לקדושים אשר בארץ המה" כמו שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג), וסיים "ואדירי כל חפצי בם", וכתיב "רק באבותיכם חשק ה' לאהבה אותם" וכו', בחינת חשיקה וחפיצה. וזה "וקראת לשבת ענג" בחינת השלש סעודות של שבת שהם כנגד הג' אבות כידוע. וזה "ולקדוש ה' מכובד" 'כבדהו בכסות נקי', היינו בחינת הלבושין דנהירין הנ"ל. וזה "ולקדוש ה' מכובד", כי שבת הוא בחינת הצדיק שהוא קדוש ה', וכשלובשין לבושים נקיים בשבת זה בחינת שמכבדין ועושין לבוש נאה להצדיק שהוא קדוש ה' כנ"ל בסימן מ"ב. "וכבדתו מעשות דרכך ממצא חפצך ודבר דבר", שיזהר מלעורר בשבת שום עובדין דחול אפילו שאין בהם מלאכה ואפילו מדיבור של חול. כי שבת הוא בחינת הצדיק שכל דבריו ומעשיו אינם בפשיטות רק יש בהם רזין וכולם קדושים בקדושת שבת. וזה "אז תתענג על ה'", כי אור האבות הוא בחינת שם שדי ועל זה נאמר "כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך תעתיר אליו וישמעך" וכו' (איוב כב).
וזה שדרשו רז"ל (שבת קיח) 'שנותנין לו כל משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך'. היינו שתפלתו מקובלת, בבחינת "תעתיר אליו וישמעך" הנ"ל, וזה בחינת "וארא אל האבות באל שדי" וכו', היינו בשם הנ"ל שהוא בחינת אור האבות. "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל", היינו בחינת קול הנ"ל (כמו שכתוב "וישמע ה' את קולינו") "ואזכור את בריתי", בחינת "לזכור ברית עולם" המבואר בסימן מ"ב הנ"ל. ובזוהר הקדוש דרש על ה'-דא עתיקא קדישא, כי על ידי הארת האבות נמתקין הדינים כל כך עד שנמשכים חסדים גדולים מבחינת עתיק שהוא בחינת "ורב חסד", שזה בחינת (תהלים קו) "ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו". גם כי על ידי קדושת שבת זוכין להשיג רזין דאורייתא הנמשכין מבחינת עתיק, והם עיקר הלבושין דנהירין דאור רז אתקרי כמבואר בפנים. וזה בחינת (דניאל ז) "ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חוור" וכו'. כי לובן מקבל כל הגוונין כידוע. וזה "והרכבתיך על במותי ארץ" בחינת עליית המלכות שהיא השכינה הקדושה, וניצול משיעבוד מלכיות שאחיזתם מבחינת לבושין דקדרוניתא.
"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין' בחינת תפארת, שהוא בחינת כלליות הגוונין כמבואר בסימן ל"ח הנ"ל. כי יעקב אבינו הוא בחינת כלל האבות הקדושים, ועל כן דרשו רז"ל 'שזוכה לנחלה בלי מצרים', כי נתבטלין על ידי זה כל הדינים והמצרים, בחינת (תהלים קו) "וירא בצר להם בשמעו את רנתם"-בזכות אבות, וכתיב "והיה שדי בצריך" וכמבואר בפנים. גם (איוב כב) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", מרמז על זווג של שבת כנ"ל, שזה בחינת זווגים והתקשרות דקדושה שזוכין בשבת כנ"ל בסימן מ"ג, ונתבטלין אז כל ההרהורי ניאוף ובחינת הזווגים דסטרא אחרא שאחיזתם בששת ימי החול בבחינת (משלי ה) "רגליה יורדות מות" רחמנא ליצלן. וזה "וקראת לשבת ענג ולקדוש ה' מכובד". כי זווג דסטרא אחרא הוא בחינת נגע וקלון וחרפה כמו שכתוב (משלי ו') "נואף אשה חסר לב וכו' נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה". אבל זווג דקדושה הוא בחינת ענג וכבוד כי נמשך מהדעת דקדושה ששם עיקר הענג והכבוד כנ"ל כמה פעמים, "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר", היינו שימנע עצמו בשבת מלעורר שום עובדין דחול אפילו שאין בהם איסור מלאכה ואפילו מדיבור של חול, ורז"ל דרשו "מעשות דרכיך" שלא יפסיע פסיעה גסה, וכמו כן לענין קדושת הזווג, שלא די שימנע מזווג דסטרא אחרא ח"ו. כי אפילו בזווג של היתר וקדושה צריכין גם כן לדקדק מאד, וזה 'שלא יפסיע פסיעה גסה' על דרך שאמרו רז"ל "ואץ ברגלים חוטא" (עיין עירובין דף ק:) וזה מעשות דרכיך. כי זווג נקרא דרך כמו שאמרו רז"ל וזה "ממצוא חפצך ודבר דבר", כי זווג נקרא גם כן חפץ כנ"ל. ואמרו רז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו", 'אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו' וכו'. וגם כי מחמת ששבת קודש הוא בחינת התגלות הדעת דקדושה על ידי הדיבור דקדושה, על כן אסור לעורר בו שום דיבור של חול, "אז תתענג על ה'" שיזכה לזווג והתקשרות דקדושה שהוא בחינת ענג [כמו שנאמר (מיכה ב') "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה]" במדריגה גדולה וגבוה מאד עד שיזכה להתענג על ה', ודרש בזוהר הקדוש דא עתיקא קדישא שיזכה להתקשר כל כך במדריגת הקדושה עד שיקבל בחינת הארת המוחין והדעת הקדוש של בחינת עתיק.
