סמנו מה לכלול בחוברת, ואז לחצו “הדפס / שמור PDF”. בתיבת ההדפסה בחרו יעד “שמירה כ־PDF” לקובץ, או מדפסת להדפסה.
חוברת לימוד
ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳
פ״א
עֲלוּ זֶה בַנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר…
תורת רבי נחמן מברסלב · likuteimoharan.com
סך הכול כ־14 עמודים · מספרי־העמודים משוערים לפי היקף־הטקסט
עֲלוּ זֶה בַנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר (במדבר י״ג:י״ז):
וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: פְּסֹלֶת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
הַכְּלָל הוּא, שֶׁהַדִּבּוּרִים שֶׁל צַדִּיק, שֶׁמְּדַבֵּר בַּתּוֹרָה אוֹ בַּתְּפִלָּה, נִקְרָא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי אֶרֶץ הִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קמ״ג:ו׳): נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ וְכוּ'. וְנֶפֶשׁ הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה׳:ו׳): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ.
וּכְשֶׁהַצַּדִּיק מְדַבֵּר בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, נִקְרָא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְהַדִּבּוּרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם הֲמוֹן עַם בְּשִׂיחַת חֻלִּין, הוּא נִקְרָא פְּסֹלֶת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
וְלָמָּה מְדַבֵּר שִׂיחַת חֻלִּין, כְּדֵי לְקַשֵּׁר אֶת הֲמוֹן עַם אֶל הַדַּעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַר. דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא: אֵין הַר (צ"ל לבנון, ע' גיטין נו, וע' ילקוט פ' ואתחנן בשם ילמדנו) אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת דַּעַת, דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות לג): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כְּאִלּוּ נִבְנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְדַעַת נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
כִּי עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה אִי אֶפְשָׁר לְקַשְּׁרָם אֶל שָׁרְשָׁם, מֵחֲמַת שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִן הָאֱמֶת. כִּדְאִיתָא בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט): כְּשֶׁהוֹשִׁיב ע"ב זְקֵנִים לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְכָתְבוּ כֻּלָּם אֱלֹקִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית וְכוּ'. כִּי הוּא רָחוֹק מִן הָאֱמֶת, וְהֻצְרְכוּ לַהֲפֹךְ אֶת הַצֵּרוּפִים.
כָּךְ הַצַּדִּיק שֶׁרוֹצֶה לְקַשֵּׁר אֶת הֲמוֹן עַם הָרְחוֹקִים מִן הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּיּוֹת, צָרִיךְ לְדַבֵּר עִמָּהֶם שִׂיחַת חֻלִּין, וּלְהַלְבִּישׁ בָּהֶם הַתּוֹרָה, רַק שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּצֵרוּפִים. וְנִקְרָא פְּסֹלֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אַף שֶׁהֵם פְּסֹלֶת אֶרֶץ, אַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת יִשְׂרָאֵל:
וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק:
עֲלוּ – הַיְנוּ שֶׁאַתֶּם הֲמוֹן עַם עוֹלִים.
זֶה בַנֶּגֶב – זֶה הוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יב): כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת ל), שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְצֶוֶת לָזֶה; הַיְנוּ הַצַּדִּיק הוּא בַנֶּגֶב, הַיְנוּ פְּסֹלֶת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ שִׂיחַת חֻלִּין, וְעַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לְקַשֵּׁר אֶתְכֶם.
וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר – הַיְנוּ הַדַּעַת הַנַּ"ל.
וְעוֹד, כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ, וּכְשֶׁבָּא אֶחָד מִן הֲמוֹן עַם, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ דְּבָרִים שֶׁל הַבְלֵי הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיק נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אָז הוּא מְחַיֶּה לְהַצַּדִּיק, וְהַצַּדִּיק בָּא לְמַדְרֵגָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל הַצַּדִּיק לְהַעֲלוֹתָם לִבְחִינַת הַדַּעַת.
וְזֶהוּ: עֲלוּ זֶה – הַיְנוּ כְּשֶׁהַצַּדִּיק צָרִיךְ לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָתוֹ, צָרִיךְ אַתָּה לִהְיוֹת בַנֶּגֶב, הַיְנוּ לְדַבֵּר עִמּוֹ שִׂיחַת חֻלִּין כְּדֵי לְהַחֲיוֹתוֹ, וְעַל־יְדֵי־זֶה:
וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר – שֶׁיּוּכַל אָז הַצַּדִּיק לְקַשֵּׁר אֶתְכֶם לִבְחִינַת דַּעַת, הַנִּקְרָא הַר, כַּנַּ"ל:
[עַל־פִּי תּוֹרָה ע"ט - בְּטַח בַּה']בַּיהֹוָה חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר. שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג. כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ. כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַּי בִּבְכִי מָסָכְתִּי. מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.
כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם נָע וָנָד בָּאָרֶץ, וְאֵין לִי שׁוּם מְנוּחָה וְהַשְׁקֵט, כִּי הָרוּחַ סְעָרָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר, וַאֲנִי מְבֻלְבָּל וּמְטֹרָף מְאֹד יוֹתֵר מִסְּפִינָה הַתּוֹעָה בְּלֶב יָם.
אֶת מְרִירוּת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע טָעַמְתִּי וְנִתְעָרֵב בִּי מְאֹד הַטּוֹב וְהָרָע יַחַד, וְאֵין לִי שׁוּם מְנוּחָה וְהַשְׁקֵט.
לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר בִּי הַטּוֹב וּמַגִּיעַ לִי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי מַתְחִיל לְהַרְגִּיל עַצְמִי בְּדַרְכֵי יְהֹוָה, בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלִכְסֹף לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, אַךְ הוּא לְמִּצְעָר מְאֹד.
וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְעוֹרֵר חַס וְשָׁלוֹם אֵשׁ הַתַּאֲווֹת, וַאֲנִי הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה עוֹלֶה וְיוֹרֵד,
יוֹרֵד וְעוֹלֶה, וְהַשְׁקֵט לֹא אוּכָל.
אוֹי לִי מִיִּצְרִי, אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי,
כְּאֶבֶן הַנָּתוּן בְּתוֹךְ כַּף הַקֶּלַע, כֵּן נַפְשִׁי מְטֹרֶפֶת בִּיוֵן מְצוּלוֹת טִיט עֲכִירַת תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו,
וּבֶאֱמֶת אֵין לִי שׁוּם מָשָׁל וְדִמְיוֹן לְכַנּוֹת וּלְדַמּוֹת עֹצֶם הָרַחֲמָנוּת שֶׁעָלַי מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רוֹגֶז:
עַל־כֵּן בָּאתִי לְהַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁתַּמְצִיא לִי בְּרַחֲמֶיךָ מְנוּחָה וְהַשְׁקֵט, וּתְזַכֵּנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת.
אֵל שַׁדַּי יִתֵּן לִי רַחֲמִים, הָאוֹמֵר לְעוֹלָמוֹ דַּי יֹאמַר לְצָרוֹתַי דַּי.
הָאוֹמֵר לַיָּם עַד פֹּה תָבוֹא, הוּא יִגְעוֹר בְּהַיֵּצֶר הָרַע שֶׁלִּי וּבְכָל הָרוֹדְפִים אוֹתִי שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנִּי וְיִתְבַּטְּלוּ מִמֶּנִּי, וְיַנִּיחוּנִי לְעָבְדוֹ בִּקְבִיעוּת בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, בְּשׁוּבָה וָנַחַת אִוָּשֵׁעַ, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְבוּרָתִי.
וְלֹא אֵלֵךְ עוֹד עִמְּךָ בְּקֶרִי וּבְמִקְרֶה חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא אֶהְיֶה כְּגַלְגַּל הַחוֹזֵר חַס וְשָׁלוֹם, כְּמַטֶּה הַמִתְהַפֵּךְ פַּעַם כָּשֵׁר וּפַעַם פָּסוּל, פַּעַם טָהוֹר וּפַעַם טָמֵא חַס וְשָׁלוֹם.
רַק אֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לַעֲשׂוֹת תּוֹרָתִי קֶבַע, וְלִקְבֹּעַ עַצְמִי בִּקְבִיעוּת גָּמוּר בְּתוֹךְ קְדֻשָּׁתְךָ בֶּאֱמֶת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, וְלַעֲבֹד אוֹתְךָ תָמִיד יוֹמָם וְלַיְלָה בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ בִּשְׁנֵי יְצָרַי בֶּאֱמֶת:
לְשַׁבַּת־קוֹדֶשׁוְתַעֲלֵנִי מְהֵרָה מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, מֵחֹל לְקֹדֶשׁ, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל לִקְדֻשַּׁת שַׁבַּת־קֹדֶשׁ.
וּתְזַכֵּנִי לְקַבֵּל שַׁבַּת־קֹדֶשׁ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְחֶדְוָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, וּבְכָל מִינֵי כָּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת וּקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה גְּדוֹלָה כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת.
וְאֶזְכֶּה לְהִכָּלֵל בִּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, וּלְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל.
וְאֶזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שֶׁל שַׁבַּת־קֹדֶשׁ, וְלָנוּחַ מֵעַתָּה מִכָּל עִנְיָנֵי חֹל, וְלַהֲפֹךְ פָּנַי לְגַמְרֵי מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו, וְלִקְבֹּעַ עַצְמִי בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, בִּמְנוּחָה וְהַשְׁקֵט, בִּמְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָהּ,
וְלֹא יִהְיֶה בְּרוּחִי רְמִיָּה כְּלָל וְלֹא אָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה לְעוֹלָם:
וְאִם הִרְבֵּיתִי אַשְׁמָה, עַד אֲשֶׁר חֲטָאַי לֹא יִמַּדּוּ וְלֹא יִסָּפְרוּ, וְכָבְדוּ מֵחוֹל יַמִּים, וְאֵין שׁוּם לָשׁוֹן בָּעוֹלָם לְכַנּוֹת בּוֹ רִבּוּי וְעֹצֶם פְּשָׁעַי וּפְגָמַי נֶגְדְּךָ.
אוֹי לִי כִּי חָטָאתִי, אוֹי מֶה עָשִׂיתִי, אוֹי לִי, אֵיךְ לֹא חַסְתִּי עַל נַפְשִׁי הַיְקָרָה מְאֹד, אֵיךְ הָיִיתִי אַכְזָר עַל נַפְשִׁי יוֹתֵר מִכָּל מִינֵי רוֹצְחִים וְאַכְזָרִים שֶׁבָּעוֹלָם.
וְאִלּוּ הָיוּ מִתְקַבְּצִים עָלַי יַחַד כָּל הָרוֹצְחִים וְהַגַּזְלָנִים וְהָאַכְזָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת לִי בְּאֶלֶף שָׁנִים, מַה שֶּׁאָנֹכִי עָשִׂיתִי לִי בְּעַצְמִי עַל־יְדֵי חֵטְא וּפְגַם אֶחָד שֶׁחָטָאתִי נֶגְדְּךָ,
מִכָּל שֶׁכֵּן כִּי חֲטָאַי רַבּוּ מִסַּפֵּר. אוֹי אוֹי וַאֲבוֹי, אוֹי לִי, וַי וְאַלְלַי,
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה עַל חֲלָלַי, כִּי חִלַּלְתִּי אֶת קְדֻשָּׁתִי,
וְטָרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּאַפִּי וְעִנֵּיתִי אֶת נַפְשִׁי בְּכָל מִינֵי עִנּוּיִם מָרִים וְקָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם.
הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ מָלֵא רַחֲמִים, אֲנִי מָלֵא עָוֹן וְאַתָּה מָלֵא רַחֲמִים, אֲנִי מָלֵא בִּלְבּוּלִים וּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, וְאַתָּה מָלֵא טוֹב וָיֹשֶׁר וֶאֱמֶת וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה עִמִּי פֶּלֶא לְחַיִּים לְבַל אֶהְיֶה כַּמֵּת בְּחַיַּי חַס וְשָׁלוֹם,
עֲשֵׂה מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, לִתְשׁוּבָה שֶׁל שַׁבַּת־קֹדֶשׁ. וְאֶזְכֶּה לִקְבֹּעַ עַצְמִי עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְלִהְיוֹת כָּל יָמַי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בִּקְבִיעוּת גָּדוֹל, וּלְהִכָּלֵל תָּמִיד גַּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בִּקְדֻשַּׁת שַׁבַּת־קֹדֶשׁ. וְאֶזְכֶּה עַל־יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לִרְאוֹת שִׁפְלוּתִי בֶּאֱמֶת, וּתְזַכֵּנִי לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, וְאֶהְיֶה שָׁפָל בְּעֵינַי לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָתִי הַשְּׁפָלָה מְאֹד, וְעַל כָּל פָּנִים לֹא אֵצֵא מִמְּקוֹמִי וְלֹא אֶטְעֶה חַס וְשָׁלוֹם בְּעַצְמִי. וְאֶהְיֶה מַכִּיר אֶת מְקוֹמִי הַשָּׁפֵל וְנָמוּךְ מְאֹד, בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ וּמִסְפָּר,
וְלֹא יִהְיֶה בְּלִבִּי גַאֲוָה טְמוּנָה חַס וְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִגֵּאוּת וְגַבְהוּת וּמִגַּסּוּת הָרוּחַ תָּמִיד.
אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, זַכֵּנִי לְעַיִן שֶׁל שַׁבָּת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת שִׁפְלוּתִי בֶּאֱמֶת תָּמִיד,
כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ עֹצֶם שִׁפְלוּתִי בְּלִי שִׁעוּר, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מְבַלְבְּלִים דַּעְתִּי מִיַּד בִּפְנִיּוֹת וְגֵאוּת בְּלִי שִׁעוּר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ שׁוּם דֶּרֶךְ מִדַּרְכֵי הָעֲנָוָה.
יְהֹוָה אֱלֹהִים, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבִי, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי.
הַחֲזִירֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְהַצִּילֵנִי מִגֵּאוּת וְגַבְהוּת וּמֵרָמוּת רוּחָא. וְזַכֵּנִי לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת שִׁפְלוּתִי, וְגַדְלוּת וַחֲשִׁיבוּת יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, וְלִמְסֹר נַפְשִׁי עֲבוּרָם תָּמִיד:
לְז' אֲדָר הִילּוּלָא דְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"הוְתִשְׁמְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וּתְזַכֵּנִי שֶׁמִּצִּדִּי לֹא יִהְיֶה עִכּוּב בִּיאַת מָשִׁיחַ חַס וְשָׁלוֹם. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֲשֶׁר כְּבָר גָּרַמְנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים עִכּוּב בִּיאַת מָשִׁיחַ כַּמָּה פְּעָמִים, וְהֶאֱרַכְנוּ אֶת הַגָּלוּת בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים.
אֱמֹר לְצָרוֹתֵינוּ דַי,
וְשָׁמְרֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מֵעַתָּה מֵחֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים, וּמֵהִרְהוּרִים רָעִים וּמִמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, וּמִכָּל מִינֵי בִּלְבּוּל הַדַּעַת, וְזַכֵּנוּ לְמַחֲשָׁבוֹת זַכּוֹת, לְמַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת צַחוֹת וּנְכוֹנוֹת.
מָלֵא רַחֲמִים, קָרְבֵנִי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְזַכֵּנִי לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ. הָפְכֵנִי מֵרַע לְטוֹב גָּמוּר, הַט לְבָבִי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, זַכֵּנִי לְטוֹב אֲמִתִּי, לְטוֹב הַנִּצְחִי.
הָקֵם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשׁוּרָי, שֶׁאֶזְכֶּה לִהְיוֹת קָבוּעַ לָנֶצַח בַּעֲבוֹדָתְךָ וּבְתוֹרָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.
וְזַכֵּנִי לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְלִתְמִימִים וִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם בֶּאֱמֶת.
וְתֵן לָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, מַנְהִיג רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רַעְיָא מְהֵימְנָא, אֲשֶׁר יִשָּׂא אוֹתָנוּ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַד אֲשֶׁר יְבִיאֵנוּ לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה וְהַתְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת.
וּתְמַהֵר וְתָחִישׁ לְגָאֳלֵנו וְתָבִיא לָנוּ אֶת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. וְתַעַזְרֵנוּ לִהְיוֹת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה.
הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
ארץ ישראל היא בחינת הדיבור דקדושה של תורה ותפלה וע"כ שם עיקר שלימות התורה ותפלה כנ"ל. אך אפילו השיחת חולין של בני א"י ש זה בחינת פסולת ארץ ישראל ג"כ יקר מאד כמאמר רז"ל (מד"ר ויקרא פ' ל"ד) שיחתן ש בני א"י תורה היא. וע"כ צריכין ליזהר שם ביותר לשמור את הדיבור שיהי' קדושה ואפי' בהשיחת חולין יהי' ג"כ מלובש בהם איזה דברי תורה כמבואר בפנים לענין הצדיק. כי כבר נתבאר שכל היושבים בארץ ישראל הם בבחינת צדיק וכמובא:
שבת הוא בחינת קדושת ארץ ישראל כנ"ל כמה פעמים. והוא בחינת קדושת הדיבור בחינת ודבר דבר וכנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש ועל כן צריכין ליזהר מאד שלא לדבר בשבת שיחה בטלה. אך אף על פי כן מבואר בתקומות הדשן סימן סא שנשאל על מה שגם המדקדקים לא נהגו ליזהר כל כך בזה ומתאספים בשבת וכו' ומספרים שמועות מענין מלכים ושרים וכו' עיין שם מה שהשיב שמפני שהם מתענגין בכך ולהכי שרי וכו' אבל אותן שאין מתענגין אסור והובא גם בהגהת רמא סימן שז סעיף א ושם מבואר ביותר שמי שאינו מתענג אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו. ועיין משבצות זהב שתירץ בזה מה שאינו מובן לכאורה דהלא שיחה בטלה גם בחול אסור אלא דבחול שרי להתענג בו חבירו ובשבת גם זה אסור ועיין בט"ז שם ס"ק א' מובן דאם יש גם להמספר ענג ממה שמתענג חבירו בסיפוריו שרי גם כן. וכל זה מובן לעניניו כפי המבואר בפנים עיין שם. כי עיקר ענג שבת הן המוחין הן מקור דענג בבחינת אין למעלה מענג כנ"ל כמה פעמים. ועל כן רשאי לפעמים גם בשבת לספר איזה שיחת חולין בכדי לפקח דעתו ויחיה את עצמו ויחזור למדריגת המוחין שלו שזה בחינת שמתענג בהשיחה היינו שבא על ידי זה למדריגת המוחין שהם בחינת ענג. אמנם אם הוא בעצמו אינו מתענג בזה רק שמספר בשביל שיתענג חבירו. היינו שיבא חבירו למדריגת המוחין שלו. שבחול גם זה מותר. אבל בשבת יש לפקפק בזה כנ"ל אם לא שגם הוא מתענג מזה בעצמו שמתענג חבירו מסיפוריו. היינו כגון שמספר לתלמיד חכם וצדיק שעל ידי שמתענג התלמיד חכם מסיפוריו וחוזר למדריגת המוחין שלו. על ידי זה מעלה אחר כך גם את המספר ומקשרו להדעת שם מקור הענג כנ"ל שזה בחינת שמתענג המספר ממה שמתענג חבירו בסיפוריו היינו כנ"ל אבל באמת גם התלמיד חכם בעצמו מתענג מזה מאד מה שמקשר את ההמון גם כן להדעת דקדושה שהוא עיקר ענג שבת כנ"ל כי זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' ועל כן שרי גם כן אמנם כל זה נאמר לענין התלמיד חכם שיודעים לעשות כל ענין וענין במועדו ובזמנו ובמשקל הראוי לו ובאמת שיחתו של תלמיד חכם הוא עצמה תורה וכו' וכמבואר במקום אחר וכמבואר גם בפנים במאמר זה. אבל אנשים פשוטים שאינם קבועים בלימוד התורה בחול מבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן רצ שלא ימשיכו עצמן ביותר בשבת גם בענג אכילה ושתיה רק יעסקו יותר בתורה והתלמידי חכמים ימשיכו יותר בענג אכילה ושתיה קצת וכו' והיינו גם כן בבחינה זאת הנ"ל. כי הגם שהענג של אכילה ושתיה הוא עבודה חיצוניית אצל התלמידי חכמים נגד התורה ותפלה שלהם וכמבואר במקום אחר והוא בבחינת שיחת חולין של תלמידי חכמים. אף על פי כן הוא גם כן קדושה מאד ולפעמים מקשרין על ידי זה דיקא את המון עם להדעת דקדושה שזה בחינת מעלת הזוכה לישב בסעודת שבת על שלחנו של תלמיד חכם וצדיק אמתי וכמבואר במקום אחר וכנזכר במקום אחר וכנזכר מזה גם לעיל בסימן סט:
במדבר י״ג:י״ז: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת־הָהָֽר׃
תהילים קמ״ג:ו׳: פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָה לְךָ סֶֽלָה׃
שיר השירים ה׳:ו׳: פָּתַחְתִּֽי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָֽצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָֽנִי׃
ברכות לג: ״כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עוֹשֵׂהוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, מִקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
מגילה ט: רַבּוֹתֵינוּ לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית. וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית — לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּינֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים וְהִכְנִיסָן בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים וְלֹא גִּילָּה לָהֶם עַל מָה כִּינְסָן. וְנִכְנַס אֵצֶל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ לִי תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם.
שבת ל: …כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה… (המאמר בהקשרו — במקור)