תורה רע״ז

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. מחלוקת — לא לעמוד כנגד השונאים אלא נפשי כעפר, המשל בחותר תחת הבית, ומחלוקת צדיקים לטובה ולהמתקת דינים בשורש (תמר דקדושה מול תמר דסטרא אחרא)

דַּע, כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים, לוֹמַר: כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ; כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ, לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ,

רַק אַדְּרַבָּא, רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, בְּחִינוֹת: וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה – כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת: אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת – הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר; כְּמוֹ כֵן אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַקְּשִׁים רָעָתוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן יֵעָשֶׂה לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ הֶעָפָר כַּנַּ"ל.

וְהוּא כְּמָשָׁל, כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר תַּחַת בֵּית חֲבֵרוֹ, אִם הוּא יַעֲמֹד עַצְמוֹ וְיַחְתֹּר גַּם כֵּן כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי בְּקַל יָבוֹא הַחוֹתֵר לִמְבֻקָּשׁוֹ, אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בִּפְנִים וְשׁוֹפֵךְ עָפָר וְעוֹשֶׂה תֵּל כְּנֶגְדּוֹ – אֲזַי מֵפִיר מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל הַשּׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת מְבֻקָּשׁוֹ.

כְּמוֹ כֵן אֵין לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים לַעֲשׂוֹת כְּנֶגְדָּם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁחוֹתֵר גַּם כֵּן כְּמוֹ הַשּׂוֹנֵא, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ בְּקַל. אֲבָל עַל־יְדֵי בְּחִינַת עָפָר, בְּחִינַת וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה מֵפִיר מַחֲשֶׁבֶת הַשּׂוֹנֵא כַּנַּ"ל, וַאֲזַי כּוֹרֶה שַׁחַת בָּהּ יִפֹּל, כִּי נוֹפֵל וְנִשְׁאָר בְּהַשַּׁחַת שֶׁכָּרָה עַל חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי הֶעָפָר שֶׁנִּשְׁפָּךְ עָלָיו, כִּי חֲבֵרוֹ עוֹמֵד וְשׁוֹפֵךְ עָלָיו עָפָר כְּנֶגְדּוֹ כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי בְּחִינַת וְנַפְשִׁי כְּעָפָר כַּנַּ"ל:

ב. בקמים עלי מרעים — לשמוע מן מחלוקת הצדיקים רק טובה; הרפואות מן הארץ וכוח חודש אייר, ארץ כנען (מחלוקת) מול ארץ סתם (שלום)

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַחוֹלְקִים הֵם רְשָׁעִים, אֲבָל כְּשֶׁחוֹלְקִים עָלָיו צַדִּיקִים, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם הוּא רַק לְטוֹבָה, שֶׁמְּרִימִין וּמְנַשְּׂאִין אוֹתוֹ עַל־יְדֵי־זֶה, וּמַמְתִּיקִים דִּינִים מֵעָלָיו, וְהוּא כְּמוֹ אֶחָד שֶׁחוֹפֵר עַצְמוֹ תַּחַת חֲבֵרוֹ וּמַשְׁלִיךְ לוֹ מַתָּנָה טוֹבָה, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כְּעֵין זֶה בִּצְדָקָה, שֶׁכַּמָּה תַּנָּאִים הִשְׁלִיכוּ צְדָקוֹת בְּהֶצְנֵעַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדַע הַמְקַבֵּל (כתובות סז:), כֵּן זֹאת הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים הוּא שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ טוֹבָה בְּהֶעְלֵם וְהֶצְנֵעַ כַּנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד (תהילים צ״ב:י״ב): בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים וְכוּ'. כִּי יֵשׁ תָּמָר בִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (שם); וּכְנֶגְדּוֹ תָּמָר בְּסִטְרָא אָחֳרָא, בְּחִינַת: שְׂאוֹר בְּכַכּוֹתֶבֶת, וְכוֹתֶבֶת הִיא תְּמָרָה, הַיְנוּ הַתָּמָר שֶׁבְּסִטְרָא אָחֳרָא, כִּי שְׂאוֹר הוּא כְּלָלוּת וְתֹקֶף הַדִּינִים, כִּי הוּא בְּחִינַת אֱלֹקִים בְּרִבּוּעַ וּבְמִלּוּי כַּמּוּבָא, וְעַל כֵּן נִקְרָא תָּמָר, לְשׁוֹן תְּמוּרָה, הַיְנוּ הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא נִקְרֵאת תְּמוּרָה, כִּי תְּמוּרַת חָכְמָה – אִוֶּלֶת, תְּמוּרַת חַיִּים וְכוּ', כַּמּוּבָא (בספר יצירה).

וְשֹׁרֵשׁ הַדִּינִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, וְשָׁרְשָׁם – מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְאֵין הַדִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ, וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי מַחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, עַל־יְדֵי־זֶה נִמְתָּקִים הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כִּי נִמְתָּק וְנִתְבַּטֵּל הַתָּמָר דְּסִטְרָא אָחֳרָא עַל־יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן,

נִמְצָא שֶׁמַּחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה, רַק מֵחֲמַת שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנֶאֱחָז הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַדִּינִים, שֶׁהֵם מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה, עַל כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּדְּמֶה שֶׁהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים הִיא גַּם כֵּן מַחֲלֹקֶת גָּמוּר שֶׁל שִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת שֶׁהֵם נֶאֱחָזִין שָׁם כַּנַּ"ל, אֲבָל בֶּאֱמֶת הוּא רַק לְטוֹבָה.

וְזֶה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד, כְּשֶׁיִּהְיֶה עָלָיו מַחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע מִן הַמַּחֲלֹקֶת רַק טוֹבוֹת, כִּי בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם לְטוֹבָה כַּנַּ"ל,

וְזֶה: בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים, הַיְנוּ מַחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהֵם אַחִים וְרֵעִים, בְּחִינַת תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין (זוהר ויקרא עא), כִּי בְּוַדַּאי הֵם אוֹהֲבִים גְּדוֹלִים.

וּכְשֶׁהֵם יָקוּמוּ עָלַי: תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח – שֶׁלֹּא יִשְׁמַע מִן הַמַּחֲלֹקֶת כִּי אִם הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִׂין לוֹ בָּזֶה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים כַּנַּ"ל, וְלֹא יִטְעֶה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן לָהֶם אֲחִיזָה בְּזֹאת הַמַּחֲלֹקֶת, כִּי זֹאת הַמַּחֲלֹקֶת הוּא רַק לְטוֹבָה כַּנַּ"ל:

ג. אייר ראשי תיבות אויבי ישובו יבושו רגע — כבוד שבת באכילה ותיקון חילול שבת, השבת רגלי המצוה מן הקליפות והפיכת שביל דקיק לדרך כבושה

גַּם כָּל הָרְפוּאוֹת בָּאִין מִן הָאָרֶץ, וְעַל כֵּן בְּעֵת שֶׁהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת יְבוּלָהּ, שֶׁנּוֹתֶנֶת כֹּחַ בְּכָל הָאִילָנוֹת וְהַצְּמָחִים, דְּהַיְנוּ בִּזְמַן הַחֲנִיטָה, שֶׁהוּא בְּחֹדֶשׁ אִיָּר, אֲזַי יֵשׁ כֹּחַ יוֹתֵר בְּכָל הָרְפוּאוֹת, כִּי אָז נוֹתֶנֶת הָאָרֶץ בָּהֶם כֹּחַ. אֲבָל בִּזְמַן אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם יִקְחוּ אוֹתָן הָרְפוּאוֹת בְּעַצְמָן, אֵין לָהֶם זֶה הַכֹּחַ, וְעַל כֵּן לוֹקְחִין רְפוּאוֹת בְּחֹדֶשׁ אִיָּר, שֶׁהוּא "מַייא".

וְעִקָּר הוּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּל הָאֲרָצוֹת מְקַבְּלִין מִתַּמְצִית אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהּ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: לִפְעָמִים נִקְרֵאת אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלִפְעָמִים נִקְרֵאת אֶרֶץ סְתָם.

הַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת, אֲזַי נִקְרֵאת אֶרֶץ כְּנַעַן, בְּחִינַת כָּאן עָנִי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ) עַל פָּסוּק: וְלֹא יִהְיֶה כְּנַעֲנִי – אֵין כָּאן עָנִי. נִמְצָא כְּנַעַן הוּא בְּחִינוֹת כָּאן עָנִי, וְזֶה עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת, כִּי מַחֲלֹקֶת אַחַת דּוֹחָה מֵאָה פַּרְנָסוֹת:

וְזֶה בְּחִינוֹת (בראשית י״ג:ז׳): וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – שֶׁעַל־יְדֵי הָרִיב וְהַמַּחֲלֹקֶת, עַל־יְדֵי־זֶה וְהַכְּנַעֲנִי וְכוּ', כִּי אֲזַי נִקְרֵאת בְּחִינַת אֶרֶץ כְּנַעַן כַּנַּ"ל.

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם, אֲזַי הִיא נִקְרֵאת בְּחִינַת אֶרֶץ סְתָם, וַאֲזַי הִיא בְּחִינַת: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ (תהילים ס״ז:ז׳) – שֶׁנּוֹתֶנֶת כֹּחוֹתֶיהָ לְכָל יְבוּל הָאָרֶץ, וַאֲזַי יֵשׁ כֹּחַ לְכָל הָרְפוּאוֹת כַּנַּ"ל.

וְעַל־כֵּן אוֹתִיּוֹת אִיָּיר רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: אֹיְבַי יָשׁוּבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע (תהילים ו׳:י״א); כִּי אֲזַי הֵם כָּל הָרְפוּאוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁלוֹם, בְּחִינַת: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא הֶפֶךְ הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶרֶץ כְּנַעַן כַּנַּ"ל:

ד. אכילת שבת נותנת כוח לרגלים — פסיעה קטנה נעשית דרך כבושה, רגל רפואה לריאה, ויראות נפולות מש"ך דינים

וְדַע שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ט״ז:כ״ה): אִכְלוּהוּ הַיּוֹם, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי הוּא כֻּלּוֹ אֱלֹהוּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכַמְבֹאָר (לעיל בסי' נ"ז). וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת, וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת, כִּי מֵחִלּוּל שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר, כִּי בְּקַל אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל בְּחִלּוּל שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם. וְהַתִּקּוּן הוּא עַל־יְדֵי הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבָּת,

כִּי חִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת חָלָל, בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת, בְּחִינוֹת: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה (דברים כ״א:א׳). וּמִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין כב), וְשַׁבָּת הִיא בְּחִינַת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פרשה יא), שֶׁאָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לַכֹּל נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לֹא נָתַתָּ, וֶהֱשִׁיבָהּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא בֶּן זוּג שֶׁלָּהּ. נִמְצָא שֶׁחִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת, בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת כַּנַּ"ל.

וְהִנֵּה מָצִינוּ לְהֵפֶךְ, כִּי הֲלֹא אַדְּרַבָּא, רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסְרוּ לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה גַּסָּה (שבת קיג:), וְצָרִיךְ דַּוְקָא לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה קְטַנָּה.

אַךְ דַּע, כִּי בְּחֹל, כְּשֶׁעוֹשִׂין מִצְוָה, וְכָל מִצְוָה הִיא קוֹמָה שְׁלֵמָה, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא יוֹנֶקֶת מֵהֶם, וְהֵן הָרַגְלִין שֶׁל הַמִּצְוָה, שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, בִּבְחִינוֹת: רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה׳:ה׳); וּבְשַׁבָּת עוֹלִין הָרַגְלִין מִן הַקְּלִפּוֹת, בִּבְחִינוֹת: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ (ישעיהו נ״ח:י״ג), שֶׁבְּשַׁבָּת מְשִׁיבִין הָרַגְלִין שֶׁל מִצְוָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וַאֲזַי מַתְחֶלֶת לֵילֵךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְהִנֵּה בְּוַדַּאי בִּתְחִלַּת הַהֲלִיכָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה, רַק הוּא עֲדַיִן שְׁבִיל דַּקִּיק, פַּעֲמֵי הָרַגְלִין, אַךְ הוּא כִּמְשַׁל הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲלֹךְ יָפֶה, אַךְ הָאָב מֵחֲמַת גֹּדֶל אַהֲבָתוֹ וְשַׁעֲשׁוּעָיו עִם בְּנוֹ, הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין, כְּשֶׁהַתִּינוֹק עוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר קָטָן, אוֹ מְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר, אַף שֶׁאֵינוֹ חָכְמָה כְּלָל, עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת אַהֲבַת הָאָב וְשַׁעֲשׁוּעָיו מִזֶּה, הוּא מְחַבֵּב הַדָּבָר וּמַגְדִּילוֹ וּמַרְחִיבוֹ וְעוֹשֶׂה מִזֶּה דָּבָר גָּדוֹל.

כְּמוֹ כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁהַמִּצְוָה מַתְחֶלֶת לֵילֵךְ, אוֹ כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אֵיזֶה דֶּרֶךְ חָדָשׁ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּא שְׁבִיל דַּקִּיק, עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל שַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ מִזֶּה, הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה.

וְזֶה בְּחִינוֹת (תהלים פה): צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ. צֶדֶק, הַיְנוּ הַמִּצְוו‍ֹת, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (שם קיט): כָּל מִצְוֹתֶיךָ צֶדֶק. כְּשֶׁמַּתְחֶלֶת הַמִּצְוָה לֵילֵךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי: וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק, וּמֵחֲמַת שַׁעֲשׁוּעָיו, הוּא מֵשִׂים לְדֶרֶךְ רָחָב וְכָבוּשׁ אֶת פְּעָמָיו, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק כַּנַּ"ל,

וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין כֹּחַ הָרַגְלִין, בִּבְחִינַת (שבת קנב): דּוּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בָּרַגְלִין, שֶׁעַל יְדֵי הָאֲכִילָה מְקַבְּלִין הָרַגְלִין כֹּחַ וַאֲזַי נַעֲשֶׂה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק, פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת, נַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל:

וְזֶה בְּחִינוֹת: פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסְעִים פְּסִיעָה קְטַנָּה. וְהוּא תָּמוּהַּ, לִכְאוֹרָה, כִּי הֲלֹא אַדְּרַבָּה, מִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה כַּנַּ"ל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ פְּסִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וּרְחָבוֹת,

אַךְ סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ וְכוּ' – הַיְנוּ שֶׁאוֹכְלִים סְעֻדַּת שַׁבָּת, וְעַל־יְדֵי־זֶה בֶּאֱמֶת נִתְתַּקְּנִין הַפְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת וְנִתְרַחֲבִין וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה, בִּבְחִינַת וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נִתְתַּקֵּן חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת כַּנַּ"ל, כִּי עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נַעֲשֶׂה מִפְּסִיעוֹת קְצָרוֹת רְחָבוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל:

ה

רֶגֶל הוּא רְפוּאָה לְהָרֵאָה, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הָרְפוּאוֹת:

ו

אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ (תהילים ק״כ:ה׳). הָיָה דַּרְכּוֹ לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁמִּצְטַעֵר עַל שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִיִרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת, שֶׁהֵם בָּאִים מִש"ך דִּינִים, וְזֶה: כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ: תָּמָר הוּא גַּם כֵּן שְׁתֵּי פְּעָמִים ש"ך, כַּמּוּבָא:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אכְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת עַל הָאָדָם אֵין לָאָדָם לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשֹׂנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשֹׂנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ לִרְאוֹת בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ, רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, וְעַל-יְדֵי-זֶה מֵפִיר מַחְשְׁבוֹת הַשֹׂנֵא, וְאָז אַדְּרַבָּא תָּשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה עַל רֹאשׁוֹ:
2. בוְכָל זֶה כְּשֶׁהַחוֹלְקִים הֵם רְשָׁעִים. אֲבָל כְּשֶׁחוֹלְקִים עָלָיו צַדִּיקִים בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם הוּא רַק לְטוֹבָה שֶׁמְּרִימִין וּמְנַשְׂאִין אוֹתוֹ עַל-יְדֵי-זֶה, וּמַמְתִּיקִין דִּינִים מֵעָלָיו עַל-יְדֵי שֶׁחוֹלְקִין עָלָיו. וְזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַחֲלֹקֶת שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהוּא רַק לְטוֹבָה, וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַטְעֶה עַצְמוֹ בָּזֶה לוֹמַר שֶׁהוּא מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר מַחֲלֹקֶת גְּמוּרָה דְּסִטְרָא אַחֲרָא חַס וְשָׁלוֹם עַל-יְדֵי-זֶה:
3. געַל-יְדֵי מַחֲלֹקֶת בָּא עֲנִיּוּת וְאֵין זוֹכִין לִרְפוּאָה, אֲבָל עַל-יְדֵי שָׁלוֹם בָּא רְפוּאָה וּפַרְנָסָה:
4. דעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הוּא הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבָּת כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד. כִּי הִיא כֻּלָּהּ אֱלהוּת, כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ, וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בַּאֲכִילַת שַׁבָּת וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת:
5. החִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינַת מִיתַת אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה רַחֲמָנָא לִצְלָן, וַאֲכִילַת שַׁבָּת הוּא תִּקּוּן לָזֶה:
6. וכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל אֵין לָהֶם כֹּחַ לֵילֵךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם בְּשַׁבָּת אָז עוֹלִים וְהוֹלְכִין לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מְשַׁעֲשֵׁעַ בָּהֶם אַף אִם נַעֲשִׂים עַל-יְדֵי קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים וּבְלִי כַּוָּנָה וּשְׁלֵמוּת הָרָאוּי לְהַמִּצְוָה. וְהֵם עוֹשִׂים דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה וּרְחָבָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁהוּא עִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת כַּנַּ''ל:
7. ז''אוֹיָה לִּי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ'' (תְּהִלִּים ק''כ ה), הָיָה דַּרְכּוֹ לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר עַל שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת שֶׁהֵם בָּאִים מִש''ך דִּינִים, וְזֶהוּ ''כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ'':

ביאור הליקוטים

צדיק כתמר יפרח-מאמר רע"ז

אות א

[חסר ההתחלה]

....ואמיץ יותר מאתו, כי לא הם...., רדיפתם נמשך מהשם יתברך בעצמו כביכול כנ"ל...., אפי וכו'. על כן באמת עיקר העצה רק להיות מעביר על מדותיו כל כך, עד שלא די שלא יחתור כנגדם להיות רודף אחריהם, עוד יוסיף לרחם עליהם ולעשות להם כל הטובות, ובאתערותא דלתתא איתער לעילא אצל השם יתברך רחמים וחסד להעביר על פשעיו, ואז בודאי לא יבואו למבוקשם בשום אופן, כי האלקים יבקש את הנרדף, אף על פי שהוא רשע ומחמת חטאיו ופשעיו הם רודפים אותו. אך הני מילי אם אינו נהפך להיות רודף, ויכיר את מקומו, אף על פי שבאמת אינו מרגיש בעצמו חטאיו, אבל אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומשתדל שיהיה על כל פנים מצדו רק שלום, שאז נמשך מצדו בחינת ארץ ועפר, בחינת ארץ נתנה יבולה, להשפיע להם גם כוחות הרפואה שבאין מן הארץ כמובא שם [ועיין בפרפראות לחכמה], שזה בחינת אייר עיין שם, ואז ממילא נתקיים אויבי ישובו יבושו רגע, שאין ביכלתם לבא למבוקשם בשום אופן, מחמת תל הארץ ועפר שעשה כנגדם. אבל אם הוא מרבה במחלוקת גם עליהם, אף על פי שהוא צדיק כנגדם, וכוונתו לשמים, לעת עתה נתקלקל בחינת הארץ, שתהיה בבחינת ארץ כנען, כמו שכתוב ויהיה ריב בין רועי אברם וכו' [אף על פי שהיתה כוונתו לשם שמים], והכנעני וכו', [ו]אז מגודל הקלקול וחתירת הארץ, בנקל להם לבא למבוקשם:

אפשר שידמה, שמחלוקת של צדיקים היא גם כן מחלוקת גמור של שנאה חס ושלום, מחמת שהם נאחזין שם וכו', ולא יטעה חס ושלום שהיא מחלוקת גמורה, כדי שלא ליתן להם אחיזה וכו'. [צריך לבאר פירושו בצדו] כי זה בעצמו הוא האחיזה, מה שנדמה לו על הצדיקי אמת שהם שונאים אותו ומבקשים רעתו, שעל ידי זה נתהווה טינא בלבו להיות להם לשונא ורודף, ולהיות באמת מבקש רעתם. נמצא שהדמיון בעצמו, היא האחיזה, שעל ידי זה נשתלשל מחלוקת של רשעים:

בקמים עלי מרעים וכו'.... מזמור של יום השבת, שאדם הראשון אמר זאת כשעשה תשובה על האכילה דסטרא אחרא.... ויניקת דסטרא אחרא.... וכל זה נתתקן.... על ידי.... בהבשמה.... על ידי האכילה דקדושה.... [לא רגל על לשונו] שזה בחינת מחלוקת [כמובא בלקוטי ^ א' בסימן], ועל פי זה יתפרש גם כל הענין של הכתוב המובא שם לקמן אוי לי כי גרתי משך, ומקודם כתיב מה שמקפיד דוד המלך ע"ה על הלשון רמיה המספרת רגיל ורכילות להרבות מחלוקת, ועל זה מסיים שם המזמור אני שלום, אף על פי שמצדם וכי אדבר וכו', אבל מחמת שאני שלום מצידי, אז בודאי לא יבואו למבוקשם חס ושלום:

גם בזה מקושר היטב מה שמובא שם שכל יניקת הסטרא אחרא הוא מהרגלין של הקדושה, למה שמובא שם למעלה שהסטרא אחרא היא בחינת מחלוקת, וכל השתלשלותה ואחיזתה הוא מהמחלוקת שבקדושה. גם יש לרמז שעל כן בחטא אדם הראשון, שנתן על ידי זה כח להנחש שהיא הסטרא אחרא לינק מרגלין, נאמר אז ואתה תשופנו עקב:

רגל הוא רפואה להריאה. נראה לעניות דעתי, שבזה מביא ראיה וטעם למנהג ישראל לאכול רגל בשבת, מחמת שכל ענין האכילה של שבת הוא בשביל תיקון הרגל, והוא רפואה לה'ר'י'א'ה', אותיות י'ר'א'ה [כמובא בדבריו ז"ל במקום אחר], שזה בחינת הש"ך דינים כידוע, בחינת המחלוקת והרגל דקדושה כנ"ל, שעל ידי זה נתתקן בחינת המחלוקת דסטרא אחרא, ונתעלים היראות הנפולות, ונתרפאה ונתחזקה הריאה, שיהיה ביכלתה לשכך חמימות הלב כידוע, בחינת וחמת המלך שככה, בחינת המתקת הש"ך דינים כמובא :

פרפראות לחכמה

אות א

מאמר זה נאמר בשמיני עצרת שחל בשבת בשנת תקס"ח, ויש בזה כמה סיפורים נפלאים ויתבאר במקום אחר אפס קצהו:

אות ב

שם במאמר הנ"ל בחינת שאור בככתובת וכו' לשון זה תמצא בסידור האריז"ל בכוונות של ביעור חמץ ולכאורה הוא פליאה גדולה, כי הלא אפילו בית שמאי סבירא להו דשאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל זה וזה בכזית ועיין בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קצ"ג מה שמפרש בזה (אינו בידי כעת לעיין בו אך כמדומה לי שמפרש, כי מאחר דבית שמאי סבירא להו שאור בכזית וחמץ בככותבת אם כן יש בכזית שאור כח החימוץ של חמץ בככותבת, ועל כן גם לבית הלל דסבירא להו זה וזה בכזית אבל על כל פנים בכזית שאור יש כח החימוץ של הכותבת חמץ וזה בחינת חמץ בכזית ושאור בככותבת המובא בסידור האריז"ל היינו על כח החימוץ שבו כנ"ל) ועיין בספר עולם הפוך פרק ע"ז שמביא לבאר זה בשם ספר ד"נ ע"פ דרכי הקבלה וכו':

אות ג

שם במאמר הנ"ל תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח שלא ישמע מן המחלוקת כי אם הטובות שעושין לו בזה וכו' אפשר שבזה מבואר מה שכתוב בשם האריז"ל צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח, היינו שבזה מרומז תיקונו כי מחלוקת קרח ועדתו הוא עיקר בחינת המחלוקת שלא לשם שמים כמו שאמרו רז"ל, ועל כן לא אמרו מחלוקת קרח ומשה, כי משה לא עמד כנגדם להחזיק במחלוקת חס ושלום, רק אדרבא כמו שכתוב (במדבר ט"ז) וילך אל דתן ואבירם, וכמו שאמרו רז"ל שזה בחינת (ברכות י"ז) ונפשי כעפר לכל תהיה המבואר כאן במאמר זה, ומחמת שהם החזיקו במחלוקת ביותר שזה ההיפוך ממדת הארץ שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות, על כן (משלי כ"ו) כורה שחת בה יפול ומיד (במדבר ט"ז) ותפתח הארץ את פיה ותבלעם, ומחמת ששורש המתקת המחלוקת דסטרא אחרא הוא על ידי המחלוקת שבקדושה שזה בחינת צדיק כתמר יפרח, על כן מרומז תיקונו של קרח בפסוק זה:

אות ד

שם במאמר הנ"ל גם כל הרפואות באין מן הארץ וכו' רוצה לומר מה שבתחלת המאמר מבואר מענין ונפשי כעפר לכל תהיה, כמו העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות אכילה ושתיה וזהב וכסף וכו', מבאר כאן שגם כל הרפואות באין מן הארץ ונראה לעניות דעתי לפרש על פי המבואר בדבריו ז"ל במאמר להמשיך שלום סי' י"ד ובמאמר וביום הביכורים סי' נ"ו שעיקר החולאת רחמנא ליצלן הוא בחינת מחלוקת שאין היסודות ממוזגין כראוי להם בשלימות והרפואה שהוא בחינת התמזגות היסודות הוא בחינת שלום בחינת (ישעיה נ"ז) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ועל כן כמו כן לענינינו גם כן כשיש שלום ודעת הבריות נוחין זה מזה, כי כל אחד מקיים ונפשי כעפר לכל תהיה, אז גם הארץ משפעת כחות הרפואה שבה שהן בחינת שלום כנ"ל, וכן היא משפעת כל הטובות, מה שאין כן כשיש מחלוקת חס ושלום ואינם בבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, אז מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, כי גם הארץ אינה רוצה להשפיע את שפעה, ואז היא בבחינת ארץ כנען מלשון עניות כמבואר בפנים, וכן אינה משפעת כחות הרפואה שבה בשלימות ואולי גם להיפוך שעיקר שלימות כח הארץ להשפיע כל טוב, וכחות הרפואה הוא כשיש שלום בבחינת (ויקרא כ"ו) ונתתי שלום בארץ כידוע, מה שאין כן על ידי מחלוקת נתמעט שפעה חס ושלום ואינה יכולה להשפיע בשלימות, כי היא בבחינת עניות בחינת ארץ כנען וכו' ועל כן עיקר זמן הרפואה הוא בעת שהארץ משפעת כחה בכל האילנות והצמחים, שזה בחינת (תהלים ס"ז) ארץ נתנה יבולה שזה בא על ידי שלום כנ"ל על כן הזמן הזה נקרא אייר ר"ת א'ויבי י'שובו י'בושו ר'גע וכו' המבואר בפנים:

אות ה

שם במאמר הנ"ל, ודע שעיקר כבוד שבת הוא האכילה וכו' קשר הענין למה שלמעלה עיין בליקוטי הלכות הל' בשר שנתעלם מן העין ה"ג, וגם לפי מה שנתבאר לעיל מענין שלום ורפואה ושבת הוא גם כן בחינת שלום כמבואר בזוהר הקדוש הובא לעיל במאמר רציצא סי' כ"ז, וכן הוא בחינת רפואה כמו שאמרו רז"ל (שבת י"ב) שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, והיא בחינת הכנעת האויבים גם כן בחינת (תהלים ח) להשבית אויב ומתנקם כמבואר לעיל במאמר שאלו את ריב"ק סי' נ"ז, ועיין בקרנים מאמר ז' מבואר גם כן מסוד חודש אייר וסוד הג' סעודות של שבת ועיין שם בפירושיו הקדושים, ושם מובא גם כן אייר ר"ת אויבי ישובו יבושו רגע כנ"ל:

אות ו

שם ובשבת עולין הרגלין וכו' בבחינת (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגליך וכו' עיין בלקוטי תנינא להאריז"ל פרשת בהר ובפירוש האריז"ל שאחר התיקונים במאמר ומבינה נביאים ואינון נצח והוד וכו' ועיין בפירוש ספרא דצניעותא פרק קמא בדף ק"כ עד דף קכ"ה מבואר באורך ענין זה וששבת הוא בחינת הבת זוג וכנסת ישראל הוא הבן זוג וכו':

אות ז

שם פוסעים בו פסיעה קטנה וכו' אך סועדים בו לברך וכו' היינו כי מחמת שבכל ימי החול היה להסטרא אחרא יניקה מן הרגלין, ועל כן אפילו בשבת שעולין הרגלין אבל אף על פי כן עדיין הם בבחינת פסיעות קטנות, רק שעל ידי אכילת שבת נתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה וכו', ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא לבאר קצת עוד בזה על פי מה שמבואר שם בפירוש האר"י שאחר התיקונים הנ"ל מענין הנו"ה שהן בחינת רגלין שבה וכו' ונאחזין בהם הקליפות, וגם בראשה שיש נו"ה פנימיים הנרמזים בעינים אין לה וכו', ומקרה הרגלים יקרה לעינים כי פסיעה גסה סוד הקליפה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו וכו' ועיין שם עוד מענין אם תשיב משבת רגלך וכו' ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשה מבינה וכו' ודינין מתערין מנה ולפיכך (משלי ה) רגליה יורדות מות וכו' ובשבת נעשין דרכיה מקדש שהוא חכמה ואז רגליה עולין בקודש וכו' וזה (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי וכו' בסוד המחשבה שהיא החכמה ואז ואשיבה רגלי ממקום המות אל עדותיך וכו' ועיין בלקוטי תורה פרשת בהר הנ"ל שכתב שם בענין תחומי שבת וכו' כי נראה מכלל עבודת הארץ שהאדם דש עליה וכו' כי נצח הוד הם הרגלין ההולכין על גבי קרקע שהיא המלכות וכשפוסע פסיעה גסה ביותר זה בחינה כאלו פוסע ודולג את בחינת המלכות עד שנכנס לרשות החיצונים חס ושלום רק שבחול מחמת שבלא זה יש יניקה להחיצונים מבחינת הרגלין כנ"ל על כן אין בזה איסור רק משום סכנה שנוטלת ממאור עיניו, מחמת שנותן להם בזה אחיזה ביותר אבל בשבת יש בזה קצת חילול שבת כשפוסע פסיעה גסה מחמת טעם הנ"ל, אם לא כשרץ לבית הכנסת או לשמוע דרשת חכמים כמבואר בברכות דף ו' ע"ב, כי אדרבא הפסיעה גסה בעצמה הוא בחינת המלכות מאחר שהוא לצורך דבר שבקדושה ובזה תבין ליישב קצת דברי האריז"ל הנ"ל עם מה שפירש הרח"ו ז"ל בדרוש פסיעותיו של אברהם אבינו וכו', ושם מבואר שפסיעה גסה היא המלכות וכו' ע"ש והבן וזה שייך גם כן למה שהתחיל רבינו ז"ל במאמר זה מענין העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות וכו' והנה אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב) מי שמתה אשתו הראשונה עולם חשך בעדו ופסיעותיו מתקצרות היינו בחינת שני הפגמים הנ"ל, הן ברגלין הן בבחינת העינים, מאחר שירדה כל כך לבחינת (יבמות ס"ג) רגליה יורדות מות עד שמתה ממש חס ושלום, על כן גם אצלו הוא כנ"ל ועי' חידושי אגדות שם שפירש שהוא על דרך שאמרו רז"ל נמצא מאירתו עיניו ומעמידו על רגליו בפרט כי האשה היא בחינת הרגלין שלו כמו שכתוב בזוהר וירא קי"ב רגלי חסידיו ישמור דא איתתא וכו' ועיין בלקוטי תורה וכו' פרשת עקב בענין כוונת האכילה שכתב שם כי הלא ידעת כי כל בירורי המאכלים הם על ידי חכמה וכו' וכו' כי השיניים הם ל"ב נתיבות חכמה המבררים את האכילה וכו' עיין שם וכבר נתבאר שעל ידי החכמה הרגלין עולין בקדש וכו', וזה שמצינו שעל ידי האכילה מאירין העינים כ"ש אצל יהונתן (שמואל א י"ד) ותארנה עיניו וגם נמשך כח אל הרגלין וזהו שדקדקו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב) דוק בבכי ותשכח בנגרי, דוק בבכי דייקא בחינת השיניים הנ"ל ועיין שם בלקוטי תורה ותבין, גם דקדוק לשון דוק דייקא, רק מחמת שבחול יש אחיזה להחיצונים גם בהאכילה בפרט במותרות האכילה שהולך אל החיצונים לגמרי חס ושלום, מה שאין כן על ידי אכילה של שבת שהיא כולה אלקות כולה קודש וכו' על ידי זה נמשך עיקר תיקון הרגלין עד שנעשה מפעמי הרגלין דרך כבושה כמבואר בפנים (ועיין בליקוטי הלכות הלכות עירובי תחומין שזה סוד מה שמניחין מזון שתי סעודות לערובי תחומין וכו'):

ביאורים נוספים על תורה זו

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים