תורה י׳ — ואלה המשפטים

סיפור התגלות המאמר

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. המתקת הדינים על ידי ריקודים והמחאת כף

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם וְכוּ'. (שמות כ״א:א׳):

א כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל, עַל־יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין:

ב. עיקר גדולת ה' — שגם האומות ידעו שיש אלוקים שליט ומושל

ב כִּי עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הוּא, שֶׁגַּם הָעַכּוּ"ם יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (יתרו דף סט:): כַּד אֲתָא יִתְרוֹ וְאָמַר: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וְכוּ', כְּדֵין אִתְיַקַּר וְאִתְעַלָּא שְׁמָא עִלָּאָה:

ג. האומות משיגים אלוקות בבחינת יעקב — העלאת התפילה לבחינת 'בית'

ג וְלָעַכּוּ"ם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֵידַע גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כִּי אִם עַל־יְדֵי בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ב׳:ה׳-ו׳): בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', כִּי הוּא גִּלָּה אֱלֹקוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאָבוֹת,

כִּי אַבְרָהָם קְרָאוֹ הַר, וְיִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה (פסחים פח.), וְשָׂדֶה הוּא יוֹתֵר מֻשָּׂג וְנִצְרָךְ לְהָעוֹלָם מֵהַר. וְיַעֲקֹב קְרָאוֹ בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי־אָדָם יוֹתֵר מִשָּׂדֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲקֹב קָרָא אֶת מְקוֹם הַבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא מְקוֹם הַתְּפִלָּה, בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי־אָדָם,

כִּי הֶעֱלָה אֶת הַתְּפִלָּה מֵהַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסָה לִבְנֵי־אָדָם יוֹתֵר מֵהַר וְשָׂדֶה, כִּי בִּבְחִינַת בַּיִת יֵשׁ גַּם לְעַכּוּ"ם הַשָּׂגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ו:ז׳): כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים, וּכְשֶׁהוּא בִּבְחִינַת בַּיִת, כְּדֵין אִתְיַקַּר שְׁמָא עִלָּאָה כַּנַּ"ל:

וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהילים מ״ח:ב׳): גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, כְּלוֹמַר, אֵימָתַי גָּדוֹל ה', כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מְאֹד – מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַכּוּ"ם (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר פ' ט) עַל פָּסוּק (בראשית א׳:ל״א): וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת), כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מֵהֶם, אֲזַי הוּא גָּדוֹל, כִּי הוּא עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ;

וְאֵימָתַי הוּא מְהֻלָּל מֵהֶם, בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁבְּחִינַת הַר נַעֲשֶׂה עִיר אֱלֹקֵינוּ, שֶׁהוּא יִשּׁוּב בְּנֵי־אָדָם, בְּחִינַת בַּיִת, שֶׁהוּא מֻשָּׂג יוֹתֵר מֵהַר וְשָׂדֶה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁמַּעֲלִין אֶת בְּחִינַת הַתְּפִלָּה מִבְּחִינַת הַר לִבְחִינַת עִיר וּבַיִת, שֶׁאָז יֵשׁ גַּם לָעַכּוּ"ם הַשָּׂגָה כַּנַּ"ל, אָז דַּיְקָא גָּדוֹל ה', כִּי זֶה עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁגַּם הָרְחוֹקִים יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל:

ד. העלאת התפילה לבית — על ידי צדיקי הדור, ותוכחת השכל לבעלי הגאווה

ד וְעִנְיָן זֶה – לְהַעֲלוֹת הַתְּפִלָּה מִבְּחִינַת הַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת, בְּחִינַת עִיר אֱלֹקֵינוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ גַּם לָעַכּוּ"ם, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם גַּם כֵּן הַשָּׂגָה בֶּאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – אִי אֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת כִּי אִם עַל־יְדֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב קטז.): מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים,

כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה אֵינָם יוֹדְעִים כִּי אִם צַדִּיקֵי הַדּוֹר. כִּי יֵשׁ בַּעֲלֵי גַּאֲוָה, שֶׁאֵינָם רוֹצִים שֶׁיֵּלְכוּ לְצַדִּיקִים, וְאוֹמְרִים שֶׁהֵן בְּעַצְמָם יְכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל, וּמוֹנְעִים גַּם אֲחֵרִים, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צַעַר אוֹ חוֹלֶה, לֵילֵךְ לְצַדִּיקִים – עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בראשית כ׳:ז׳): הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ וְכוּ',

כִּי זֶה הַבַּעַל־גַּאֲוָה מְכֻנֶּה בִּלְשׁוֹן אֲבִימֶלֶךְ: אֲבִי, לְשׁוֹן רָצוֹן, כִּי הוּא רוֹצֶה לִמְלֹךְ, וְהַיְנוּ אֲבִימֶלֶךְ. כִּי בֶּאֱמֶת צַדִּיק מוֹשֵׁל בִּתְפִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל־ב כג): צַדִּיק מוֹשֵׁל וְכוּ', וְהוּא מִתְגָּאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וְיֵשׁ לוֹ הַמֶּמְשָׁלָה, וְעַל כֵּן מְכֻנֶּה בְּשֵׁם אֲבִימֶלֶךְ, כִּי הוּא רוֹצֶה לִמְלֹךְ וְאוֹמֵר: אֲנָא אֶמְלֹךְ.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ. אֵשֶׁת – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ: הָשֵׁב אֵשֶׁת, בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, לְהַצַּדִּיק, כִּי נָבִיא הוּא,

כִּי הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים (חולין ס:), וּמְשַׁגֵּר תְּפִלָּה סְדוּרָה בְּפִיו, כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה מִתְּפִלָּתוֹ. וְזֶה: כִּי נָבִיא הוּא, לְשׁוֹן נִיב שְׂפָתָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לד:): בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם – אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו וְכוּ'.

וְזֶה: הָשֵׁב – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: הַר שָׂדֶה, בַּיִת, זֶה רֶמֶז שֶׁתְּפִלַּת הַצַּדִּיק הִיא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מִבְּחִינַת הַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת כַּנַּ"ל:

אֲבָל אֵלּוּ הַבַּעֲלֵי־גַּאֲוָה מְעַכְּבִים תַּאֲוָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵינָם מְבַקְשִׁים מִצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲלֵיהֶם, כִּי חוֹשְׁבִים שֶׁהִתְעַנּוּ וְסִגְּפוּ אֶת עַצְמָם, וּבָזֶה הֵם צַדִּיקִים; אֲבָל הָאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי כָּל הַתַּעֲנִיתִים שֶׁהִתְעַנּוּ, אֵין זֶה אֶלָּא כְּמוֹ שַׂק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹרִים הַרְבֵּה, וּכְשֶׁמְּרִיקִים אֶת הַשַּׂק, אַף־עַל־פִּי־כֵן נִשְׁאֲרוּ בּוֹ הַחוֹרִים.

וְהַגּוּף נִקְרָא שַׂק, כְּמַאֲמַר הַתַּנָּא: שִׁינְנָא, שְׁרֵי שַׂקָּךְ (שבת קנב.). וְאִם הִתְבּוֹנְנוּ בְּעַצְמָן, הָיוּ רוֹאִים, אַחַר כָּל הַתַּעֲנֵיתִים עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ אֶצְלָם כָּל תַּאֲוָתָם קְשׁוּרִים בְּשַׂקָּם, הַיְנוּ בְּגוּפָם, וְלֹא תַּאֲוָתָם בִּלְבַד נִשְׁאַר קָשׁוּר בְּגוּפָם, כִּי אִם גַּם תַּאֲוַת אֲבִיהֶם, שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם מִשְּׁעַת הַהוֹלָדָה, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ אָבִיו בִּשְׁעַת זִוּוּג, גַּם זֶה קָשׁוּר בְּגוּפָם עֲדַיִן; וּבְוַדַּאי אִלּוּ הָיוּ רוֹאִים אֶת כָּל זֶה, חֲרָדָה גְּדוֹלָה הָיָה נוֹפֵל עֲלֵיהֶם, כִּי הָיוּ רוֹאִים אֵיךְ הֵם עוֹמְדִים בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה וּשְׁפָלָה.

וְזֶה פֵּרוּשׁ (בראשית מ״ב:ל״ה): וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקוֹ. אַחַר כָּל הַתַּעֲנִיתִים, שֶׁהוּא הֲרָקַת הַשַּׂק, בְּחִינַת הַגּוּף, עֲדַיִן: וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ – שֶׁקָּשׁוּר וְצָרוּר כַּסְפּוֹ וְתַאֲוָתוֹ בְּשַׂקּוֹ וְגוּפוֹ. וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, הַיְנוּ, לֹא דַּי צְרוֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, שֶׁהוּא תַּאֲווֹת עַצְמָן, כִּי אִם גַּם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, הַיְנוּ הַתַּאֲווֹת שֶׁל אֲבִיהֶם, גַּם הֵמָּה לֹא נָפְלוּ מֵהֶם. וְזֶהוּ: וַיִּירָאוּ, כִּי חֲרָדָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וַאֲזַי לֹא הָיוּ רוֹצִים לְהִשְׂתָּרֵר וְלִמְלֹךְ:

וְזֶה פֵּרוּשׁ: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְכוּ'. זֶה רֶמֶז עַל תּוֹכַחַת הַשֵּׂכֶל, כִּי הַשֵּׂכֶל מוֹכִיחַ אֶת הַבַּעֲלֵי־גַּאֲוָה, הָרוֹצִים לְהִתְגַּדֵּל, כִּי יַעֲקֹב הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (בראשית כז): וַיַּעְקְבֵנִי – וְחַכְּמַנִי.

וְזֶה: אֲבִיהֶם, כִּי אָב בְּחָכְמָה, וְהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׂכֶל מוֹכִיחָם וְאוֹמֵר לָהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, כִּי כָּל הַמִּתְגָּאֶה, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ (פסחים סו:).

יוֹסֵף אֵינֶנּוּ – זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַמְעֻוָּת, הַיְנוּ: עֲדַיִן לֹא תִּקַּנְתֶּם הַמְעֻוָּת, שֶׁהוּא לְחֶרְפָּה וּלְקָלוֹן, וְיֵשׁ לָכֶם לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵחֲמָתוֹ, כִּי תִּקּוּן הַמְעֻוָּת הוּא בְּחִינַת יוֹסֵף, עַל שֵׁם (בראשית ל): אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי.

וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ – הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁאֵין לְךָ בְּחִינַת יוֹסֵף, אֵין לְךָ בְּחִינוֹת שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (שם כט): כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, כִּי אַתָּה אֵינְךָ שָׂנוּא, כִּי מֵחֲמַת שֶׁלֹּא תִּקַּנְתָּ אֶת עַצְמְךָ, בְּוַדַּאי אֵינְךָ יָכוֹל לְהוֹכִיחַ אֲחֵרִים, כִּי יֹאמְרוּ לְךָ: קְשֹׁט עַצְמְךָ תְּחִלָּה וְכוּ', וְעַל כֵּן אֵינְךָ שָׂנוּא, כִּי הַמּוֹכִיחַ הוּא שָׂנוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קה:): הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דִּמְרַחֲמֵי לֵהּ בְּנֵי מָתָא, לָאו מִשּׁוּם דְּמַעֲלֵי טְפֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא. נִמְצָא, שֶׁהַמּוֹכִיחַ הוּא שָׂנוּא.

וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ – זֶה מוֹרֶה עַל גַּדְלוּת, כִּי פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: בִּנְיָמִין – עַל שֵׁם אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בֶּן יָמִין, וְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (זבחים נד:),

וְהַיְנוּ, לֹא דַּי שֶׁאֵין לָכֶם כָּל הַבְּחִינוֹת הַלָּלוּ, עִם כָּל זֶה: וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ – שֶׁאַתֶּם לוֹקְחִים לְעַצְמְכֶם גַּדְלוּת, וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם הַשֵּׂכֶל הַמּוֹכִיחַ אוֹתָם: עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה, כִּי הַכֹּל נוֹפֵל עָלַי, כִּי כָּל הַמִּתְגָּאֶה, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ:

ה. ביטול הגאווה (עבודה זרה) — בהתקרבות לצדיק, בחינת רוח (תרועה)

ה וְהָעֵצָה הַיְּעוּצָה לְבַטֵּל הַגַּאֲוָה, שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי טז): תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב (כמו שדרז"ל סוטה ד:), הָעִקָּר הוּא עַל־יְדֵי הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תיקון כא דף מח.): בִּתְרוּעָה, דְּאִיהוּ רוּחָא, אִתְעֲבִיר אֵל אַחֵר.

וְצַדִּיק הוּא בְּחִינַת רוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כז): אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְעַל־יָדוֹ נִכְנָע רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, וְנַעֲשֶׂה מֵאַחֵר אֶחָד, כִּי הוּא קוֹצָא דְּאוֹת ד' (תיקון כא דף נה:), שֶׁמִּמֶּנּוּ אַרְבַּע רוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לז): כֹּה אָמַר ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ. וְזֶה לְשׁוֹן תְּרוּעָה, לְשׁוֹן (תהלים ב): תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תיקון יח ותיקון כא), כִּי הוּא מְשַׁבֵּר רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, כְּפִירוֹת:

ו. ריקודים והמחאת כף נמשכים מרוח הלב — מבטלים גאווה ומרבים אמונה

ו וְזֶה בְּחִינַת רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, כִּי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, כִּי עַל־יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב הוּא מְרַקֵּד וּמַכֶּה כַּף אֶל כַּף, וְכַמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תיקון כא דף נא:): וְהַאי רוּחָא נָשִׁב בְּשִׁית פִּרְקִין דִּדְרוֹעָא וּבְשִׁית פִּרְקִין דְּשׁוֹקִין, וְהִיא בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וּבְחִינַת רִקּוּדִין. וְזֶהוּ בְּחִינַת: לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו (ב"ר ויצא פרשה ע), הַיְנוּ עַל־יְדֵי הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב בָּאִים הָרִקּוּדִין,

הַיְנוּ עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ כַּנַּ"ל, נִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה כַּנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ו:י״ב): אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְנִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם (בראשית י״ח:ד׳) – זֶה עֲבוֹדַת אֱלִילִים,

וּכְשֶׁנִּתְעַלֶּה הָרַגְלִין עַל־יְדֵי הָרִקּוּדִין, בְּחִינַת: נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו, וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה, הַיְנוּ הָעֲבוֹדָה זָרָה, עַל־יְדֵי־זֶה נִמְתָּקִין הַדִּינִים, כִּי כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם, חֲרוֹן־אַף בָּעוֹלָם (ספרי פ' ראה), וּכְשֶׁנִּתְעַבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה, נִתְעַבֵּר הַחֲרוֹן־אַף, וְנִמְשָׁכִין חֲסָדִים, וְאָז הָרַגְלִין הֵם בִּבְחִינַת רַגְלֵי חֲסִידָיו (שמואל־א ב), הַיְנוּ בִּבְחִינַת חֲסָדִים, הַיְנוּ בְּחִינַת: חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים (ישעיהו נ״ה:ג׳); הַנֶּאֱמָנִים דַּיְקָא, כִּי נִתְבַּטְּלוּ הַמִּינוּת וְהַכְּפִירוֹת.

וְגַם זֶה בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף, כִּי עַל־יְדֵי הָרוּחַ נִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה׳:ב׳): קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק; דּוֹפֵק – זֶה בְּחִינַת רוּחַ, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תיקון כה דף סח.), וְסָמִיךְ לֵהּ: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר – זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הֶאָרַת הַיָּדַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף, וְאָז נִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, הַיְנוּ הַכְּפִירוֹת, וְזֶה בְּחִינַת (שמות י״ז:י״ב): וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה.

נִמְצָא, שֶׁעַל־יְדֵי הַצַּדִּיק, הַיְנוּ בְּחִינַת רוּחַ שֶׁבַּלֵּב, נִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה וְהַכְּפִירוֹת, וְנִתְרַבֶּה הָאֱמוּנָה. וְאָז נִתְקַיֵּם (תהילים כ״ו:י״ב): רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי הַמִּינוּת הִיא בְּחִינַת נָטָיוּ רַגְלָי, כְּמַאֲמַר אָסָף (שם עג): כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם עַל שֶׁהִשִּׁיאוֹ לִבּוֹ לְמִינוּת, כַּמְבֹאָר שָׁם, וְרַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר – מוֹרֶה עַל אֱמוּנָה, וְאָז נִתְקַיֵּם: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה:

ז. התורה בחינת ידיים ורגליים — נגלה ונסתר, וכלליותה נקראת לב

ז וְהַתּוֹרָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת יָדַיִן וְרַגְלַיִן, כִּי יֵשׁ בְּהַתּוֹרָה נִגְלֶה וְנִסְתָּר. נִגְלֶה הוּא בְּחִינַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר. מִן הַחוֹר, הַיְנוּ חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת (שמות ל״ב:ט״ז), שֶׁהוּא בְּנִגְלֶה; וְנִסְתָּר הֵם בְּחִינוֹת רַגְלַיִן, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה מט:): חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ – מַה יָרֵךְ בַּסֵּתֶר וְכוּ'.

וּכְלָלִיּוּת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת לֵב, שֶׁמַּתְחֶלֶת בְּבֵּי"ת וּמְסַיֶּמֶת בֶּלָמֶ"ד, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ, דְּנָשִׁיב בְּשִׁית פִּרְקִין דִּדְרוֹעִין וְשִׁית פִּרְקִין דְּרַגְלַיִן, הַיְנוּ בְּנִגְלֶה וּבְנִסְתָּר:

ח. מרדכי ואסתר וביטול המן (עבודה זרה) — בחינת ידיים ורגליים, עומר שעורים

ח וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, וְהָמָן, בְּחִינוֹת פּוּרִים, בְּחִינַת גּוֹרָל שֶׁהִפִּיל הָמָן, בְּחִינַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים.

כִּי הָמָן בְּחִינַת הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים (מגילה י:), וּבִשְׁבִיל זֶה הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, בַּחֹדֶשׁ שֶׁמֵּת בּוֹ משֶׁה (שם יג:), כִּי משֶׁה הוּא מְבַטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְבַּר מוּל בֵּית פְּעוֹר, כְּדֵי לְבַטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבַּפְּעוֹר, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יד.), כִּי משֶׁה גִּימַטְרִיָּא חֲרוֹן־אַף, כִּי הוּא מְבַטֵּל חֲרוֹן־אַף שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הוּא קִבֵּל הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָדַיִן וְרַגְלַיִן כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם נִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים כַּנַּ"ל.

וְעַל כֵּן הִפִּיל פּוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ משֶׁה, כִּי חָשַׁב כִּי כְּבָר מֵת משֶׁה, הַמְבַטֵּל כֹּחַ הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְאֵין עוֹד מִי שֶׁיּוּכַל לְבַטֵּל כֹּחַ הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים:

אֲבָל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, הָיָה לָהֶם כֹּחַ לְבַטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁל הָמָן, וּבִשְׁבִיל זֶה בִּימֵיהֶם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פח.): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ – קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר.

וְזֶה: קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ – קִיְּמוּ זֶה בְּחִינַת רַגְלַיִן, וְקִבְּלוּ – זֶה בְּחִינַת יָדַיִן, וְהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ כַּנַּ"ל.

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר: מָרְדֳּכַי – מָר דְּרוֹר (חולין קלט:). דְּרוֹר, לְשׁוֹן חֵרוּת, זֶה בְּחִינַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר כַּנַּ"ל; וְאֶסְתֵּר הוּא בְּחִינַת שׁוֹקַיִן – מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר כַּנַּ"ל.

וְזֶה לְשׁוֹן פּוּרִים, הַיְנוּ בִּטּוּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ג:ג׳): פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי.

וְעַל־יְדֵי הֶאָרַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, הַיְנוּ בְּחִינַת הַיָּדַיִן וְרַגְלַיִן, נִתְבַּטְּלוּ הַכְּפִירוֹת, וְנִתְרַבָּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם עַל־יְדֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ב): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה, וּבָהּ כְּתִיב (שם): כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ, כִּי שְׁנֵיהֶם הֵם בְּחִינַת אֱמוּנָה,

וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי הָרוּחַ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (מגילה ז.): אֶסְתֵּר בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, הַיְנוּ בְּחִינַת: לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו, כִּי עִקַּר הָעַכּוּ"ם תָּלוּי בָּהּ, שֶׁהִיא בְּחִינַת רַגְלַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ה׳:ה׳): רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת, וְעַל כֵּן עִקַּר תִּקּוּן הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים עַל־יָדָהּ.

וְעַל כֵּן דַּיְקָא אֶסְתֵּר בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת תִּקּוּן הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים הוּא גַּם־כֵּן עַל־יְדֵי מָרְדֳּכַי כַּנַּ"ל, רַק מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים תְּלוּיָה בָּהּ, וְעַל כֵּן עַל־יָדָהּ עִקַּר הַתִּקּוּן. וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמְּגִלָּה עַל שֵׁם אֶסְתֵּר, וְהַיְנוּ דְּדַיְקָא אֶסְתֵּר בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, כִּי הָרוּחַ הוּא בַּלֵּב, וְעַל־יָדוֹ נִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, רַק הָעִקָּר תְּלוּיָה בָּרַגְלַיִם, בְּחִינַת אֶסְתֵּר.

וְזֶה בְּחִינוֹת עֹמֶר שְׂעוֹרִים. עֹמֶר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, עַיִן מֹר, מָר דְּרוֹר; דְּרוֹר לְשׁוֹן חֵרוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת חָרוּת עַל הַלֻּחֹת [כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נד.): אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת], שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה, שֶׁהוּא בְּחִינַת: עַיִן בְּעַיִן (במדבר יד).

שְׂעוֹרִים זֶה בְּחִינַת אֶסְתֵּר בְּרוּחַ־ הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל״ב:ב׳): כִּשְׂעִירִים עֲלֵי־דֶשֶׁא, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רוּחַ.

וּבִשְׁבִיל זֶה, כְּשֶׁבָּא הָמָן לְמָרְדֳּכַי, מְצָאוֹ עוֹסֵק בְּעֹמֶר שְׂעוֹרִים, אָמַר לָהֶם: עֹמֶר שְׂעוֹרִים דִּידְכוּ אָתֵי וְנִצַּח אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, כַּמְבֹאָר בַּמִּדְרָשׁ (אסתר פרשה י, ובגמ' מגילה דף טז.); כִּי עַל־יְדֵי עֹמֶר שְׂעוֹרִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָדַיִן וְרַגְלַיִן, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין, נִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן, בְּחִינַת גֵּאוּת כַּנַּ"ל.

וּבִשְׁבִיל זֶה צִוָּה הָמָן לַעֲשׂוֹת עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כִּי רָצָה לְבַטֵּל כֹּחַ שֶׁל חֲמִשִּׁים יוֹם שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהוּא הַכֹּחַ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר:

ט. ביאור בלועי דקרח — עומר ושעורים (ידיים ורגליים) ותשובת ראש חודש

ט וְזֶה פֵּרוּשׁ:

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר־חָנָה: אָמַר לִי הַהוּא טַיְעָא: תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְּקֹרַח. אַזְלִי וַחֲזָאִי תְּרֵי בִּזְעֵי דְּהַוֵי נָפִיק מִנַיְהוּ קִטְרָא. שְׁקַל גְּבָבָא דְּעַמְרָא, וּמַשְׁיֵהּ בְּמַיָּא, וְאַנְחֵהּ בְּרֵישֵׁהּ דְּרֻמְחֵהּ, וְעַיְלֵהּ הָתָם, וְכִי אַפִּיק, הַוֵי אִחְרַךְ אִחְרוּכֵי. אָמַר לִי: אַצִּית מָה שְׁמָעִית. וְשִׁמְעֵת דַּהַוֵי אָמְרִין: משֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. אָמַר לִי: כָּל שְׁלשִׁים יוֹמָא מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם לְהָכָא כְּבָשָׂר בְּקַלַּחַת, וְאָמְרִי הָכִי: משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין:

בְּלוּעֵי דְּקֹרַח, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (במדבר פ' יח, ירושלמי סנהדרין פ' חלק): קֹרַח מִין הָיָה, הַיְנוּ בְּחִינַת הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים, מִינוּת.

וְחַזָאִי תְּרֵי בִּזְעֵי דְּהַוֵי נָפִיק מִנַּיְהוּ קִטְרָא. – הַיְנוּ בְּחִינַת הַחֲרוֹן־אַף שֶׁגּוֹרְמִים בְּמִינוּת, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן־אַף בָּעוֹלָם. וּתְרֵי בִּזְעֵי, זֶה בְּחִינוֹת תְּרֵי נִקְבֵי הָאַף, שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶם הֶעָשָׁן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים י״ח:ט׳): עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ.

וְשָׁקִיל גְּבָבָא דְּעַמְרָא – זֶה בְּחִינַת עֹמֶר כַּנַּ"ל,

וּמַשְׁיֵהּ בְּמַיָּא – זֶה בְּחִינַת שְׂעוֹרִים, בְּחִינַת אֶסְתֵּר בְּרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת רַגְלַיִן כַּנַּ"ל, כִּי הָרַגְלַיִן הֵם אֲפִיקֵי מַיִם, כִּי הֵם בְּחִינַת עַרְבֵי נַחַל, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה נג.): רַגְלוֹהִי דְּבַר־נָשׁ אִנּוּן עָרְבִין לֵהּ. עָרְבִין זֶה בְּחִינַת עַרְבֵי נַחַל, אֲפִיקֵי מַיִם. הַיְנוּ בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, בְּחִינַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין כַּנַּ"ל.

וְאַנְחֵהּ בְּרֵישֵׁהּ דְּרֻמְחָא – רֹמַח דָּא רוּחַ מֵ"ם, שֶׁהוּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, כִּי הַמֵּ"ם הִיא אַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת רוּחַ הַצַּדִּיק דְּנָשֵׁב בְּיָדַיִן וְרַגְלַיִן כַּנַּ"ל, וְרֹאשׁ הָרֹמַח הוּא הַצַּדִּיק, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת הָרוּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ כַּנַּ"ל.

וְאַפְקִינְהוּ, וְאִחְרַךְ אִחְרוּכֵי – אִחְרַךְ, לְשׁוֹן חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נד:): לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ – לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ, וְהַיְנוּ: וְאִיחְרַךְ אִיחְרוּכֵי – לְשׁוֹן חַיִּים וַאֲרִיכַת יָמִים, כִּי עַל־יְדֵי בִּטּוּל הַגַּאֲוָה, הַיְנוּ הָעֲבוֹדָה זָרָה, עַל־יְדֵי־זֶה הַחָכְמָה עַל תִּקּוּנָהּ כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי חָכְמָה יִחְיֶה וְיַאֲרִיךְ יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז׳:י״ב): הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ'.

אָמַר לִי: אַצִּית לְהוּ, וְשִׁמְעֵת דְּאָמְרִין: משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת – שֶׁהֵן מוֹדִין עַל הָאֱמֶת, כִּי כְּשֶׁמִּתְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְצַדִּיקִים כְּדֵי לְקַבֵּל מֵהֶם הָרוּחַ כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִשְׁבָּר הַגַּאֲוָה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָז מַכִּירִין אֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁהֵם מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא אֶת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ כַּנַּ"ל.

וְאָמַר לִי: כָּל שְׁלשִׁים יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם לְהָכָא וְאָמְרִי הָכִי: משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת – פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ שְׁמוּאֵל: בְּכָל רֹאשׁ־חֹדֶשׁ. כִּי כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ, וְשֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה הוּא רֹאשׁ־חֹדֶשׁ, כִּי בְּרֹאשׁ־חֹדֶשׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־ הוּא: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבועות ט.)*) , וְזֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת נִשְׁתַּלְשְׁלָה בְּכָל הַנִּבְרָאִים בְּרֹאשׁ־חֹדֶשׁ, וּבִשְׁבִיל זֶה גַּם קֹרַח וַעֲדָתוֹ מֻכְרָחִים לְאֵיזֶה חֲרָטָה בְּרֹאשׁ־חֹדֶשׁ, אֲבָל הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ מוֹעִיל לָהֶם, כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִיא רַק בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב־שַׁבָּת וְכוּ' (ע"ז ג.);

וְנִמְצָא בְּוַדַּאי לֹא נִפְטָרִין בְּזֶה הַהוֹדָאָה שֶׁהֵן מִתְחָרְטִין וּמוֹדִין מִדִּין גֵּיהִנּוֹם, וְעַל כֵּן מְהַדְרָא לְהוֹ גֵּיהִנּוֹם לְהָכָא, כִּי אֵין נִפְטָרִין בָּזֶה. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין גֵּיהִנּוֹם בְּרֹאשׁ־ חֹדֶשׁ כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים (זוהר תרומה קנ:), וְהַגֵּיהִנּוֹם שֶׁל רֹאשׁ־חֹדֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא הַחֲרָטָה, שֶׁמִּתְחָרְטִים וּמוֹדִים וּמִתְבַּיְּשִׁין, זֶה בְּעַצְמוֹ גֵּיהִנּוֹם שֶׁלָּהֶם. וְזֶהוּ דְּדִיֵּק: מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנּוֹם לְהָכָא, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמְּהַדְּרָא לְהוֹ לְהָכָא, שֶׁחוֹזְרִים וּמוֹדִים, הוּא הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁלָּהֶם:

י. 'השוו אשה לאיש' — ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה להמתקת הדינים

י וְזֶה פֵּרוּשׁ:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם,

כִּי אִיתָא בִּמְכִילְתָּא: אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – הֻשְׁווּ אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה. פֵּרוּשׁ, לְכָל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּיקָם, צָרִיךְ לְהַשְׁווֹת, הַיְנוּ לְיַחֵד, קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת אִשָּׁה וְאִישׁ, בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְזֶה פֵּרוּשׁ:

וְאֵלֶּה – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים (ב"ר נח פ' ל), בְּחִינַת תּוֹסְפוֹת וְרִבּוּי, בְּחִינַת גַּאֲוָה, עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ז): לֹא מֵרֻבְּכֶם חָשַׁק ה', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גַּאֲוָה. וְזֶה בְּחִינַת: מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן־עֲמָלֵק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כ״ד:כ׳): רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְתִקּוּנוֹ:

הַמִּשְׁפָּטִים – בְּחִינַת רוּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו כ״ח:ו׳): וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט וְכוּ' מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה, כִּי עַל־יְדֵי הָרוּחַ נִתְתַּקֵּן הַגַּאֲוָה וְהָעֲבוֹדַת אֱלִילִים כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי־זֶה:

אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, הַיְנוּ הֻשְׁווּ אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים, כִּי כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן־אַף וְדִינִים בָּעוֹלָם, וְעַל־יְדֵי הָרוּחַ הַנַּ"ל נִתְיַחֵד קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, וְנִמְתָּקִין הַדִּינִים, וְנִסְתַּלֵּק חֲרוֹן־אַף מִן הָעוֹלָם.

וְהִנֵּה, כְּלַל הַדְּבָרִים אֵלּוּ – שֶׁעַל־יְדֵי הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ, אִתְעֲבֵר אֵל אַחֵר, כְּפִירוֹת, וְעַל־יְדֵי הָרוּחַ בָּאִים רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, כִּי עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ נִתְעַלּוּ הָרַגְלַיִן, וְנִתְגַּלָּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם, וְנִתְרַבָּה הָאֱמוּנָה, כַּמְבֹאָר לְמָעְלָה. וְעַל כֵּן כְּתִיב בְּיוֹסֵף, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק (בראשית מ״א:מ״ד): וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ, כִּי בִּלְעֲדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק, אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת וּלְהָרִים הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם כַּנַּ"ל.

וְהִנֵּה מִכְּלַל הַדְּבָרִים אַתָּה שׁוֹמֵעַ, שֶׁנִּגְלֶה הוּא בְּחִינַת יָדַיִם, וְנִסְתָּר הוּא בְּחִינַת רַגְלַיִן, בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר; וְאַף שֶׁנִּסְתָּר הוּא לְמַעְלָה מִנִּגְלֶה, עִם כָּל זֶה הִתְגַּלּוּת הַנִּגְלֶה הוּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, דְּהַיְנוּ הַיָּדַיִם, וְהַנִּסְתָּר בָּרַגְלַיִן, שֶׁהִיא לְמַטָּה מִיָּדַיִם. וְהָעִנְיָן עָמֹק, אַךְ הוּא עִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: תַּנָּאִים בַּשּׁוֹקַיִן וְאָמוֹרָאִים בַּיָּדַיִן. וְאַף שֶׁהַתַּנָּאִים לְמַעְלָה מֵאָמוֹרָאִים, מִכָּל מָקוֹם הֵם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמְּקוֹם הָאָמוֹרָאִים, וְכֵן נְבִיאִים וּכְתוּבִים; וּכְבָר מְבֹאָר עַל זֶה תֵּרוּץ:

יא

(עוֹד רְאֵה זֶה מָצָאתִי מִכְּתַב־יַד רַבֵּנוּ ז"ל בְּעַצְמוֹ מֵעִנְיַן הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, וְזֶהוּ:)

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים וְכוּ'.

גֵּאוּת, מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ שֶׁהִיא מִדָּה מְגֻנָּה, וְצָרִיךְ לִבְרֹחַ מִמֶּנָּה, אֲבָל יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם שֶׁרוֹדְפִים אַחַר כָּבוֹד וְרוֹצִים לִמְלֹךְ וּלְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדָם לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹנוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלּוֹת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה.

כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא [מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְצָרִיךְ לֵילֵךְ אֶצְלָם שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלָיו] עֲלֵיהֶם, אֲבָל בַּעֲלֵי־גַּאֲוָה אֵין הוֹלְכִים אֶל צַדִּיקִים לְבַקְשָׁם שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲלֵיהֶם, וְגַם אֵין מַנִּיחִים שְׁאָר בְּנֵי־אָדָם שֶׁיֵּלְכוּ אֵצֶל צַדִּיקִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲלֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ אֵלּוּ בַּעֲלֵי־גַּאֲוָה, שֶׁגַּם הֵם צַדִּיקִים וִיכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ יוֹתֵר מֵהֶם, וּבָזֶה הֵם נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֲבִימֶלֶךְ; אֲבִי – לְשׁוֹן רָצוֹן, כְּמוֹ: וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ וְכוּ':

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אעַל-יְדֵי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִים:
2. בעִקַּר כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא כְּשֶׁהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר מְקָרְבִין אֶת עַצְמָן לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אָז אתעלה וְאִתְיַקַּר שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא וְנִתְגַּדֵּל כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְנִתְעַלֶּה. עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל מְאֹד לְקָרֵב הָרְחוֹקִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְגַם אֵין לְשׁוּם אָדָם לְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִלְּהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת שֶׁנִּתְרַחֵק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי חֲטָאָיו הַמְּרֻבִּים אַף שֶׁהִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע חַס וְשָׁלוֹם. כִּי אַדְּרַבָּא כָּל מַה שֶּׁהוּא רָחוֹק בְּיוֹתֵר עַל יָדוֹ יִתְגַּדֵּל כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר כְּשֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לָשׁוּב וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כִּי זֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקָרֵב הָרָחוֹק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי כִּי אִם עַל-יְדֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר:
3. גצַדִּיקֵי אֱמֶת הֵם מַעֲלִין אֶת הַתְּפִלָּה בַּעֲלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת עַד שֶׁמְּגַלִּין אֱלקוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם אֲפִלּוּ לְהָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים וְהָעֲכּוּ''ם שֶׁזֶּה עִקַּר גְּדֻלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. כִּי עִקַּר גְּדֻלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא הוּא שֶׁגַּם הָרְחוֹקִים מְאֹד וַאֲפִלּוּ הָעַכּוּ''ם יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (יִתְרוֹ ס''ט ע''א). עַל כֵּן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה אוֹ אֵיזֶה צַעַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים (בָּבָא-בַּתְרָא קט''ז), כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה אֵינָם יוֹדְעִים כִּי אִם צַדִּיקֵי הַדּוֹר. וּבָזֶה עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים וְנֶהֱנֶה מֵהֶם:
4. דיֵשׁ בַּעֲלֵי גַּאֲוָה שֶׁמּוֹנְעִים עַצְמָם וַאֲחֵרִים מִלֵּילֵךְ לַצַּדִּיקִים לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְהֵם מְעַכְּבִים תַּאֲוָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:
5. האֵלּוּ הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁגַּם הֵם יְכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שֶׁהִתְעַנּוּ וְסִגְּפוּ עַצְמָם וּבָזֶה הֵם צַדִּיקִים. אֲבָל הָאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן כִּי אִם הִתְבּוֹנְנוּ בְּעַצְמָם הָיוּ רוֹאִים שֶׁאַחַר כָּל הַתַּעֲנִיתִים וכיו''ב עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ אֶצְלָם כָּל תַּאֲוָתָם קְשׁוּרִים בְּגוּפָם, וְגַם זֻהֲמַת תאוות אֲבִיהֶם מִשְּׁעַת הַהוֹלָדָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ אָבִיו בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג קָשׁוּר בְּגוּפָם עֲדַיִן. וּכְשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל זֶה בְּוַדַּאי יִפּוֹל עֲלֵיהֶם חֲרָדָה גְּדוֹלָה וְלֹא הָיוּ טוֹעִים שֶׁהֵם צַדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל וְלַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹנוֹת. וְכֵן יַחֲשֹׁב כָּל אָדָם כָּל זֶה וְלֹא יִטְעֶה שֶׁהוּא צַדִּיק וְיִשְׁתַּדֵּל לְהָבִיא וּלְהָשִׁיב כָּל הַתְּפִלּוֹת לְצַדִּיקֵי הָאֱמֶת כִּי רַק הֵם יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲלוֹת הַתְּפִלָּה כָּרָאוּי. וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָם וּמְשַׁגֵּר תְּפִלָּה סְדוּרָה בְּפִיהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה מֵהַתְּפִלָּה:
6. ווְהָעֵצָה הַיְעוּצָה לְבַטֵּל הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה כַּכָּתוּב: ''תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב'' (מִשְׁלֵי ט''ז ה, וְעַיֵּן סוֹטָה ד: ), הָעִקָּר הִיא עַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים:
7. זעַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה וְזוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְנִתְבַּטְּלִין הַכְּפִירוֹת וְזוֹכִין לִבְחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁבָּאִים לְהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין דִּקְדֻשָּׁה שֶׁעַל- יְדֵי-זֶה מַמְתִּיקִין הַדִּינִים וְזוֹכִין לְחָכְמָה וְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים וּלְהַשָׂגַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר:
8. חעַל-יְדֵי שִׂמְחַת פּוּרִים בְּהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין. עַל-יְדֵי-זֶה מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶאָרָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. וְזוֹכִין לְקַיֵּם מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר כָּרָאוּי שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיעִין קְלִפּוֹת הָמָן עֲמָלֵק יִמַּ''ש וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת וְנִמְשָׁךְ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה וְחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה וְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים. וּמַמְתִּיקִין כָּל הַדִּינִים וְנִתְבַּטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:
9. טעַל-יְדֵי בִּטּוּל הַגַּאֲוָה הַחָכְמָה עַל תִּקּוּנָהּ. וְזוֹכִין לְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים וְנִמְתָּקִין הַדִּינִים וְזוֹכִין לֶאֱמוּנָה וּלְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּלְהַשָׂגַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר וְלִבְחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:
10. ישֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה הוּא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ. עַל כֵּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת הַתְּשׁוּבָה בְּכָל הַנִּבְרָאִים וּמַגִּיעַ לָהֶם הִרְהוּר תְּשׁוּבָה. וַאֲפִלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבְּגֵיהִנּם מֻכְרָחִים לְאֵיזֶה חֲרָטָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁשָּׁבִין וּמִתְחָרְטִים וּמוֹדִים וּמִתְבַּיְּשִׁים. כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין גֵּיהִנּם אָז (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ תְּרוּמָה ק''נ) זֹאת הַבּוּשָׁה וְהַחֲרָטָה הִיא בְּעַצְמָהּ הַגֵּיהִנּם שֶׁלָּהֶם (וְכֵן כָּתַב בְּסִימָן כ''ב כִּי צַעַר הַבּוּשָׁה גָּדוֹל מְאֹד יוֹתֵר מֵעֹנֶשׁ גֵּיהִנּם רַחֲמָנָא לִצְלָן):

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה י' - וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף]לְפּוּרִיםרִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כֹּל, אֲשֶׁר גִּלִּיתָ אֱלָהוּתְךָ וַאֲדְנוּתְךָ בָּעוֹלָם עַל יְדֵי אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְעַל יָדָם נִתְגַּדַּלְתָּ וְנִתְקַדַּשְׁתָּ מִדּוֹר לְדוֹר, עַד אֲשֶׁר זָכִינוּ לְקַבֵּל תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֶךָ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ. וְאָז רָאוּ כָל הָעַמִּים וְכָל הַגּוֹיִם אֶת גְּדֻלָּתֶךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר הִרְבֵּיתָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ נִסִּים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, עַד אֲשֶׁר נִתְגַלָּה אֱלָהוּתְךָ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וְרָאוּ רְחוֹקִים אֶת גְּבוּרָתֶיךָ,

עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְנִתְגַּיֵּר, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים, וְאָז נִתְעַלָּה וְנִתְגַּדֵּל וְנִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כִּי זֶה עִקָּר גְּדֻלָּתְךָ וְרוֹמְמוּתְךָ, כְּשֶׁהָרְחוֹקִים מִמְּךָ מְאֹד מַכִּירִים אֶת אֱלָהוּתְךָ וַאֲדְנוּתְךָ, כִּי אָז נִתְגַּדֵּל וְנִתְקַדֵּשׁ וְנִתְעַלָּה שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח לָעַד.

עַל כֵּן בָּאתִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי לְהַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עַל מְרוּחָק וּמְגוֹרָשׁ כָּמוֹנִי, וּתְקָרֵב אוֹתִי בְּרַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים, וְתֹאמַר לְצָרוֹתַי דַּי. וְתַתְחִיל מֵעַתָּה לְקָרְבֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים,

כִּי זֶה עִקָּר גְּדֻלָּתְךָ כְּשֶׁהַמְּרֻחָקִים בְּיוֹתֵר מִתְקָרְבִים לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר גִּלִּיתָ לָנוּ עַל יְדֵי חֲכָמֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְאִם אָמְנָם אֲנִי רָחוֹק מְאֹד מִמְּךָ בְּתַכְלִית הָרִיחוּק, אַל תַּעֲשֶׂה עִמִּי כַּחֲטָאַי וְאַל תְּדִינֵנִי כְּמִפְעָלַי, כִּי קָרוֹב אַתָּה לָרְחוֹקִים, כִּי הֲלֹא מִמֶּנִּי דַיְקָא, יִתְעַלֶּה וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְגַּדַּל שִׁמְךָ יִתְבָּרַךְ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, עַל יְדֵי שֶׁתְּקָרֵב מְרוּחָק כָּמוֹנִי לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, כִּי זֶה עִקָּר גְּדֻלָּתְךָ כְּשֶׁהַמְּרוּחָקִים בְּיוֹתֵר מִתְקָרְבִים אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת:

אָנָּא יְהֹוָה, לַמְּדֵנִי לְסַדֵּר תְּפִלָּתִי לְפָנֶיךָ כָּרָאוּי בְּלָשׁוֹן צַח וְנָקִי, בִּלְשׁוֹן רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים. וְתִשְׁלַח וְתַזְמִין לִי דִּבּוּרִים כְּשֵׁרִים וְיָפִים, וְתִהְיֶה תְפִלָּתִי שְׁגוּרָה בְּפִי, בְּאֹפֶן שֶׁאוּכַל לְרַצּוֹת וּלְפַיֵּס אוֹתְךָ, שֶׁתְּעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ הַגְּנוּזִים עָלַי, לְקָרְבֵנִי אֵלֶיךָ

מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַחַקְתִּי בְּכַמָּה וְכַמָּה מִינֵי הַרְחָקוֹת בְּלִי שִׁיעוּר וָעֶרֶךְ, וּמִכָּל הַהַרְחָקוֹת תְּקָרְבֵנִי אֵלֶיךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָעֲצוּמִים, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, בְּרַחֲמֶיךָ הַגְּדוֹלִים, בְּרַחֲמִים נוֹרָאִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ גְּנוּזִים בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ, שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם אֲחִיזַת דִּין וְקִטְרוּג כְּלָל, בְּרַחֲמִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ לְקָרֵב אֲפִלּוּ הַמְּרוּחָקִים בְּתַכְלִית הָרִחוּק שֶׁאֵין רִחוּק יוֹתֵר מֵהֶם.

וַעֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְלֹא לְמַעֲנֵנוּ, עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, קָרְבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַמְּצֵנוּ בַּעֲבוֹדָתֶךָ, חַזְּקֵנוּ בְּיִרְאָתֶךָ, אֱחוֹז בְּיָדֵינוּ וְהוֹצֵא אוֹתָנוּ מִכָּל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת וּמִכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַקְּשׁוּרִים בְּגוּפֵנוּ, הַמַּרְחִיקִים אוֹתָנוּ מִמְּךָ בְּכָל עֵת.

כִּי אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ אֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת שֶׁיֵּשׁ עָלֵינוּ וְעַל נַפְשֵׁנוּ וְרוּחֵנוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ, אֲשֶׁר נִשְׁמָתֵינוּ יָרְדָה מֵרוּם גָּבְהֵי מְרוֹמִים, מֵחֵיק אָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּבָאֲתָה בְּזֶה הָעוֹלָם בְּגוּף עָכוּר כָּזֶה, בְּגוּף מְגֻשָּׁם כָּזֶה. אוֹי לַבֵּן שֶׁגָּלָה מֵעַל שֻׁלְחָן אָבִיו.

וְכַוָּנָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה הָיְתָה לְטוֹבָתֵינוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ נִסָּיוֹן וּבְחִירָה בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה, לְמַעַן נִכּוֹף וּנְשַׁבֵּר וְנַכְנִיעַ גַּשְׁמִיּוּת גּוּפֵנוּ, וְתַאֲווֹת לִבֵּנוּ, לְמַעַן נִזְכֶּה לְהַכִּיר אוֹתְךָ בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה דַיְקָא הָרָחוֹק מִקְּדֻשָּׁתְךָ בְּתַכְלִית הָרִחוּק.

אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי לֹא יָכוֹלְנוּ לְקַבֵּל טוֹבָתְךָ הַגְּדוֹלָה, וְלֹא חַסְנוּ עַל נַפְשֵׁנוּ, וְלֹא נִתְגַּבַּרְנוּ לְהַכְנִיעַ תַּאֲווֹתֵינוּ. צְרַפְתָּנוּ בַל תִּמְצָא. וּכְבָר כִלִּינוּ שָׁנֵינוּ לָהֶבֶל וְלָרִיק, עַל יְדֵי תַאֲווֹת גּוּפֵנוּ הַקְּשׁוּרִים וּצְרוּרִים בָּנוּ מִנְּעוּרֵנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה,

וּבְכָל יוֹם אָנוּ מְצַפִּים וּמְחַכִּים לִגְאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ בֶּאֱמֶת, וַתְּהִי תוֹחַלְתֵּנוּ נִכְזָבָה. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יִצְרֵנוּ מִתְגַּבֵּר עָלֵינוּ בְּיוֹתֵר, וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן כִּי אִם עָלֶיךָ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. חֲמֹל עָלֵינוּ בְּחֶמְלָתֶךָ, רַחֵם עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ, חֶסֶד חִנָּם עֲשֵׂה עִמָּנוּ. כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רַחֵם עָלֵינוּ. עֲנֵנוּ אָבִינוּ עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ גּוֹאֲלֵנוּ עֲנֵנוּ, וַעֲשֵׂה אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקּוֹתֶיךָ נֵלֵךְ וְאֶת מִשְׁפָּטֶיךָ נִשְׁמוֹר, וְעָזְרֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ:

אָנָּא יְהֹוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי, מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַקְּשׁוּרִים בְּגוּפִי עֲדַיִן, הֵן הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּי מִצַּד הַהוֹלָדָה, כִּי בְּעָוֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי, וְהֵן הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁמָּשַׁכְתִּי עָלַי בְּעַצְמִי, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיִיתִי מִתְגַּבֵּר וּמִתְחַזֵּק לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת. מִכֻּלָּם תַּצִּיל אוֹתִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם,

וּתְזַכֵּנִי מֵעַתָּה וְתִתֶּן לִי חָכְמָה וָשֵׂכֶל וְעֵצוֹת דִּקְדֻשָּׁה, וְכֹחַ וּגְבוּרָה מֵאִתְּךָ, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לְמַלֵּט נַפְשִׁי מִנִּי שַׁחַת, לִמְשׁוֹךְ אֶת עַצְמִי וּלְהַרְחִיק אֶת עַצְמִי מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְגָרֵשׁ וּלְבַטֵּל מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי תַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, עַד שֶׁיִּהְיֶה גוּפִי זַךְ וָצַח וְנָקִי מִכָּל מִינֵי תַאֲווֹת וּמִכָּל מִינֵי מִדּוֹת רָעוֹת, וְאֶזְכֶּה לִהְיוֹת קָדוֹשׁ וְטָהוֹר בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי:

וְזַכֵּנִי שֶׁאוּכַל לְתַקֵּן בְּחַיַּי אֶת כָּל מִינֵי קִלְקוּלִים וּפְגָמִים שֶׁפָּגַמְתִּי עַד הֵנָּה, מִנְּעוּרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְהַעֲבִיר וּלְבַטֵּל מִנַּפְשִׁי, אֶת כָּל מִינֵי חֶרְפּוֹת וּבִזְיוֹנוֹת שֶׁהִטַּלְתִּי בְּנַפְשִׁי עַל יְדֵי חֲטָאַי וַעֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי הַמְּרֻבִּים. אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צֹרְרָי. חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי.

הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגוֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים. תִּיקַר נָא נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ, יֵגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ. הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ. כִּי מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ.

קוּמָה יְהֹוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי מִכָּל מִינֵי חֶרְפּוֹת וּבִזְיוֹנוֹת, מִכָּל מִינֵי תַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, מִכָּל מִינֵי פְּגָמִים וְקִלְקוּלִים. וּסְלַח וּמְחוֹל לִי עַל כָּל מַה שֶׁפָּגַמְתִּי עַד הֵנָּה, וֶאֱסוֹף אֶת חֶרְפָּתִי, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָי, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב לְעוֹלָם. וַעֲזוֹר לִי מֵעַתָּה לְנַקּוֹת וּלְטַהֵר נַפְשִׁי וְגוּפִי מִכָּל מִינֵי תַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה מֵעַתָּה לִהְיוֹת קָדוֹשׁ וְטָהוֹר בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב.

וְעָזְרֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַחֲזִיר אֲחֵרִים בִּתְשׁוּבָה, כִּי אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ גֹּדֶל הָרַחֲמָנוּת שֶׁיֵּשׁ עַל הָרְחוֹקִים מִשְּׁמֶךָ, הַכְּלוּאִים בְּמַאֲסָר הַתַּאֲווֹת הַלְּכוּדִים בְּרִשְׁתֵּי הָהֲבָלִים. זַכֵּנִי שֶׁאוּכַל לְדַבֵּר עַל לִבָּם דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִין עַל הַלֵּב, דִּבּוּרִים אֲמִתִּיִּים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים, וְיִכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֵיהֶם, וְיִתְעוֹרֵר לְבָבָם בֶּאֱמֶת, בְּאֹפֶן שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת. וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, יִתַּמוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה הַלְלוּיָהּ:

וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, לְשַׁבֵּר וּלְסַלֵּק מֵעָלַי אֶת מִדַּת הַגַּאֲוָה, וְלֹא יִהְיֶה בְּלִבִּי שׁוּם גֵּאוּת וְגַבְהוּת בָּעוֹלָם כְּלָל. אָנָּא יְהֹוָה, מָלֵא רַחֲמִים אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת שִׁפְלוּתֵנוּ וְדַלּוּתֵנוּ וַעֲנִיּוּתֵנוּ בָּעֵת הַזֹּאת, עַל יְדֵי חֲטָאֵינוּ וַעֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ הַמְּרֻבִּים, אֲשֶׁר עַל יָדָם נִתְרַחַקְנוּ מִמְּךָ מְאֹד, וְאֵין לָנוּ שׁוּם צַד זְכוּת לִפְעוֹל בַּקָּשָׁתֵינוּ עַל יָדוֹ, כִּי אִם בְּמַתְּנַת חִנָּם לְגַמְרֵי, כִּי דַרְכְּךָ לְהֵטִיב לִבְרִיּוֹתֶיךָ, וְאַתָּה מְרַחֵם עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ בְּרַחֲמִים רַבִּים וּבְמַתְּנַת חִנָּם.

עַל כֵּן מָלֵא רַחֲמִים, תְּרַחֵם עָלֵינוּ לְבַל יַעֲלֶה בְּדַעְתֵּנוּ חַס וְשָׁלוֹם שׁוּם מַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִטְעוֹת חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא יִכְנֹס בְּלִבִּי שׁוּם נִדְנוּד גֵּאוּת וְגַבְהוּת וּפְנִיּוֹת בָּעוֹלָם כְּלָל, לְבַל תֹּאבַד תִּקְוָתִי לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם,

כִּי מְעַט הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ הַכֹּל מֵאִתְּךָ, כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. וְגַם זֶה הַמְּעַט דִּמְעַט טוֹב מְעֻרְבָּב בִּפְסוֹלֶת הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶגַּם מְעַט הַטּוֹב צָרִיךְ תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים רַבִּים בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁיּוּכַל לְהִתְבָּרֵר וְלַעֲלוֹת לְפָנֶיךָ,

וְאֵיךְ יוּכַל מְגֻשָּׁם וּמְרוּחָק כָּזֶה, לִזְכּוֹת עַל יְדֵי מְעַט טוֹב פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם, וְאֵין לִי שׁוּם מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כִּי אִם עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם נִכְנַס בְּלִבִּי חָלִילָה הַטָּעוּת שֶׁל צַד גַּבְהוּת וְגֵאוּת, אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בַּמֶּה יִזְכֶּה נַעַר מְנוּעָר מִכָּל טוּב כָּמוֹנִי.

יְהֹוָה אֱלֹהִים, דַּעְתִּי קְצָרָה לְבָאֵר וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי לְפָנֶיךָ, חוּס וַחֲמֹל עָלַי וְתַצִּילֵנִי מִגֵּאוּת וְגַבְהוּת, כִּי בֶּאֱמֶת שָׁפָל וְנִבְזֶה כָּמוֹנִי, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל לְהִנָּצֵל מִגֵּאוּת, כִּי אֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעַת נִבְזֶה וְנִמְאָס וּמָלֵא פְּגָמִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, שֶׁיִכְנֹס בְּלִבּוֹ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן הַזֶּה, שֶׁיַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שׁוּם נִדְנוּד גֵּאוּת.

וְאִלְמָלֵא לֹא הָיִיתִי פּוֹגֵם נֶגְדְּךָ כָּל יָמַי אֶלָּא פְּגָם אֶחָד לְבַד קַל שֶׁבַּקַּלִּים, גַּם כֵּן לֹא הָיָה לִי יְכוֹלֶת עוֹד לְהָרִים רֹאשׁ, לְהִתְגָּאוֹת עַל שׁוּם בְּרִיָּה קַלָּה שֶׁבָּעוֹלָם, לְפִי עוֹצֶם גְּדֻלָּתְךָ וְרוֹמְמוּתֶךָ, וּלְפִי עוֹצֶם רִבּוּי הַטּוֹבוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.

אֲשֶׁר לְפִי הִתְנוֹצְצוּת רוֹמְמוּתֶךָ וּגְדֻלָּתֶךָ אֲפִלּוּ בְּדָבָר קַל בְּעַלְמָא, כְּשֶׁאֵין אָנוּ זוֹכִים חַס וְשָׁלוֹם לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָבָר כָּרָאוּי בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בֶּאֱמֶת, שׁוּב אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהָרִים פָּנֵינוּ כְּלָל לְפָנֶיךָ, וּבְוַדַּאי לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ כְּלָל עַל בִּטּוּל הַגֵּאוּת:

אַךְ הֲלֹא אַתָּה יָדַעְתָּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, כִּי בָּשָׂר וָדָם אֲנַחְנוּ, וְדַעְתֵּנוּ מְעֻרְבָּב וּמְבֻלְבָּל מְאֹד בְּכַמָּה מִינֵי שְׁטוּתִים וְשִׁגָּעוֹן, עַד שֶׁאוֹרְבִים עָלֵינוּ גַּם בְּמַחֲשָׁבוֹת שְׁטוּת שֶׁל פְּנִיּוֹת וְגַבְהוּת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי רַבִּים קָמִים עָלֵינוּ, וּמִכָּל צַד אוֹרְבִים עָלֵינוּ בְּכָל עֵת וּמִצִּדֵּי צְדָדִים, עַד שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִפְתּוֹחַ פִּי לְדַבֵּר אֵיזֶה דִבּוּר הָגוּן לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי.

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, לְהֵיכָן אָנוּס לְהֵיכָן אֶפְנֶה, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי, צַר לִי מְאֹד, גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי, מֵחֲמַת רִבּוּי הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְהַפְּנִיּוֹת הַמִּתְגַּבְּרִים לְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתִי חַס וְשָׁלוֹם.

מָה אֹמַר מָה אֲדַבֵּר מַה אֶצְטַדָּק, הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹנִי, עֲשֵׂה עִמִּי מַה שֶׁתִּרְצֶה, הִנְנִי בְיָדְךָ כַּחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. רַחֵם רַחֵם, הַצֵּל הַצֵּל, הוֹשִׁיעָה הוֹשִׁיעָה. הַצֵּל לְקוּחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג תַּחְשׂוֹךְ, וְתַצִּיל וּתְמַלֵּט בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְהַגְּדוֹלִים מִמָּוֶת לְחַיִּים, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.

רַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁיָּגֵן עָלַי זְכוּת וְכֹחַ צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְאֶזְכֶּה עַל יָדָם לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל מֵעָלַי לְגַמְרֵי מִדַּת הַגֵּאוּת עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ שִׁפְלוּתִי בְּכָל אֵבָר וְאֵבָר בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְלֹא יִכְנֹס בְּלִבִּי וְדַעְתִּי שׁוּם צַד מַחֲשָׁבָה שֶׁל גֵּאוּת וְגַבְהוּת בָּעוֹלָם כְּלָל, וְאֶזְכֶּה לַעֲנָוָה אֲמִתִּית, וְלֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת.

וְזַכֵּנִי לְבַטֵּל וּלְשַׁבֵּר כָּל מִינֵי כְּפִירוֹת וְקֻשִׁיוֹת וּבִלְבּוּלִים וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבִּי וּבְלֵב כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם,

וְתַעַזְרֵנִי לְהִתְקַשֵּׁר בֶּאֱמֶת עִם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְאֶזְכֶּה לִשְׁאוֹב וּלְהַמְשִׁיךְ לְתוֹךְ לִבִּי אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְעַל יְדֵי זֶה אֶזְכֶּה לְיוֹשֶׁר לֵבָב בֶּאֱמֶת, שֶׁיִּהְיֶה לִבִּי נָכוֹן עִם יְהֹוָה תָּמִיד בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּבָעֲנָוָה אֲמִתִּית.

וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה נִמְשַׁךְ הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה לְתוֹךְ יָדַי וְרַגְלַי, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְתַקֵּן פְּגָם הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, לְגַלּוֹת וּלְהָאִיר הֶאָרַת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִבִּי בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַשִּׂמְחָה הַקְּדוֹשָׁה לְתוֹךְ יָדַי וְרַגְלַי עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין דִּקְדֻשָּׁה,

בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְתִּיק דִּינִים מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי מְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין דִּקְדֻשָּׁה, וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְנַשֵּׂא וּלְהָרִים וּלְהַעֲלוֹת אֶת יָדַי וְרַגְלַי לְנַקּוֹתָם מִכָּל פְּגָם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת תְּאַמֵּץ. וּתְרַחֵם עָלַי וּתְטַהֵר וּתְקַדֵּשׁ אֶת יָדַי וְרַגְלַי, וְתֹאמַר לַאֲסוּרִים צְאוּ, וְאַל תִּתֵּן לַמּוֹט רַגְלַי, וְתוֹצִיא אֶת רַגְלַי מִמַּאֲסָר, וְרַגְלַיִם אֲשֶׁר יָרְדוּ לַמָּוֶת, תּוֹצִיאֵם לָבֶטַח מְהֵרָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, מִמָּוֶת לְחַיִּים. וִיקֻיַּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר.

וְיָדַיִם פְּגוּמִים הַמְּלֻכְלָכִים בְּכַמָּה מִינֵי לִכְלוּכִים וּפְגָמִים רַבִּים מְאֹד, תְּרַחֵם עֲלֵיהֶם לְנַקּוֹתָם וּלְטַהֲרָם, וְתוֹצִיאֵם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, וְתִמְחוֹל וְתִסְלַח לִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עַל כָּל מִינֵי פְּגָמִים שֶׁפָּגַמְתִּי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, וּתְזַכֶּה אוֹתִי מֵעַתָּה שֶׁיִּהְיוּ יָדַי וְרַגְלַי קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים מִכָּל מִינֵי פְּגָמִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְתִהְיֶה בְּעֶזְרִי שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת רַבּוֹת בְּיָדַי וּבְרַגְלַי בְּכָל־עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לְהָרִים אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי לְשָׁרְשָׁם שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְתִתְגַלֶּה הֶאָרָתָם הַגְּדוֹלָה, וְאֶזְכֶּה לְהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין דִּקְדֻשָּׁה:

לְיְמֵי הַסְּפִירָהוְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, לְקַיֵּם מִצְוַת סְפִירַת הָעוֹמֶר בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וּבְלֵב טוֹב וּבְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, עִם כָּל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִים בָּהּ. וְעַל יְדֵי זֶה נִזְכֶּה לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר וְלַעֲקוֹר וּלְבַטֵּל קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק מִן הָעוֹלָם.

וְתַעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ לְקַיֵּם וּלְקַבֵּל אֶת יְמֵי הַפּוּרִים בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִזְכֶּה שֶׁיֻּמְשַׁךְ קְדֻשַּׁת הֶאָרַת פּוּרִים, קְדֻשַּׁת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, עָלֵינוּ וְעַל זַרְעֵנוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּפּוּרִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה וּבְלֵב טוֹב וּבְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְתִתֵּן שִׂמְחָה בְּלִבֵּנוּ עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַשִּׂמְחָה בְּיָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ, וְנִזְכֶּה אָז לְהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין דִּקְדֻשָּׁה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת.

וְעָזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁנְּקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ מֵחָדָשׁ לְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה, וְנִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם, וְתָאִיר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְנִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּנִּגְלֶה וּבַנִּסְתָּר בֶּאֱמֶת, וּתְזַכֵּנוּ לְהַשִּׂיג נִסְתָּרוֹת יְהֹוָה בְּכָל פַּעַם, וְלָא נֵיעוּל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ:

לְרֹאשׁ־חֹדֶשׁוְתַעַזְרֵנִי לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְלֹא אֵצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה עַד שֶׁאָשׁוּב מֵעֲוֹנוֹתַי, וַאֲתַקֵּן אֵת כָּל אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי נֶגְדֶּךָ, בְּמַחֲשָׁבָה דִבּוּר וּמַעֲשֶׂה. וְתִהְיֶה בְּעֶזְרֵנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הֶאָרַת הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה מִשָּׁרְשָׁהּ, שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר גִּלִּיתָ לָנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים.

וְנִזְכֶּה לְקַבֵּל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה. וְנִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה בְּכָל שְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לָשׁוּב אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת:

וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, לְהַאֲמִין בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת, וְאֶזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת. וְתִהְיֶה בְּעֶזְרִי שֶׁאוּכַל לְעוֹרֵר רַחֲמִים תָּמִיד אֵצֶל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלַי וְיַעְתִּירוּ בַּעֲדִי וִיעוֹרְרוּ רַחֲמִים אֶצְלְךָ לְקָרְבֵנִי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת.

וְיַמְשִׁיכוּ עָלַי וְעַל זַרְעִי וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל טוּב, וְכָל מַה שֶּׁחָסֵר לָנוּ הֵן בְּגַּשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחְנִיּוּת, הַכֹּל יִתְמַלֵּא לְטוֹבָה עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלַי וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי אֵין לָנוּ כֹּחַ לְסַדֵּר תְּפִלּוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ כָּרָאוּי, וּדְבָרֵנוּ מְגֻמְגָּם מְאֹד, וּלְשׁוֹנֵנוּ מָלֵא פְּגָם.

עַל כֵּן אֵין לָנוּ שׁוּם סְמִיכָה וְתִקְוָה, כִּי אִם עַל תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים. הֵן הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים אֲשֶׁר הֵם בַּחַיִּים חַיּוּתָם לְאֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים, הֵן הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שׁוֹכְנֵי עָפָר, עֲלֵיהֶם לְבַד תָּמַכְתִי יְתֵדוֹתַי, עֲלֵיהֶם לְבַד אָשִׂים תִּקְוָתִי, עֲלֵיהֶם אֶשָּׁעֵן. וּבִזְכוּתָם וְכֹחָם הַגָּדוֹל בָּאתִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ, שֶׁיָּגֵנוּ תְּפִלָּתָם בַּעֲדֵנוּ שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי תְפִלָּתָם לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת. וְנִזְכֶּה לָסוּר מֵרָע בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ תָּמִיד, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, אָמֵן סֶלָה:

ביאור הליקוטים

ואלה המשפטים סי' י'

אות א

[מהדורא בתרא]

כשבחי' הר, נעשה עיר אלוקינו. אם הכתוב נתפרש לפי זה כראוי וכנכון, אבל יש להתפלא קצת באריכות הלשון מהכתוב בעצמו. כי לכאורה, לא היה צריך להזכיר לפי זה, רק גדול וכו', בעיר אלקינו, שזה ענין הבית הנ"ל כמוב"פ, שזה העיקר שנתגלה בזה גדולתו יתברך, כנ"ל בפנים מהכתוב כי ביתי וכו'. ויש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שהבית הוא העיקר, אבל דייקא מרוממות מדריגת הבית הזאת, נמצא בתחלה הכרח ונחיצות להקדים גם מדריגת אברהם ויצחק, שבהר ושדה, רק שאין לעמוד בזה, עד שעולים ובאים בבית יעקב, שאז נתגלה מגדולתו לכל העמים. כי זה גם לשון הכתוב הנ"ל, שנזכר תחלה, והביאותים אל הר קדשי, ומשם לעלות ולבא דרך המדריגה האמצעית, עד שבאים לשמוח, בבית התפלה והעיקר:

אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור. ובזה סובב גם כן לדבריו הנ"ל, שמייחס את התפלה על שם יעקב, כי הוא הצדיק, המעלה ומביא אותה בהבית בעצמו:

השב אשת האיש וכו', בחינת התפלה, להצדיק. לא גמר כדרכו הקדוש, את הכתוב, שמבואר מאתו על אודות התפלה שיתפלל אברהם בעדו. אך אחר כך, בהכתב יד שמצא מוהרנ"ת ז"ל אחר כך, מבואר שם כל הכתוב, כנדפס כעת בסוף התורה:

ראשי תיבות א'דני ש'פתי ת'פתח. יש להתפלא בזה קצת, כי זה הפסוק לא נמצא כלל בעצם התפלה רק על פי המנהג [שנוהגים על כל פנים להקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שסובב בקשתו על כלליות התפלה והתהלה, שיזכה בה האדם לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד מהפלאת דרכו, הסמיך לזה הראיה, לתיבת נביא, שהוא ענין התפלה, [מהכתוב ניב שפתים, ומצרפו להמאמר חז"ל, אם שגורה תפלתו בפיו], שמזה נראה מבואר, שגם כל קבלת התפלה, מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל. וממילא מבאר גם כן להנ"ל, שזאת הבקשה, אדני שפתי תפתח, הוא עיקר התפלה. [כעין השאלה והתירוץ הזה, כבר כתבתי במאמר שבסימן ז' הנ"ל בדיבור המתחיל פריטא שפוותא וכו']:

השב ראשי תיבות וכו'. זה נאמר לענין אברהם, כי אף על פי שהוא עדיין עומד בבחינת הר, אבל כל בחינה כלול מכל הבחינות כנ"ל בדבריו הקדושים. גם באחדות פירוש הנגלה והנסתר שבמסלת תורתו הקדושה, תבין יותר בהפלאת דרישתו לזה הכתוב השב וכו', על אודות התפלה [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. כי בכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבזה הכתוב, על אודות אבימלך, שהיו כל ביתו בצער וכו', אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו', ויתפלל בעדך וחיה. [וזה הקשר מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו עיין שם]:

הבעלי גאוה וכו', אינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים וכו'. אבל האמת וכו', כל תאותם קשורים בשקם וכו', תאות אביהם וכו', בשעת זיווג. כפי המבואר מזה, שהרצונות והתאוות רעות, ובפרט תאות המשגל, הוא תכלית ההיפך מהתפלה, להפסידה ולקלקלה. כי היא בקדושה, זה לעומת זה, תאוותו של השם יתברך כביכול. ומבואר יותר ענין הכתוב הנ"ל והמוב"פ, שנקיון כפים [והידים המוב"פ] אין כאן. וכמבואר לקמן מהכתוב, יוסף איננו וכו', ומבלעדיך לא ירים איש את ידו וכו':

והעצה היעוצה לבעל הגאוה, שהוא עבודה זרה, על ידי התקרבות לצדיקים. סובב להודעת העובדי [עבודה] זרה הנ"ל [שיבטלו את אליליהם], אי אפשר, כי אם על ידי צדיקי הדור:

היעוצה לבעל הגאוה שהיא העבודה זרה. שיבטל מעצמו את העבודה זרה הזאת. ובחנם טרח ושגה המדפיס, לכתוב תיבת 'לבטל', במקום תיבת 'לבעל'. כי אף על פי שהכוונה אחת, אבל למה לנו לשנות את הלשון שנדפס בבית מורנ"ת ז"ל ובהגהתו. ובפרט שכן נראה מלשונו הנ"ל בפנים; יש 'בעלי' גאוה. זה 'הבעל' גאוה. אלו 'בעלי' גאוה:

והאי רוחא נשיב וכו'. טרם נבוא לדבר בזה, נשוב תחלה להמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, להעצה להבעל גאוה, שיתקרב לצדיקים. כי לכאורה, נפל פיתא בבירא, כי איך [יכול] כלל, להתקרב ולנסוע להצדיק, קודם ביטול מאתו מדת הגאוה, שבתכלית ההיפך הנ"ל. ואולם, בצירופו הנ"ל שמצרף לזה מאמר התיקונים, בענין האי רוחא וכו'. ושלפי זה יש לבאר, שאגב אורחא, סובב [לבאר] בזה יותר להתוכחה הנ"ל, שנמצא בכל נפש מבני יעקב וישראל, מצד השכל והדעת, [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע]. ושגם מחמת זה, נקרא בשם יעקב אביהם, כי הוא נמשך מיעקב בעצמו, שנתלבש בזרעו אחריו, כנודע. עוד יש להוסיף, וליישב בזה את הפליאה הנ"ל. כי כל בית יעקב, מצד החלק אלוק של נשמת הצדיק הנ"ל שנמצא בהם, רחוקים הם ממדת הגאוה, ולא תבא בו המדה הזאת, רק מעוצם כח הבחירה, שהיא לוחמת עליו, להפכו למהותו חס ושלום. ולזאת, יש ביכולתו להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו, ועד שנתגלה מלכותו על ידו בעצמו גם לעכו"ם [כמבואר בתחלת אות ד' בפנים, ובתחלת אות ג']. ובזה מבאר יותר גם לשון הכתוב הנ"ל, שהעכו"ם יאמרו לישראל, בית יעקב לכו, ואחר כך, ונלכה גם אנחנו:

בשית וכו', ובשית. בדרכו הקדושה לכווין לכל ענין הכתוב, יש לבאר, שגם בזה סובב לענין תיבת אחד שבכתוב שמע ישראל וכו', שנכפל לשית ושית כנודע:

לבו נשא את רגליו. שנאמר ביעקב:

בחינת פורים. מבואר לפי זה, שאף על פי שגם בכל השנה מסוגל המחאת כף וריקודין להמתקת הדינים. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז הארת מרדכי ואסתר המוב"פ. [וכן מבואר משיחתו שקודם המאמר, כנדפס בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות]:

רגליה יורדות מות. מבאר לפי זה, מה שנתכוון חודש אדר [שהוא הסוף ורגלי השנה] למיתת משה עליו השלום, וגזירת הכליה שהיתה אחר כך בימי המן הנ"ל, לולא כח הצדיק, בחינת משה הנ"ל, שכאשר נסתלק ונסתתר מהעולם, חוזר ומתלבש בהצדיק שבנגלה בעולם הזה, עד שחוזר ומשפיע על ידי זה, גם התורה שבנגלה ונסתר המוב"פ:

בלועי דקרח, מין היה. יש לבאר, שכוון בזה גם לפירוש הפשוט. כי הן הן הבעלי גאוה, כנגד משה רבינו עליו השלום, ואמרו, כל העדה כולם קדושים [ונקראים בשם צדיק מושל המוב"פ באות ד']. ואף על פי שנמצא בזה הרבה אמת, וכמבואר בביאורי הנ"ל וכו', שבאמת נמצא בכל אחד מישראל, בחי' צדיק מושל וכו', ואפילו אם לא יעמדו רגליו במישור האמונה המוב"פ באות ו' עיין שם. אבל כל זה לא נאמר, רק אם על כל פנים עדיין לא מטו ומעדו רגליו לגמרי חס ושלום במלחמת הגאוה, להתהפך חס ושלום לחולק את עצמו לגמרי מהצדיק האמיתי, בחינת משה, העולה על כולם, אשר באחדות ענוותו וגאוותו דקדושה, נתגלה יותר גיאות וגדולת השם יתברך בעצמו, ומבטל את האמצעי והעבודה זרה, שבבית פעור המוב"פ. ואגב אורחא, נראה לעניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב"ם, שאסור לבקש משום אדם, שיבקש ויתפלל בעדו. שיש להתפלא ולתמוה בזה מכמה מקראות ומאמרי חז"ל, שמבואר מהם, שביקשו נפשות ישראל ממשה רבינו עליו השלום וכו', ומשמואל הנביא וכו', שיבקשו ויתפללו בעדם. [וגם עיין בגירסת הב"ח שבמסכת סוטה על אודות קברו של משה רבינו עליו השלום וכו', משה רבינו התפלל בעדינו וכו']. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז"ל על אודות האיסור [הנ"ל, הוא כשמתכוין לעשות בזה את מי] שמבקש מאתו, לאמצעי חס ושלום. כי דייקא בזה, נמצא איסור גדול. ונודע על פי דברי האריז"ל, שכל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו. וגם לפי זה יש לבאר לפי עניות דעתי בהפלאת דברי חז"ל, שבני נח לא נצטוו על השיתוף. כי דייקא נפשות ישראל נצטווים ומוזהרים שלא יעשו שום שיתוף ואמצעי (בינם) [ביניהם], על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זלת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין [ובפרט נפש הצדיק הנ"ל], בוודאי יש להם לעורר זה לזה, שיבקש רחמים כל אחד על חבירו. כי גם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש מנפשות הנלווים אליו, לבקש ולהתפלל בעדו . וגם זה ענין ההכרח שאמרו חז"ל להצטרף בתפלת הפושעים והרחוקים. כי גם זה ענין ההכרח הנ"ל, כד אתי יתרו וכו'. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שעל ידי זה זוכים להר שדה בית הנ"ל [והבית נקרא בשם עיר כמוב"פ], יש להוסיף ולבאר, שמחמת זה הקפידה התורה, בכל אחד מהערים הנ"ל, לצרף אליו גם מגרש [הפנוי כהר], ושדות. [כי גם הר ושדה מוכרחים, כנזכר בביאורי הנ"ל]:

השוה אשה לאיש וכו'. מבאר לפי זה יותר בלשון הכתוב הנ"ל, השב אשת האיש. עוד יש בלבי לדבר בזה, ובדבר הנון יום, שהם כח מרדכי ואסתר [אשר עיקר התיקון תלוי בה כמוב"פ], וכמבואר מכל זה במקום אחר, כי היא היא סוד השכינה המובא בפנים, שהיא התפלה, והיא תורה שבנסתר [כמובא מזה גם במקום אחר], וזאת הנון, מצורפת בהג' אבות, לנ'ג'ן' ולשיר, ברוח דנשיב בידים ורגלין המוב"פ:

מוסיף על הראשונים. בצירוף פירוש הפשוט להדרש, ובכלל זה לעומת זה הנ"ל, המורה לנו שגם בקדושה נמצא זה המוסיף. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה התיקון הנ"ל, כד אתי יתרו וכו', שגם הוא, מוסיף ונתוסף על נפשות ישראל:

בעלי גאוה, אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם. [וכנ"ל באות ד', שבזה הם מעכבים כביכול תאוותו של השם יתברך]. יש להתפלא קצת בזה, כי כפי הנודע בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד, בגוף ובממון וכו'. נמצא לכאורה די והותר להרבות עבורם לבד בעתר ותפלה. ולמה מוכרח כלל לתפלת הצדיקים, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. גם לכאורה אין נפקא מינה כל כך, אם העדר ההתקרבות להצדיק היא בסיבת הגאוה, אם מסיבה אחרת. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, זמרו וכו', גאות וכו', מודעת זאת וכו'. שזה סובב על גאוותו וגדולתו של הקב"ה בעצמו, אשר עיקר גדולתו וגאוותו דקדושה, הוא [להיות מודעת בכל הארץ ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגדולתו וגאוותו] כנ"ל בפנים. [ובכלל הסובב בדבריו הקדושים, שזה לעומת זה], תבין מרחוק, כי גבהה דעתו, ודרכו נסתרה ונפלאה, בהודעתו שהדבר המונע מהצדיק, הוא הגאוה והגדלות שהאדם בעצמו מתגדל ומתגאה, [והוא תכלית ההיפך, מהגאות דקדושה הנ"ל של השם יתברך בעצמו]. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח דווקא, שגם העובדי [עבודה] זרה, יכירו וידעו לבטל את אליליהם, ויבואו להתקרב [כי כד אתי יתרו וכו'], מיישב אגב אורחא גם את הפליאה הנ"ל, בהכרח התקרבות הבעלי גאוה. כי דייקא בזה נשלם תפלתו, ונסתלק ונתייקר ונתגלה גדולתו יתברך כנ"ל:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר י']

אות א'.

בהבאתו ראיה להשבת התפילה, שמרומז בהכתוב השב אשת וכו', מהאותיות שבראשי תיבות הפסוק, אדני שפתי תפתח וכו' שאומרים קודם התפילה. ולכאורה יתפלא בזה המעיין, כי באמת לא יהיה כלל הפסוק הזה, מעצם התפילה [זולת על פי המנהג, שאנו נוהגים לאומרו ולהקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שיסובב בקשתו על כלליות התפילה והתהלה, שיזכה בה לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד בזה תבין מרחוק, בהפלאת דרכו שאנו סוללים בה בהכרך הזה. כי במה שהסמיך לזה מאמר חז"ל, שמבואר מאתו שגם כל קבלת התפילה מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל, [שזוכים מהבורא יתברך].... [חסר כאן הסיום, אבל ממילא נראה, שבזה גומר רבינו ז"ל ראייתו הנ"ל שזה הכתוב הוא עיקר התפילה]:

אות ב'.

מה שמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שבשבירת וביטול העבודות זרות שכתב על אודות ההתקרבות לצדיקים, שמוכרח לזה, מבאר וסובב למה שכתב תחלה על אודות ההכרח להודיע להעכו"ם גדולתו של הקב"ה, [כי זה בעצמו, משבירת וביטול אליליהם הנ"ל] ושזה אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור:

אות ג'.

שבמה שמייחד ענין התפילה להצדיק, שהוא לבד יודע להתפלל. לא נמצא סתירה בדבריו, ע"י הקשר הנ"ל. שבתחלה מבואר מדבריו הקדושים, שלהודעת העכו"ם מאמונתו יתברך, מוכרח העלאת התפלה. ואח"כ מבואר מדבריו הקדושים, [ומפירושו למאמר רבה בר בר חנה] שלהודעה ולההכרה הזאת, מוכרח התקרבות לצדיקים, [כי היינו הך כנ"ל]:

אות ד'.

כפי המבואר מדבריו הקדושים בענין התפלה הנ"ל, שעל ידה כל התהוות האמונה שביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וסוד השוואת אשה ואיש [כמרדכי ואסתר] המובא בפנים. מבאר יותר בביאור הכתוב הנ"ל השב אשת האיש וכו', על אודות התפלה:

אות ה'.

שאף על פי שלפי הנ"ל נראה מבואר, שהתפלה והצדיק, הוא בסוד אשה ואיש. אבל עוד נראה לפי עניות דעתי, שכל זה הוא מחמת שכל בחי' כלולה מכל הבחינות. כי בכלליות, שניהם יחדיו יהיו בסוד השכינה ליחוד קודשא בריך הוא הנ"ל. כי זה מה שמבואר מדבריו הקדושים, שאין ביכולת לבוא בגדולתו של השם יתברך, זולת על ידי הצדיק [בתפלתו הנ"ל]:

אות ו'.

כפי המבואר בדרך כלל מדבריו הקדושים, שסובב בכל השגתו הזאת על אודות הצדיק הנ"ל, ושלכל הבלתי מקורבים, יגיע קלקול גדול רחמנא ליצלן. יש להתפלא, במה שמרכיב בענין זה לדבר במדת הגאוה. כי לכאורה, מה לי בזה שאינם מתקרבים להצדיק בסיבת הגאוה, או בסיבה אחרת על ידי מחלוקת או על ידי תאוות וכו'. אשר אין זה דרכו הקדושה, להרכיב בחינם דבר וענין מיוחד, שאינו מקושר בכמה קשרים לשאר דבריו הקדושים. ואולם, בדבר עצתו שמייעץ בהצדיק וההתקרבות אליו בעצמו, לביטול ושבירת הגאוה. נראה מבואר, שמדת הגאוה והצדיק, הם שני הפכים. כי זה לעומת זה, מכוון ממש. ושזה עיקר הקלקול של ההתרחקות מאתו, כפל כפלים מקלקול המתרחק מאתו על ידי שאר מדות רעות:

אות ז'.

שגם בדבר הצדיק הנ"ל, מבאר יותר בביאורו ובלשונו הקדוש על אודות התפילה לייחסה על שם יעקב. כי הוא הצדיק המעלה אותה וזוכה בה, כנ"ל מהמובא בפנים:

אות ח'.

שבהשראת רוח הצדיק בלב, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב הקורא לכל ישראל על שם בית יעקב. כי הוא בסיבת רוחו הקדושה הנ"ל, שנמצא בלב כל זרעו ודורותיו:

אות ט'.

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק, לבאר וליישב את הפליאה שיש להתפלא בדבר העצה הנ"ל. שלכאורה נפל פיתא בבירא, כי איך אפשר לנסוע ולהתקרב להצדיק, במדת הגאוה שבתכלית ההיפך מאתו. אבל לפי הנ"ל יבואר לנו, שבאמת רחוקים הם כל בית יעקב מהמדה הזאת, מצד החלק אלקי של הצדיק הנ"ל שנמצא בלבבם. ומציאת המדה הזאת לא תהיה בו, רק לסובבת ולוחמת עליו, להפכו למהותו ח"ו. ולזאת יש ביכולת להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק האמת, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו:

אות י'.

שבכלליות כל אחד מבחי' יעקב הנ"ל, מבאר יותר, בביאורו להתוכחה הפרטיות שנמצא גם בכל נפש בפני עצמה, מצד השכל והדעת [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע] [ש]נקרא בשם יעקב, [כי הוא הנמשך מיעקב בעצמו כנ"ל]:

אות י"א.

בהפלאת דבריו הקדושים על אודות השכינה ואסתר הנ"ל, שהיא בסוד אמצעי דקדושה כמובא במקום אחר, שמצידה כל אחיזת העבודות זרות ואמצעי ממש ח"ו. ושמחמת זה נמצא כמו כן גם להיפוך, שבה לבד תלוי ועומד כל יחודו ואחדותו יתברך. ובדבר הצדיק הנ"ל, שנמצא בבחי' השכינה, מבאר יותר בביאורו על אודות הצדיק, שהוא לבד נקודת ההבדל שבין ד' לר', אשר על ידי זה לבד, נשלם כביכול תיבת אחד, שבאמונת היחוד. ושזולתו, נמצא ונהפך חס ושלום מהתיבה הזאת בעצמה, לבחינת אחר חס ושלום:

אות י"ב.

במה שכתב על אודות התאוות השם יתברך לתפלת הצדיק, שהבעלי גאוה הבלתי הולכים אליו שיתפלל גם בעדם, מעכבים כביכול תאותו ורצונו של השם יתברך. יש להתפלא ולתמוה קצת (גם) בזה, כפי המובן בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד ואחד, בנפש וגוף וכו', נמצא לכאורה די והותר להרבות [גם] עבורם לבד בעתר ובתפלה, עד שיחיש וימהר בזה גם להושיעינו ולגאלינו גאולה שלימה, שזה העיקר כנודע. ולמה מוכרח כלל לתפלתו, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. אבל בהשואתו מהכתוב, ענין הגאוה לעבודה זרה ממש, תבין מרחוק, שבכל זה סובב והולך כדרכו הקדושה, על דבריו הקודמים, שעיקר התגלות גדולתו של יוצר בראשית, הוא דווקא [כד אתי יתרו וכו'], כשגם העובדי עבודה זרה, באים וניתוספים על בית יעקב, להעלאת תפלתו כנ"ל, [כי זה ענין רצונו יתברך, ותאותו כביכול הנ"ל]:

אות י"ג.

שלכאורה יש להתפלא גם בגוף המאמר של הזוהר הקדוש, כד אתי יתרו וכו' הנ"ל. כי למה באמת יתעלה בזה הבורא יתברך, יותר מעל ידי ההודאה והשיר של ששים רבוא נפשות ששררו אליו יתברך. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, גאות מודעת זאת בכל הארץ, לדרשתו על אודות הגאוה הנ"ל, [ובכונתו גם לפירוש הפשוט שבמסלתו הקדושה, ובהשואת הגאוה לעבודה זרה הנ"ל] תבין מרחוק, שענין גדולתו וגיאותו יתברך הנ"ל, היא סוד גלות השכינה באחיזת העבודה זרה [שמאתה לבד] הנ"ל, אשר יד ה' בעצמו כביכול, עשתה זאת, בתחילת הבריאה כנודע ומבואר בזה במקום אחר. ובזאת תבין מרחוק, גם בהפלאת לשונו הקדושה שעיקר גדולתו יתברך וכו', כי הוא סוד העלתה מגלות העובדי עבודה זרה, שהיא בעצמה נסתרה כביכול ביניהם, ומאתה לבד, כל כחם והתגברותם:

אות י"ד.

שבכל זה תבין מרחוק גם בסוד קריאתה בשם אסתר הנ"ל, ושזה ענין הסתרתה וירידתה לבית המלכות דסטרא אחרא, אשר אחר הדברים האלה, גברה על ידי זה בעצמו כח המן והעבודה זרה, בכפלי כפלים, עד אשר רצה לכלות אותם לגמרי חס ושלום, וגם בה לבד תלוי ועומד כל הרפואה, וההצלה, והתיקון, כמובא בפנים:

אות ט"ו.

שבענין המחלוקת על הצדיק, מבאר יותר בענין בלועי דקרח שמביא על זה, כי הן הן החולקים בגאוותם [כעבודה זרה] ואומרים שגם הם, הם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וכו':

אות ט"ז.

שלכאורה יש להתפלא בענין ראש חודש שמרכיב לזה. אף על פי שמבאר זאת במאמר רבה בר בר חנה, אבל כבר ביארנו בדרכו הקדושה כמה פעמים, אשר מפני זה לבד לא ירכיב ויערב דבר הבלתי מקושר היטב לכלליות השגתו שסובב עליה. אבל בהסתרת השכינה, שבידו בעצמו יתברך הנ"ל [אשר על זה לבד סובב בכל השגתו ומאמרו הזה], תבין מרחוק, שהוא סוד הסתרת הלבנה בראש חודש כנ"ל, אשר על זה משתדל כביכול השם יתברך בעצמו, להתחרט ולשוב, באופן שמזה בעצמו, ישתלשל החרטה והתשובה בלב כל הנבראים כנ"ל:

אות י"ז.

בדבר התנשאות משה רבינו ע"ה [הנ"ל מדבריו הקדושים], נראה מבואר, שהוא ענין העלאות הגאות והגדולה בקדושתו בעצמו יתברך, [כי הוא היושב בגדולתו ומלכותו, על כסא ה' בעצמו כביכול, כמובא מזה במקום אחר ]. ואגב אורחא, נראה לפי עניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב"ם, שאסור לבקש משום אדם שיבקש ויתפלל בעדו, כי הוא כענין האמצעי ועבודה זרה ח"ו, ויש להתפלא ולתמוה, מכמה מקראות ומאמרי חז"ל, שמבואר מהם שביקשו נפשות ישראל ממשה רבינו ע"ה ומשמואל הנביא וכו', שיבקשו ויתפללו בעדם, [ובפרט בגירסת הב"ח שבמסכת סוטה על אודות קברו של משה וכו', משה רבינו התפלל בעדינו וכו']. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז"ל על אודות האיסור הנ"ל, הוא כשמתכוין לעשות בזה את מי שמבקש מאתו, לאמצעי ח"ו. אבל אם אין כוונתו זולת כענין תפלת הצבור, שמעוררים זה לזה, לבקש ולהתפלל יחד על צרותיהם בכלל ובפרט [אין בזה שום איסור]. כי כל אחד מחויב, להשתתף בצרות חבירו, [וגם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש לנפשות הנלוים אליו, לבקש בעדו, אף על פי שאצלו לבד כל השלמת התפלה, כאשר ביארתי בזה במקום אחר מדבריו הקדושים]. כי כל נפשות ישראל, נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו כביכול, כמובא בזה בדברי האריז"ל. ולולי דמיסתפינא הייתי מבאר ואומר לפי זה בהפלאת דברי חז"ל , שבני נח לא נצטוו כלל על השתוף, והוא פליאה גדולה ונשגבה מאד לדעתינו. אבל בכל זה תבין מרחוק, לפי הנ"ל, שנפשות ישראל נצטווים ומוזהרים לבל יעשו שום שתוף ואמצעי בינם ובין השם יתברך, על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זולת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין כנודע, ובפרט נפש הצדיק הנ"ל, מוכרחים מאד להתחבר בתפלותיהם, בכלליות הצבור, ובפרטיות נפש הצדיק והחכם שבהם. וגם אף על פי כן, מוכרחים כולם להצטרף גם בתפלת הפושעים והרחוקים שבהם, כי גם זה מענין ההכרח כד אתי יתרו וכו' שביארנו לעיל:

אות י"ח.

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק, בפירוש הנסתר [כפירוש הנגלה] שבכתוב שמע ישראל וכו', בנקודת הצדיק הנ"ל. כי זה זה ענין כלליות כל ישראל יחדיו, הנזכרים ומיוחדים ליחוד הזה. כי עליהם לבד, חופפת שכינתו ושמו יתברך, וכולם נקראים על שם ישראל, שהוא יעקב והצדיק הנ"ל:

אות י"ט.

בדרכו הקדושה לכוין לכל ענין הכתוב שמזכיר מאתו. ובביאורו הקדוש על אודות הרוח דנשיב בשית פרקין דידין ובשית וכו'. תבין מרחוק, שגם בזה מבאר יותר ביחוד שמע ישראל וכו', שנכפל לשית ושית, כמספר הנ"ל, כנודע . [כי בהכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, נראה מבואר, שאף על פי שבפרטיות נמצא בכל אחד שית ושית הפירקין הנ"ל, ורוח הצדיק הנ"ל דנשיב וכלול מכולם. [אף על פי] כן גם בכלליות ישראל יחד, נחלקים לשית ושית שבמספר שבטיהם הנ"ל, ורוח יעקב וישראל הוא דנשיב וכלול מכולם כנ"ל]:

אות כ'.

בביאורו לתיבת מאד [שבדבר הכתוב גדול וכו'], על אודות הסטרא דמותא, ממה שאמרו חז"ל וכו', כי מזה עיקר גדולתו. תבין מרחוק, שזה מכוון לפירוש הפשוט שבתיבת מאד. כי על זה לבד באה וניתוספה בלשון הכתוב, להודיע ולהורות, על עוצם ורוב העומק שנמצא בתהלתו, [כי דייקא מנפשות ישראל, מסטרא דחיים לבד, לא תתגלה כל כך תהלתו וגדולתו, כנ"ל מהמוב"פ]:

אות כ"א.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהסטרא דמותא הוא ענין העכו"ם ועבודה זרה הנ"ל, ושעיקר רצונו וגדולתו יתברך, הוא למצוא ולגלות אותו גם שם, באופן שיתבטלו ויתהפכו ויצאו גם עובדיה מאתה לעבודתו יתברך. מבאר יותר בענין הביטול של העבודה זרה [על ידי משה שהוא מבטל עבודה זרה]. אשר מבואר במאמר חז"ל, שעל זה לבד נקבר [וירד שם בסטרא דמותא הנ"ל], כי גם זה בעצמו כענין ירידתו שם מול בית פעור [כדי לבטלה כנ"ל]:

אות כ"ב.

[בהמבואר] שמבחינת משה והצדיק, נשפע ונאצל רוחו גם על שאר נפשות ישראל. תבין מרחוק, שגם הפחות שבהם, כשיורד לסטרא דמותא הנ"ל, יתגדל ויתקדש אחר כך יותר שמו יתברך כנ"ל:

אות כ"ג.

בהמבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שאף על פי שרגליה של השכינה כביכול, יורדת בהסטרא דמותא והעבודה זרה, שיונקים ונאחזים מאתה. נמצא כנגד זה, בה לבד, כל מציאותו ושכינתו יתברך, ופנימיות תורתו יתברך. מבאר יותר במה שדיבר אחר כך על אודות התורה שבנסתר, והנביאים, והתנאים, שהם דייקא בשוקין ורגלין, [למטה ממקום האמוראים, והכתובים, והתורה שבנגלה]:

אות כ"ד.

באחדות פירוש הנגלה והנסתר הנ"ל, שבמסלת תורתו הקדושה. תבין מרחוק בהפלאת דרישתו להכתוב השב וכו', על אודות התפלה, [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. שבכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבענין הכתוב הזה, על אודות אבימלך, שהיתה כל ביתו בצער וכו', אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו', ויתפלל בעדך וחיה, [והקשר הזה, מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו, עיין שם]:

אות כ"ה.

שגם בכל הנ"ל, מבואר מדבריו הקדושים על אודות התורה שבנסתר הנ"ל, [הטובה ונעימה מאד, בתוספות יותר מהתורה שבנגלה], שהיא היא, בגדולתו של היוצר בראשית, שנזכה בה לעתיד, בגמר התיקון:

אות כ"ו.

בכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, שמבואר לפי זה מדבריו הקדושים, שגם בהתורה שבנגלה, נמצא מדריגת התוספות הנ"ל מכל הלכה אל חבירתה, [כענין התוספות של התורה שבנסתר הנ"ל]. מבאר יותר באחדות פירוש הנגלה והפשוט שבדבר הכתב [ופירש רש"י שעליו], ואלה וכו' [מוסיף על הראשונים], לביאורו ודרישתו בפירוש הנסתר, על אודות התוספות וריבוי הגאוה הנ"ל, שנמצא מאתה זה לעומת זה חס ושלום. אשר העיקר, הוא להעלות מאתה בעצמה, למדריגת הקדושה והתורה כנ"ל:

אות כ"ז.

במדת הדין וחרון אפו יתברך שמתגבר חס ושלום בהכפירות ועבודה זרה, נראה מבואר, שכל זה הוא מיניקת ואחיזת האויבים והשונאים של ישראל [שהם העכו"ם הנ"ל], שיונקים ונאחזים אז בשכינתו ומדותיו יתברך, וכענין גזירת המן המובא בפנים, שהיתה למטה ולמעלה חס ושלום. ולא כן בהמתקתה והעלאתה, שאז תתהפך כרצונה, על נפשותיה לרחם, ועל אויביה לכלות, כנודע:

אות כ"ח.

במלחמת המן הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על זה ענין הכתוב ויהי ידיו אמונה וכו', שהתגבר בזה על קליפת עמלק והמן הנ"ל:

אות כ"ט.

באחיזת הסטרא דמותא שבהרגלין הנ"ל, [שהם הסוף והאחרית שבכל מדריגה, כנודע]. מבאר יותר בדבר החודש אדר, שנתכוין למיתת משה המובא בפנים, כי הוא החודש האחרון שבה. ובדבר הכח של הצדיק להפוך ולמצוא שם יותר לחיי תורתו ואלקותו יתברך כנ"ל, מבאר יותר בדבר הנס שבהתהפכות הגזירה הנ"ל, שהיתה על ידי זה:

אות ל'.

בכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. יש לבאר, שכמו כן בענין הצדיקים מרדכי ואסתר הנ"ל, שאף על פי שזכו לשני הבחינות, נגלה ונסתר הנ"ל, אבל בדרך כלל, היה כל זה בכח משה רבינו עליו השלום, והצדיקים שנסתלקו, שהם העולים אחר כך, בעיקר השגת אלהותו ותורתו יתברך הנסתרה הנ"ל כנודע, שמהם מקבלים הצדיקים החיים עדנה, שגם במדריגתם בתורה שבנסתר הנ"ל, נחשבים כנגדה לתורה שבנגלה הנ"ל:

אות ל"א.

בדבר הערבי נחל, שמרמז אותם בבחינת הרגלין הנ"ל, נראה מבואר, שהוא ענין הפושעים [והבעלי גאוה] שמרומזים בהם, כנודע:

אות ל"ב.

בדבר הסטרא דמותא שנמצא בהרגלין הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על אודות הרגלין, את הענין של המאמר חז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה:

אות ל"ג.

בהמבואר הנ"ל באות י"ג, מהפלאת לשונו בדבר הכתוב, זמרו וכו', גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ. מבאר יותר אגב אורחא, למה שכתב תחלה על אודות גדולתו וגאותו יתברך, שעיקרה, היא להיות מודעת זאת בכל הארץ, ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגאותו וגדולתו. וגם בזה בעצמו מרמז מרחוק בלשונו הקדוש על אודות ירידתה, להתהפך חס ושלום לגאות דסטרא אחרא. אשר ממילא מבואר, שעל זה מוכרח על כל פנים להיות מודעת זאת בכל הארץ, שהיא מדה מגונה וכו':

אות ל"ד.

בהמשכת רוח אבינו יעקב, מדור לדור, המבואר מדבריו הקדושים [כנזכר באותיות הנ"ל]. מבאר יותר בביאורו, זה לעומת זה, גם לענין התאוות רעות של הבעלי גאוה, שגם הם, נמשכים כמו כן, מדור לדור, להיות נקראים בשם אביהם. והסטרא אחרא, מתדמה להקדושה, [להקרא גם כן בשם יעקב]. ואולם, גם בהקליפה והחיצוניות הזה בעצמו, מלובש ונמצא (פנימית) [פנימיות] הפרי, שהוא בבחינת יעקב ממש הנ"ל:

אות ל"ה.

במה שמבואר מדבריו הקדושים שזה לעומת זה, כנגד הסטרא דמותא, מתגבר חכמת יעקב הנ"ל בחיים ואריכות ימים. מבאר יותר בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, בלשון אחרך וכו', חיים ואריכות ימים, כי החכמה תחיה וכו':

אות ל"ו.

בהסתרת וירידת השכינה והחכמה הנ"ל בכלליות ובפרטיות, שגורמים בני ישראל בגאוותם הנ"ל. מבאר יותר בביאור הכתוב שבתוכחת יעקב לבניו, עלי היו כולנה, כי כל המתגאה חכמתו מסתלקת:

אות ל"ז.

בהמבואר מדבריו הקדושים בכל הנ"ל, שבהתגברות הצדיק בהסתלקותו להפוך את הקילקול לתיקון, גורם כמו כן, גם בפרטיות כל נפש, שנהפך אצלו הקלקול לתיקון. מבאר יותר בדבר הכתוב הנ"ל לענין יעקב. כי הסתלקות החכמה כביכול, [היא ב]בחינת הסתלקות הצדיק יעקב ממש, שיורד עמהם בגלותם, [ובהתעלותו, נתעלים גם הם כנ"ל]:

אות ל"ח.

שבהכרח הצדיק שנסתלק [בדבר התיקון], להצדיק שבנגלה ובעולם הזה כנ"ל. מבאר יותר בהבאתו על אודות התיקון, ענין הכתוב, איש אשר רוח בו:

אות ל"ט.

שבדבר כלליות כל בחינה מכל הבחינות הנ"ל [ובכמה מיני אופנים, כמובן במקום אחר]. יש לבאר, שגם התקרבות הנפשות להצדיק, הוא בסוד היחוד הנ"ל, [וכמבואר מזה במקום אחר]. כי אף על פי, שכולם נחשבים כנגדו כרחוקים ונסתרים בסטרא דמותא הנ"ל. אבל ברוחו הדופק ונושב בהם להעלותם, ולהפוך גם קלקוליהם לתיקונים, ממילא מבואר, שיהיו על ידי זה בבחינת אסתר, וסוד האשה הנ"ל, [שבגמר התיקון תתהפך לעטרת בעלה, כנודע]:

אות מ.

שבסוד היחוד ורוח הדופק הנ"ל, מבאר יותר בהפלאת סוד הכתוב, קול דודי דופק וכו', שמביא לענין הארת מרדכי, שהוא הצדיק העוסק בתיקון ושלום אסתר, שהיא כלליות הנפשות המתקרבים אליו כנ"ל. וגם בכל זה, מבאר יותר בסוד התוכחה הנ"ל, שנמשך מיעקב לכל אחד מבניו בפרטיות, שהשכל בעצמו מוכיח אותו, [כי הוא הנמשך מהצדיק כנ"ל]:

אות מ"א.

בדבר הגאוה וההתנשאות דקדושה שמגיע להצדיק, הנ"ל מדבריו הקדושים. ובקריאתו להמדה הזאת בשם בן ימיני וכו'. מבאר יותר בסובבו על אודות מרדכי, [שהוא הצדיק, ובן איש ימיני הנ"ל]:

אות מ"ב.

בענין הר'וח מ'ם, שמבאר בדבר הצדיק [שהוא מ'ר'דכי כנ"ל]. מבאר יותר בביאורו תחלה לשם מ'ר' וכו', שנקרא עליו:

אות מ"ג.

בענין קבלת התורה, שזוכים בהארת מרדכי ואסתר. מבאר יותר בסוד העומר שעורים, וספירתו, שנמצא בהם. כי הוא ההכנה והספירה ליום החמישים, וקבלת התורה והלוחות, בנגלה ונסתר שכתב תחלה:

אות מ"ד.

שמובן מצירופי דבריו הקדושים על אודות ההמחאת כף וריקודין, שאף על פי שגם בכל השנה נמתק בהם הדין. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז המשכת הנס, והארת מרדכי ואסתר שבהם. ומה שלא הזכיר מזה בפירוש, הוא כמסלתו הקדושה [לסולל גם בנסתר, [מה] שנמצא בנגלה שבדבריו הקדושים]. ואולם, בשיחתו הקדושה למוהרנ"ת ז"ל, שבעת כתיבתו להמאמר הזה, מבואר זאת בפירוש:

אות מ"ה.

בשם כבוד מלכותו שזוכין בתיקון הרגלין והנסתרים בריחוקם הנ"ל, [כשזוכים להצילם מהסטרין אוחרנין, והמינין לגמרי שנאחזין מהם כנ"ל]. מבאר יותר בכפולת היחוד [שמע ישראל וכו'] הנ"ל, להיות מיוחד בשית תיבין הנאמרים בלחש ובהסתר [מפני המינין שלא יתאחזו, כנודע]:

אות מ"ו.

לכאורה יש להתפלא בהבאתו ראיה להשלמת התפלה של הצדיק, מאותיות השב, שבראשי תיבות ה'ר ש'דה ב'ית. כי הלא כל ההשלמה, הוא בבית לבד. ואולם, בהכרח הנגלה והנסתר יחדיו הנ"ל, יש לבאר, שהן הן שני המדריגות הנ"ל של הר ובית. כי זה בנגלה, וזה בנסתר, [ובחינת השדה, היא הבחינה האמצעי, שמוכרח לחיבורם, כמובן במקום אחר]. ושלפי זה מבואר יותר, גם בענין הכתוב והביאותים וכו', ובענין הכתוב גדול וכו' שסובב בהם על ענין זה, אשר לא נזכר בהם זולת הר ובית, [כי בחינת השדה, לא תהיה רק לאמצעי והחיבור שמוכרח ביניהם כנ"ל]:

אות מ"ז.

שבכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינת, שמבואר מאתו לענין אברהם, שאף על פי שהעלה את התפלה לבחינת הר הנ"ל, היתה בכל זאת כלולה גם מבחינת בית ושדה הנ"ל. מבואר דבר הכתוב, הש"ב בר"ת הנ"ל, שנאמר לענין תפלת אברהם:

אות מ"ח.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל ענין יעקב, שמוכרח להודעת העכו"ם שילכו גם באור ה', הוא מבחינת הבית, [שזכה בה יותר משאר האבות. מבאר יותר] ללשון הכתוב בית יעקב וכו', שמביא לענין הודעת העכו"ם, מבחינת יעקב הנ"ל:

אות מ"ט.

בהכרח הרחוק והקרוב, שבנגלה ונסתר יחדיו הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו דבר הכתוב, בורא ניב שפתים שלום, שלום לרחוק ולקרוב וכו', לענין התפלה שזוכים בנגלה ונסתר הצדיק הנ"ל:

אות נ'.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שלבית הנסתר שברגלין ועוקבין, זכה יעקב יותר מאבותיו. מבאר אגב אורחא, גם במה שנקרא על שם העוקבין והרגלין:

אות נ"א.

במה שמבואר בכל הנ"ל, שסובב בהשגתו הזאת על אודות הגדולה של השם יתברך והצדיק האמת, אשר שם אנו מוצאים ענוותו [ותכלית ההיפך מגדלות וגאוה ממש]. יש לבאר, שגם זה הכרח היחוד של הנגלה [בגדולותו], והנסתר [בענוותו]. כי ביחודם וכלליותם לבד, [זה מזה, כנודע], יהיו שניהם בקדושה, כמובא ומובן מכל זה במקום אחר:

אות נ"ב.

בדבר התחיה והחיים הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב, כה אמר ה', מארבע רוחות וכו', שהביא על זה:

פרפראות לחכמה

אות א

אות ב' א' ענין עליות המלכות (שהוא בחינת התפלה כמבואר לקמן אות ג' כי צדיק מושל בתפלתו, וכידוע שהתפלה הוא בחינת מלכות), מבחינת הר ושדה לבחינת בית עיין זוהר הרקיע בסבא משפטים בדרוש נחש דפרח באוירא וכו', ועיין פסחים פ"ח שדרשו ז"ל על פסוק (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' בית אלוקי יעקב, לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית ולכאורה יש לדקדק כי הלא גם הם אמרו תחלה לכו ונעלה אל הר ה':

אות ב

ובדרך צחות יש לפרש דרוצה לומר לכו ונעלה וכו', היינו שנעלה את בחינת הר ה' אל בחינת בית אך האמת הוא על פי מה שכתוב בזוהר יתרו דף ס"ט על פסוק זה עצמו אל הר ה' זה אברהם וכו' אל בית דא יעקב וכו', הר ובית אף על גב דכולא חד דרגא סליקו לדא מן דא, הר לשאר עמין כד אתו לאעלא תחות גדפוי בית לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחידו וכו', וזה שכתוב אצל יתרו ויבא יתרו וכו' אל המדבר הר האלקים וכו' (ובזה תבין גם כן מה שכאן קורא עלייה ראשונה בשם הר, ובזוהר הרקיע קורא אותה בשם המדבר ושניהם אחד (נמצא מבואר שאף על פי שעיקר התקרבותם הוא, כשהמלכות עולה בבחינת בית היינו לגבי ישראל (ועיין זוהר הרקיע הנ"ל ותבין ביותר) אבל לגבי הגרים עצמם הוא בבחינת הר כנ"ל) וזה שכתוב גם כן ישעיה נ"ו ובני הנכר הנלווים אל ה' וכו' והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, מתחיל גם כן בהר וסיים בבית, וזה שכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כי באמת המלכות שהיא התפלה היא אז בבחינת בית, שעל ידי זה יש גם לעכו"ם השגה בגדולות השם יתברך ונתגלה מלכותו יתברך גם להם ובאים להתקרב וכלל הענין כי עיקר התגלות גדולתו יתברך ומלכותו הוא על ידי התפלה, כי כשמתפללין ונענין בפרט כשהשם יתברך משנה הטבע על ידי התפלה של ישראל, בזה נתגלה כי יש אלקים בארץ ושליט ומושל מנהיג ומשגיח, וכשהתפלה עולה בעליה כל כך עד שהיא בבחינת בית, בבחינת כי ביתי בית תפלה, אז נתגלה מלכותו יתברך גם להעכו"ם, בחינת יקרא לכל העמים, וכדין אתייקר ואתעלא שמא עילאה:

אות ג

שם אות ד' השב אשת האיש כי שרה היא בחינת מלכות בחינת תפלה, ואבימלך הוא בחינת הבעל גאוה וכו':

אות ד

שם, כי באמת הצדיק מושל בתפלתו כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ"ל, והצדיק שזכה לתקן את התפלה שהוא בחינת מלכות על כן יש לו הממשלה:

אות ה

שם, כמו שק שיש בו חורים וכו', רוצה לומר שהשק מלא מדברים נמאסים וגם יש בו בעצמו חורים, וכשמריקין אותו מהדברים הנמאסים אף על פי כן החורים של עצמו נשארו בו:

אות ו

שם, יוסף איננו וכו' ואת בנימין תקחו וכו' רוצה לומר שהשכל מודיע להם שהם מהפכין הדבר מהיפוך אל היפך ממש, כי על פי רוב עיקר גאותם מחמת שרואים שבני אדם כרוכים אחריהם ואוהבים אותם, ובאמת זה הוא מחמת שלא תקנו עדיין המעוות ועל כן אינם יכולים להוכיח, ומחמת זה הם אהובים לבני אדם נמצא כי הם מתגאים בחרפתם וקלונם, כי המעוות כל זמן שלא תקנו אותו הוא לחרפה ולקלון:

אות ז

שם, עלי היה כולנה כי הכל נופל עלי, כי תיקון המעוות הוא בוודאי טובת השכל ותיקונו, וכן מה שמוכיחין לבני אדם ועוסקין לדבר עמהם ביראת שמים, הוא גם כן תיקון השכל ושלימותו כמובן בדברי רז"ל בכמה מקומות והם לא די שלא זכו לזה, רק אדרבא מוסיפין גם להתגאות ועל ידי זה פוגמין בהשכל ביותר, כי כל המתגאה וכו':

אות ח

שם אות ה', וזה לשון תרועה כי ההיפוך מרוח גבוה הוא רוח נשברה:

אות ט

שם אות ו', על ידי הצדיק וכו' נתבטל הגאוה כמו שכתוב אל תבואני רגל גאוה וכו' היינו כי עיקר אחיזת הקליפות שהם הגאוה והעבודה זרה הוא בבחינת רגלי הקדושה בבחינת רגליה יורדות מות, וכמבואר באות חי"ת וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות מ"ג) כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה וכו' כי הגאוה הוא עבודה זרה ממש, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים הוא בענין זה, כמו שכתוב כי לא מרובכם וכו' כי אתם המעט, ודרשו רז"ל (חולין פ"ט) שאתם ממעטין עצמיכם ומשה עליו השלום רבן של כל ישראל נאמר בו עניו מאוד, ועל כן עיקר התגברות הקליפות והחיצונים הוא בבחינת גאוה ואחיזתם ברגלין, ועיקר יניקתם הוא מהשתלשלות הדינים שבבחינת רגלין כידוע, ועל כן כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, ועל כן כשנתבטל הגאוה שזה בחינת לבו נשא את רגליו נשא דייקא, שנתעלו הרגלין מבחינת אחיזת הקליפות אז נמתקין הדינים ונמשכין חסדים, בחינת חסדי דוד הנאמנים וידוע שמרמזין לרגלי הקדושה בחינת נצח והוד כמבואר בזוהר בכמה מקומות:

אות י

שם, בחינת התגלות הארת הידים בחינת המחאת כף היינו כי הרגלין הם סמוכים כביכול אל החיצונים ויניקתם מהם, על כן התיקון הוא בבחינת ריקודין בחינת העלאת הרגלין אבל בבחינת הידים אין להקליפות אחיזה בהם כל כך כי הם רחוקים מהם, רק אף על פי כן כשיש התגברות הקליפות נתעלם בחינת הארת הידים גם כן, מחמת שעיקר יניקתם מהדינים שנמשכין מבחינת גבורה בחינת יד שמאל, על כן גם התיקון הנעשה בהם על ידי הרוח הוא בבחינת מחאת כפים שנתחברין הידים, ונכלל שמאל בימין ונמתקין הדינים וזה בחינת ויהי ידיו אמונה, עיין בזוהר שמדקדק הוי ליה למימר ויהיו ידיו אמונה אלא בגין דתליא כולא בימינא כתיב ויהי וכו', וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וכו' מכוון לדברינו הנ"ל:

אות יא

שם אות ז', וכלליות התורה נקראת לב וכו' כי עיקר התגלות התורה בבחינת נגלה ונסתר בחינת ידין ורגלין נמשך ונתגלה מבחינת בינה לבא כידוע:

אות יב

שם אות ח', כי המן בחינת עבודה זרה וכו', היינו כמבואר בתיקונים שקליפת המן הוא בחינת אל אחר וכמובא שעמלק הוא גימטריא אל אחר, שזה בחינת הגאוה של המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, דכתיב (שמות ל"ד) לא תשתחוה לאל אחר, ועיקר כחו של מרדכי היה על ידי שנולד מבנימין כמובא בדברי רז"ל, כי כבר נתבאר לעיל שבנימין רומז על גאוה שזה בחינת ואת בנימין תקחו הנ"ל, על שם שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות ויש לדקדק איך מרמזין מדת הגאוה בשם בנימין הצדיק ובקדושת ארץ ישראל, אך הענין הוא כי באמת יש בחינת גאוה דקדושה שצריכין להשתמש בה לפרקים שזה בחינת חרב הגאוה, בכדי להכניע בה הבעלי גאוה דסטרא אחרא המתגברים בגאוותם נגד הקדושה, או על כל פנים להיות נמלט מהם ולבלי להיות נכנע לפניהם חס ושלום, ומי שנתבטל כנגדם ונכנע לפני גאוותם הרעה זה בחינת משתחוה לאל אחר חס ושלום, כי הוא נותן להם כח ותוקף על ידי ענוותנותו הפסולה שהיא תכלית הגאוה, כי על ידי זה מתגאה אחר כך נגד אנשי אמת שהיה צריך באמת להיות נכנע לפניהם ולהתבטל כנגדם ודבר זה הוא בכלליות ובפרטיות, ומובן בדברי רז"ל בכמה מקומות וזאת הגאוה דקדושה הוא בחינת בנימין שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות, וזה בחינת ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי התחזק עצמו בכח הגאוה דקדושה לבלי להשתחוות לפני המן שעשה עצמו עבודה זרה, וזה היה תיקון למה ששגה שאול קצת בענין זה, שזה בחינת מה שאמר לו שמואל הנביא הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וכו', ויש בזה להאריך קצת ומובן ממילא וזהו שאמרו רז"ל (מדרש רבה אסתר פרשה ה) שתשובת מרדכי היתה באשר שזקנו נולד בארץ ישראל ולא השתחוה לעשו, וזה מכוון ממש לענינינו ועל כן התגרה המן בישראל ורצה לכלותם חס ושלום, כי הגאוה הוא סטרא דמותא ומי שנכנע ונתבטל לפניהם הוא גרוע ממת חס ושלום, ומי שאינו רוצה להתבטל כנגדם הם מתגרים בו עד למות חס ושלום, ועל כן הפיל פור בחודש אדר שמת בו משה, כי משה מבטל העבודה זרה כי הוא עניו מאוד כנ"ל, ועיין מדרש רבה נשא פרשה י"ג גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו', מבואר שעמלק הוא בחינת גאוה כנ"ל:

אות יג

שם, מרדכי מר דרור לשון חירות זה בחינת ידים כמו שכתוב דודי שלח ידו מן החור וכו' היינו כי חור הוא לשון חירות, כמו חורי הארץ וכן בני חורין, כי מחמת שאין להקליפות אחיזה כל כך בהידים כנ"ל, על כן הם בחינת חירות, וגם כי הם סמוכים להרוח שבלב שהוא בחינת (פתח אליהו) בינה לבא בחינת יובל שהוא חירות, כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) וקראתם דרור בארץ:

אות יד

שם וזה לשון פורים היינו ביטול העבודה זרה, כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) פורה דרכתי לבדי וכו' כי כבר נתבאר שעיקר אחיזת הקליפות הוא מבחינת הדינין שבבחינת רגלין, ועל כן נקראין פורה שמרמז על תוקף הדינין, כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות מוצאי שבת ועל כן לעתיד שיתתקנו הרגלין בתיקון שלם כידוע, ויתמתקו הדינין מעל ישראל ואז יתהפכו הדינין על העכו"ם להכניעם ולבטלם, וזה שכתוב פורה דרכתי דייקא, וכן (שם) ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, היינו על ידי בחינת רגלין וזהו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ז) שאמר מרדכי להמן אבל העכו"ם, ואתה על במותימו תדרוך דווקא וזהו סוד פורים על שם הפור, כי פור המן נהפך לפורינו, היינו מה שהוא רצה לינק מהדינים שהם בחינת פור, ולהתגבר בזה על ישראל ולבסוף נהפכו הדינים עליו, עד שנתבטל העבודה זרה של המן בבחינת פורה דרכתי וכו':

אות טו

(שם ועל ידי הארת מרדכי ואסתר נתבטלו הכפירות עיין מדרש רבה שיר השירים בפסוק זאת קומתך וכו' אימתי נעקר יצר עבודה זרה, רבי בניה אומר אלו מרדכי ואסתר וכו' עיי"ש):

אות טז

שם כי עיקר העבודה זרה תלוי בה וכו' וזה סוד לקיחת אסתר לבית אחשורוש ולקיחת שרה לבית אבימלך, כי אסתר ושרה הם מבחינה אחת כמאמר רז"ל תבוא אסתר בת בתה של שרה וכו' ועיין בכוונת פורים:

אות יז

שם כי הרגלין וכו' הם בחינת ערבי נחל כמאמר רז"ל (סוכה נ"ג) רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה כי ידוע שערבי נחל הם בחינת נצח והוד בחינת רגלי הקדושה, וכבר נתבאר שעיקר יניקת הקליפות הם בבחינת רגליה יורדות מות, על כן אמרו רז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה רגלוהי דייקא ואגב אורחא מרומז בכאן ישוב למה שמבואר בכתבים, כי הערבי נחל הם בחינת ה"א ראשונה בחינת בינה, ולכאורה אינו מובן כי הערבי נחל מרמזין למדריגות הנמוכות שבישראל כמאמר רז"ל, וגם מרמזין לבחינת רגלי הקדושה כנ"ל, ואיך יהיה מרומז בהם סוד הא הראשונה אך על פי הנ"ל מובן ממילא, כי זה בחינת אסתר דייקא ברוח הקודש נאמרה, בחינת לבו נשא את רגליו דייקא, כי אף על פי שהרוח שבלב מאיר גם בהידים, אף על פי כן עיקר התיקון שמאיר גם ברגלין כמבואר בפנים, שעל כן נקראין הרגלין שעורים על שם הרוח שמנשב בהם, ועל כן ערבי נחל דווקא הם כנגד ה"א ראשונה בחינת בינה, שזה בחינת בינה וכו' עד הוד אתפשטת:

אות יח

שם שקיל גבבא דעמרא וכו' ואנחיה ברישא דרומחא וכו' ונראה שבכאן רומז רבינו ז"ל הדרך של המאמר הקדוש הנ"ל, כי יסוד הענין הוא שעל ידי ריקודין והמחאת כף בשמחה של מצוה נמתקין הדינין, וכאשר מבאר אחר כך שרשי הענין מבואר, שעיקר המתקת הדינין על ידי ביטול הגאוה והעבודה זרה על ידי הרוח הקודש של הצדיק דנשיב בשית פרקין דדרועין ודשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף בגשמיות בשמחה של מצוה שנמשך מבחינת הרוח שבלב, בחינת לבו נשא את רגליו אל הצדיק האמת שהוא איש אשר רוח בו, על ידי זה נמשך גם ברוחניות הארה מבחינת הרוח שבלב העליון אל בחינת הידין והרגלין שברוחניות, ונמשך בחינת ביטול הגאוה והעבודה זרה והקליפות, ונמתקין כל הדינין ובזה תבין ביותר מה שדייקא במאמר זה הוצרך ז"ל לבאר שכוונתו לקיים הדבר כפשוטו כמבואר לקמן:

אות יט

שם מענין ראש חודש שייך גם כן לענין זה, כי עיקר יניקת הקליפות הוא מבחינת מיעוט הירח על ידי שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה כמו בחינת גאוה בדקות גדול, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך כי (זוהר ח"א קכ"ב) מאן דאיהו רב איהו זעיר, וידוע שהם יונקין מבחינת הרגלין שלה כמובן בהמעשה של החיגר, וזה בעצמו סוד אסתר [שהיא בחינת לבנה בחינת אסתר כמארז"ל] שנלקחה לבית אחשורוש, ועל כן בראש חודש שאז זמן תיקונה אז נמשך גם כן הארה מכל התיקונים הנ"ל, עד שאפילו אלו שהם מסטרא דמותא מתחרטין ומודין גם כן כמבואר שם ועיין בפרי עץ חיים דרוש להר' חיים וויטאל בענין פורים ומדבר מפגימות הלבנה גם כן ותבין:

אות כ

שם ואלה מוסיף על הראשונים וכו' כי ענין זה של מוסיף על הראשונים יש בקדושה, וכן להיפך בסטרא אחרא חס ושלום, כי לא די שלא תיקן המעוות אף גם שהוא מתגאה גם כן כנ"ל, וההיפוך מזה הוא בחינת מוסיף על ענין ראשון דקדושה, היינו שהצדיקים מוסיפין קדושה בכל פעם, וכל מה שמשיגין ביותר הם ענוים ושפלים ביותר ועל ידי זה מכירין גם העכו"ם את גדולת השם יתברך, שזה גם כן בחינת מוסיף על הראשונים:

אות כא

וכל זה נעשה על ידי המשפטים בחינת רוח כמו שכתוב (ישעיה כ"ח) ולרוח משפט וכו' כי שם מדבר מענין הגאוה כמו שכתוב (שם) הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וכו' ברגלים תרמסנה וכו' ברגלים דייקא כנ"ל (ומזה תבין קצת גם ענין השכרות של פורים), וסיים שם ביום ההוא וכו' עטרת צבי לשאר עמו, ודרשו רז"ל (סנהדרין קי"א:) למשים עצמו כשירים, היינו בחינת ענוה ולרוח משפט כי כל זה נעשה על ידי הרוח שהוא בחינת משפט כידוע וכו' ע"ש עוד:

אות כב

שם אשר תשים לפניהם כי כשמשה רבינו בחינת הצדיק האמת מאיר בחינת הרוח שלו שהוא בחינת משפט, אל המתקרבים אליו שהם נגדו בחינת רגלין, בחינת וכל העם אשר ברגליך כידוע, על ידי זה נתבטל הגאוה והעבודה זרה ונעשה בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה ונמתקין כל הדינין:

אות כג

מאמר משפטים סימן יו"ד הנ"ל נאמר קודם פורים תקס"ג, ובעת שכתבתי לפניו ז"ל זה המאמר אמר לי: כך אמרתי שעכשיו נשמעים גזירות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף וימתקו הדינין, וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא כך אמרתי, וכונתו היתה להעיר לבבינו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקות ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, וכבר מבואר ענין זה בשלימות בהשיחות (שבסוף סיפורי מעשיות) סימן קל"א:

אות כד

במאמר זה הנ"ל מבואר שגאוה הוא בחינת המן עמלק, וכן הוא בחינת בלועי דקרח וזה יש לרמז במסורה (שמואל א' ט"ו) א' והחרמת את החטאים את עמלק, ב' את מחתות החטאים האלה בנפשותם וזה כתוב אצל עדת קרח:

ביאורים נוספים על תורה זו

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

נזכר בכתבי ברסלב

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים