זמרת הארץ
עיין בהרמזים שבסוף המעשה נאום ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. גם עני שורש כל הסברות של כל הכתות המבואר בפנים שנתתקנו אח"כ ע"י המלך עם אנשיו. כי בקדושה יש לכל סברה של כל כתב וכתה שורש גדול וכמבואר בלקוטי הלכות הל' תפלה כל זה מצאנו בקדושת א"י וירושלים וכו'. כי אמרו רז"ל עשר קדושות קדשה א"י והם כנגד בחי' העשר מדות עשרה דברים של בחי' עולם התיקון. הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא הכבוד נתתקנו אח"כ ע"י המלך הזקן עצמו שמצאוהו יושב בשדה מוכתר בכתר והוטב בעיניהם כי הוא מכובד גדול. זה נמשך כי בשרשו הכבוד הוא באמת דבר גדול וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וכל העשרה מאמרות היו רק בשביל התגלות כבודו ית'. ועיקר התגלות כבודו ית' הוא בא"י. בבחי' מלא כל הארץ כבודו ובירושלים נאמר נכבדות מדובר בך וגו'. והעיקר הוא בבית המקדש שנאמר וכבוד ד' מלא את הבית ונאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד ונאמר שאו שערים ראשיכם וגו' ויבא מלך הכבוד וגו' ונא' כי בנה ד' ציון נראה בכבודו וזה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד ונאמר לשכון כבוד בארצנו. ובאמת אפי' בשעת הגליות והחורבן אעפ"כ הכבוד דקדושה במקומו עומד בחי' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואמרו רז"ל כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ושכנתי כתיב אע"פ שאתם גולים בשדה שכינתי לא זזה מכם וכו'. וכתיב ציון שדה תחרש וגו' ואמרו רז"ל מעולם לא זזה שכינה משם וכו' שזה בחי' מה שמצאוהו להמלך הזקן יושב בשדה מוכתר בכתר וכו' שזה בחינת מה שאמרו ז"ל והשימותי את מקדשיכם אף כשהם שוממין קדושתם עליהם וכו'. ומחמת שהכבוד הוא דבר גדול כל כך ע"כ צריכים ליזהר מאד שלא להיות רודף אחר הכבוד שלא להשתמש בשרביטו של מלך ח"ו. רק אדרבא למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום ואז דייקא זוכה לכבוד דקדושה באמת בבחי' כי מכבדי אכבד וכמואר במ"א. הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא רציחה וכו' ואח"כ זכו לקבל את המלכה למלך עליהם על שמצאו אותה יושבת בים של דם שנעשה מן הדמעות שלה. זה נמשך בשרשו ממדת הדין והגבורה דקדושה בחי' ד' מיתות בי"ד שהיו נוהגין בא"י ואצל שבט לוי נאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. ואמרו רז"ל בזוה"ק (בראשית קנ"א) ירושלים דינא היא ועל דינא קיימא וכו'. וזה בחינת המלכה בחינת דינא דמלכותא דינא. וזה שכתוב (ישעי' א') צדק ילין בה (בחי' צדק מלכוא קדישא) ועתה מרצחים היינו כנ"ל. וע"כ באמת המלכות דקדושה היא בחי' תכלת דאכלי כולא ושצי כולא שעושה קץ ותכלית וכליה מכל הרשעים וכו' שצריכים לנקום בהם ולבער הרע מקרב הארץ כמובא במאמר לשמש בלקו"מ קמא סי' מ"ט. וזה בחינת ארץ אוכלת יושביה כמובא (בשער החצר סי' ע"א). ואעפ"כ אמרו רז"ל (סנהדרין מ"ו) אם כך המקום מצטער על דמם של צדיקים וכו'. ונאמר קול ברמה נשמע וכו' רחל מבכה על בניה וגו'. שזה בחינת הדמעות שבכתה המלכה על אבידת המלך וכו' ואנשיו עד שנעשה ים של דם כנ"ל. הכת שאמרו שראוי להמליך את מי שיש לו שפע מזונות הרבה וניזון רק ממזונות דקים וכו'. וזכו אח"כ לקבל עליהם למלך את התינוק שהי' יושב בים של חלב שהוא בן הבת מלכה. זה נמשך ממה שבאמת צריך האדם לדקדק באכילתו שלא יהי' מאכל גס המבלבל את המוח כי המוח הוא כפי המזון כמבואר בלקו"מ קמא סי' ס"א מאמר חדי ר' שמעון. וגם שלא תהי' אכילתו בבחי' מאכל בהמה כמו שאמר עשו הלעיטני נא וגו' וכמו שדרשו רז"ל. רק שיהי' המאכל בבחינת מאכל אדם בבחינת צדיק אוכל לשובע נפשו אוכל קימעא ומתברך במעיו שזה בחי' ואכלתם לחמכם לשובע וגו' שנאמר בברכת א"י. כי שם האכילה בקדושה בבחי' אכילת מן וכנ"ל וכמובא בשער החצר. ושם בחינת ההסתפקות בעניני האכילה כמו שכתוב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וכמובא.וזה בחינת (משלי כ"ז) ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וגו' ואמרו רז"ל למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בני ביתו בשר ויין וכו' אך אע"פ שמזונות א"י הם מזונות דקים ורוחנים ביותר מחמת שנפשפעת ע"י הקב"ה בעצמו כמו שאמרו רז"ל אעפ"כ נאמר ה חיתך ישבו בה (עי' מצודת דוד תהלים ס"ח) ודרשו רז"ל (עירובין נ"ד) אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואמרי לה שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקים בידו וכו'. וזה תכין בטובתך לעני אלקים היפוך מדעת הכת הנ"ל שבחרו להם תחלה איש עשיר למלך מחמת שמדקדק הרבה במזונותיו שלא להיות ניזון ממאכלי שאר בני אדם וכו'. כי זה היפוך ממש מדרכה של תורשה שאמרו רז"ל פת במלח תאכל וכו'. הכת שאמרה שיפת תואר ראוי' למלוך מחמת שעי"ז נתרבה ישוב העולם כמו שכ' לא תהו בראה לשבת יצרה. והעיקר הוא שיהי' העולם מיושב מבני אדם בעלי אמונה שלימה ודעת אמתי כמבואר במקום אחר. שזה בחינת גודל המצוה שיתרבה ישוב א"י כמו שאמרו רז"ל. ושם עיקר היופי דקדושה כמש"כ מציון מכלל יופי וכתיב יפה נוף וגו' וכמ"ש כלילת יופי וגו' ואמרו רז"ל עשרה קבין יופי ירדה לעולם תשעה נטלה ירושלים וכו'. וכלל קדושת א"י הוא בבחינת רחל כידוע שזה בחי' ורחל היתה יפת תואר וגו' בחינת עולמיתא שפירתא וכו' כידוע. והיופי דקדושה נמשך מבחינת ואור פניך כי רציתם שזה בחי' הדרת פנים שתלוי העיקר בשמירת הברית וביטול תאוה זאת. כמש"כ עוז והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. כמובן במאמר רציצא לקו"מ קמא סי' כ"ז. וזה שכ' אל תחמוד יפיה בלבבך וגו' ותבטחי ביפיך וגו' ותתעבי את יפיך וגו' ונאמר שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל בחי' קדושת א"י שהיא בחי' אשה יראת ד' כנ"ל כמ"פ. והוא בחי' הבת מלכה שמלכה אח"כ על הכת הנ"ל. הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא הדיבור וכו'. זה נמשך ממשה שבקדושה בודאי הדיבור יקר מאד כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו שעושים ומנהיגים עם הדיבור כרצונם כמבואר בלקו"מ תנינא סי' ס' מאמר ימי חנוכה. ויש להצדיקים כח לברוא עולמות בדיבורם כמו שאמרו רז"ל וכמובא בזוה"ק מה אנא עבדי שמיא וארעא במילולי וכו'. ועיקר שלימות הדיבור הוא בחי' הדיבור של לשון הקודש. כמבואר במאמר הנ"ל ובמאמר תפלה לחבקוק בלקו"מ קמא סי' י"ט. ועיקר שלימות הדיבור של לשה"ק הוא בא"י כנ"ל כמ"פ. אך הכת הנ"ל נתעו כאשר נתעו ונתתקנו אח"כ ע"י שקבלו עליהם למלך את המליץ הנפלא של המלך שהי' יכול לדבר ולהמליץ בשירות ותשבחות נפלאים להמלך שזה עיקר שלימות הדיבור הכת שאמרו שעיקר התכליטת הוא שמחה וכו'. זה נמשך ממה שבקדושה באמת עיקר השלמות הוא לעבוד את ד' בשמחה תמידיית כמש"כ תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו'. וכמובא בשם האריז"ל וכמבואר הרבה מזה בדברי רבינו ז"ל ובספרי לקוטי הלכות. והשמחה דקדושה היא מקושרת וכלולה עם אהבה דקדושה כמו שכ' ויעלצו בך אוהבי שמך. ועיקר שלימות השמחה הוא בא"י בפרט בירושלים. כמש"כ שון ושמחה ימצא בה וגו' וכתיב ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה וכתיב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם ועוד פסוקים רבים כאלו וכנ"ל כמה פעמים. אך הכת הנ"ל נתעו בזה לשמחה של הוללות ושכרות רח"ל ונתתקנו אח"כ ע"י שמלך עליהם האוהב נאמן של המליץ. כי זה עיקר השמחה לשמוח בשמחה של מצוה ולעבוד את ד' בשמחה בפרט מי שזכה לישב בא"י צריך לשמוח מאד בקדושת א"י ואע"פ שעכשיו היא בחורבנה בעוה"ר צריכים לקבל בשמחה את התנחומין שהקב"ה מנחם אותנו ע"י נביאיו וצדיקיו הק' ולהאמין בעם באמת ולצפות לישועה בכל עת עד שנזכה לראות באמת בשמחתה גם עכשיו צריכים להמשיך על עצמו בכל עת שמחה מבחי' השמחה שלעתיד. כי עיקר התכלית הוא חכמה. זה נמשך ממה שבקדושה בודאי החכמה יקרה מאד וכמבואר בפסוקים רבים. אך הם נתעו עי"ז לחכמות חיצוניות ואפיקורסות רח"ל. ובאמת עיקר שלימות החכמה היא החכמה דקדושה שמיוסדת על יסוד התורה והאמונה הק' שזה בחי' שלימות החכמה שבארץ ישראל. כמו שאמרו רז"ל (קידושין מ"ט) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה א"י וכו'. ופירש"י חכמה תורה וד"א. (ועי' בלקו"מ תנינא סי' ע"ח מענין תורה ודרך ארץ שיש לזה שייכות עם א"י וכבר נתבאר לעיל). ואמרו רז"ל אין חכמה כחכמת א"י ואין תורה כתורת א"י. וגם הכת הנ"ל נתתקנו אח"כ ע"י החכם של המלך. הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא להשגיח לגדל האיברים ע"י אכילה ושתיה וכו'. זה נמשך ממה שבקדושה אכילת הצדיקים ועובדי ד' בודאי יקרה מאד והוא בבחי' קרבנות ממש. ואמרו רז"ל אצל יצחק אם לקרבנך המציא לך הקב"ה למאכלך על א' כמה וכמה. וכן גידול האברים בקדושה הוא בודאי ג"כ דבר גדול והסנהדרין היו צריכין להיות בעלי קומה ומשה רבינו ע"ה היתה קומתו עשר אמות וכן אצל אברהם אבינו נאמר האדם הגדול בענקים והפליגו רז"ל בגודל קומתו. וכן על יעקב אבינו אמרו שהיו שתי ידיו כשתי עמודי שיש. וכן בשאול נאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם. וכן הפליגו רז"ל על כמה גדולי שיראל בגודל גובה קומתם ובגודל כחם וגבורתם. כי בקדושה היא בודאי דבר גדול ואמרו רז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. ועיקר שלימות הגבורה דקדושה הוא בארץ ישראל כמבואר בדברי רז"ל מגודל גבורתם. וכן שם שלימות האכילה דקדושה כנ"ל כמה פעמים. וגם הכת הנ"ל נתתקנו אח"כ ע"י הגבור של המלך. הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא עשירות זה נמשך ממה שבקדושה בודאי העשירות יקר מאד וכמו שאמר ז"ל רבי מכבד עשירים. כי יש בכסף וזהב דקדושה גוונין עילאין וכמבואר בדברי רבינו ז"ל הרבה מזה. אך הכת הנ"ל נתעו בזה מאד ע"י תאוה ממון עד שבאו לע"ז ממש רח"ל. כמבואר בלקו"מ קמא סי' כ"ג שתאות ממון היא בחי' ע"ז ממש וכלולה מכל הע"ז של כל השבעים אומות. וע"כ עיקר שלימות העשירות דקדושה היא בא"י ששם זוכים לביטול תאות ממון כנ"ל כמ"פ. ושם עיקר שלימות הצדקה בחי' וצדקה בכרמל תשב שעי"ז זוכין לשבר תאות ממון כמבואר בלקו"מ קמא בסי' כ"ג הנ"ל. וגם הכת הנ"ל נתתקנו אח"כ ע"י הממנוה על האוצרות שהי' אצל המלך. אך עיקר התיקון של כל הכתות הנ"ל הי' ע"י הבעל תפלה שזכה למלוך על הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא רק לעסוק בתפלה ושירות ותשבחות להשי"ת ולהיות ענו ושפל ברך וכו' וכן כל מה שזכו למצוא ולקבץ את כל הקיבוץ הק' של המלך ואנשיו הכל הי' בזכות הבעל-תפלה הכשר ובזכות תפלותיו הק' וכמבואר בפנים. כי התפלה כלולה מכל הבחינות הנ"ל בקדושה כי היא בחי' כבוד בחינת שימו כבוד תהלתו כמבואר בלקו"מ קמא סי' ב' במאמר אמור אל הכהנים. וכמש"כ יקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני וכתיב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו. וכן אע"פ שעיקר התפלה היא רחמים ותחנוני' אעפ"כ היא כלולה ג"כ ממד' הדין שזה בחי' מה שלפעמי' צריכין להתפלל תפלה בבחי' דין בחי' ויפלל שעשה פלילות עם קונו וכמבואר בלקו"ת סי' ח' מאמר תקעו תוכחה. ועי' בלקו"מ קמא סי' פ' מאמר ד' עוז לעמו יתן שהתפלה צריכה להיות במסירת נפש שהיא בחי' גבורה מדת הדין. וכן עיקר מפלת העכו"ם בבחי' דאכלי כולא ושצי כולא הנ"ל הוא ע"י תפלה. וכן ע"י תפלה בשלימות נתבטל הרג ואבדון מן העולם כמובן במאמר מחאת כפים לקו"מ קמא סי' מ"ד. ונתבטל הכעס כמובן בספר המדות אות התבודדות. וכן התפלה היא בחי' מזון דק ורוחני כמש"כ כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. וכן התפלה היא בחי' אשה יראת ד' שהיא היפוך בחי' הבל היופי. גם ע"י תפלה זוכים לבנים כמו שכתוב ויעתר יצחק וגו' ויעתר לו ד'. וכן התפלה היא בחי' שלימות הדבור בחי' ד' שפתי תפתח וגו' וכתיב בורא ניב שפתים וגו' ודרשו רז"ל אם תפלתו שגורה בפיו. גםע"י תפלה בשלימות זוכים לשמחה כמבואר בלקו"מ קמא סי' ה' מ אמר בחצוצרות ובסי' כ"ב מאמר חותם בתוך חותם. וכן עיקר שלימות התפלה הוא כשהיא בשמחה כמבואר במ"א וכמו שאמרו רזּ"ל (ברכות ל"א) אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה. גם עיקר מעין החכמה יוצא מבחי' תפלה כמבואר בלקו"מ קמא סי' ח' מאמר ראיחי מנורת זהב גם ע"י שלימות התפלה נתגדלין האיברים ונתדשנין העצמות. בבחי' ושמועה טובה תדשן עצם כמבואר בלקו"מ ק' סי'נ' מאמר הצילה מחרב. גם התפלה היא בחי' הממונה על האוצרות בחי' עשירות דקדושה כי כל ההשפעות טובות נמשכין רק ע"י ישראל. גם ע"י תפלה בשלימות זוכין לשלימות התפלה בכל פעם ביותר. כי יש שלימות למעלה משלימות בענין התפלה. וצריכין לזכות לתפלה שלימה כזאת עד שתהי' התפלה אחדות א' עמו ית' בבחי' הוא תהלתך והוא אלקיך. כמבואר בסי' י"ט לקות"נ וכמבואר עוד מ ענין שלימות התפלה בלקוט"מ סי' כ"ב מאמר חותם בתוך וחותם הנ"ל. ועיקר שלימותהתפלה הוא בא"י כנ"ל כמ"פ. נמצא שכל העשרה דברים הנ"ל שהם בקדושתן העליונה בחי' עולם התיקון הכל כלול בקדושת ארץ ישראל. ושם קדושת בחי' המאכלים שעל ידם ממאסים בממון כמבואר בהרמזים שזה בחינת אשר אור לו בציון וגו' וכנ"ל. ועי' בלקוטי הלכות הל' תפלה הנ"ל. (ועי' בבא בתרקא קכ"ב אי לימא לשופרי וסניא אטו בשופטני עסקינן ופירש"י שמסתלקין מנחלתן בזוזי וכו' ר"ל כי שם ממאסין בממון):