"והרכבתיך על במותי ארץ", זה בחינת עליית המלכות דקדושה, בחינת מלכות פה שעל ידי זה נתגלה הארת הדעת דקדושה. שזה בחינת מה שנאמר על משה רבינו עליו השלום 'אין כחו אלא בפה'. ורז"ל דרשו שניצול משיעבוד מלכיות, היינו מפלת רשעים שהם בלעם ובניו שהם בחינת דעת דקליפה וכחם גם כן בפה בחינת המלכות דסטרא אחרא. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", זה בחינת ההבלים והאוירים הקדושים המתפשטים בעולם בשבת קודש. כי יעקב גימטריא ז' פעמים הוי"ה שהם בחינת הז' הבלים דקדושה כידוע.
וגם כי האבות הם סוד מים אויר אש. ויעקב הוא נגד בחינת אויר. וזה שאמרו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים, כי ההבלים ואוירים הקדושים הנ"ל, מתפשטין בכל העולם ומכניסין בהם מחשבות קדושים והרהורי תשובה עד שנתבטלין כל המצרים שנמשכין מבחינת ההבלים דסטרא אחרא. וזה "כי פי ה' דבר" היינו כי שבת הוא בחינת קדושת הדיבור דקדושה כנ"ל כמה פעמים, שבזה נכלל כל הנ"ל. כי הדיבור דקדושה הוא עיקר גדר האדם בבחינת "ויהי האדם לנפש חיה" 'לרוח ממללא'. והוא יכול להכניע נפש הבהמיות ולהעלות הטוב שבה, בבחינת "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" כידוע.
גם תיקון האמונה הקדושה הוא בבחינת הדיבור דקדושה בבחינת "אודיע אמונתך בפי" כמבואר במקום אחר. וזה בחינת 'מלכות פה'. כי אמונה הוא בחינת מלכות כידוע, ועל כן כשפוגמין באמונה שהוא בחינת הדיבור דקדושה צריכין לנסוע ולטלטל שזה בחינת ממהדורי מילי (ברכות נא), וזה גם כן בחינת "מעשות דרכיך וכו' ודבר דבר". גם הדיבור הוא בחינת רגלין וכמבואר במקום אחר ויש בו אחיזת הדינים ח"ו, ועיקר תיקונו על ידי שממשיכין הארה מעולם הבינה שהוא בחינת (דניאל ז) "פום ממלל רברבן" שעל ידי זה נמתקין הגבורות בבחינת (תהלים קו) "מי ימלל גבורת ה'" כידוע. וזה בחינת 'אחר כוונת הלב הן הדברים'. גם עיקר תיקון הדיבור הוא כשהוא מחובר עם הקול כידוע, והקול הוא בחינת אור האבות בחינת נחלת יעקב כנ"ל. גם עיקר התגלות הדעת הוא על ידי הדיבור דקדושה, ועל ידי זה יוצאין הבלים ואוירים קדושים ומתפשטין בעולם כנ"ל. וכן כביכול על ידי התגלות הדיבור של השם יתברך על ידי זה עיקר התגלות הדעת דקדושה כמו שכתוב (משלי ב) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה":