נחת השולחן
וע"כ השוחט המסוכנת אסורה אא"כ פרכסה.
כי מאחר שכבר נתגרה בה סטרא דמותה בחי' נבלה עד שנעשית מסוכנת בוודאי יצא חיותא קודם גמר שחיטתה והוא נבלה ממש אם לא שפרכסה בגמר שחיטה וכו' אז רואין שהיה בה חיות עדיין בכל משך השחיטה. נמצא שנתתקנה ע"י תיקוני השחיטה כשאר הבהמות והעופות.
ואעפ"כ גדולי ישראל לא היו אוכלים מבהמה כזו כי ארז" לכי הגדיל לעשות שעיקר התגרות היצה"ר הוא בגדולים וע,F הם נזהרים ביותר להתרחק מאיזה בח'י ודמיון שדומה קצת לבחינה סטרא דמותא בחי' נבלה. וזה שדקדק בלשונו גדולי החכמים (דייקא) היינו אותם שמקושרים בשלימות לבחי' אור השכל והחכמה דקדושה הנ"ל. וזה שדרז"ל (חולין דף ל"ז) בענין שאמר יחזקאל הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום וכו' היינו שהתגבר על היצה"ר שלא לפגום על ידו אפילו בהרהור בעלמא ובמחשבה שהוא בחי' חכמה מוחא איהו מחשבה וכו' וזה ונבל' וטריפ' לא אכלתי שלא אכל בשר כוס כוס (ר"ל מסוכנת) וכו' היינו מחמת כי עיקר אחיזת היהצ"ר בחי' עשו בתחלתו הוא בענין האכילה וכמובא גם בחלק או"ח. ע"כ היה נזהר באכילתו שלא יהיה להסט"א שום אחיזה ממנו אפילו מבחי' היתר כגון בשר מסוכנת או שהורה בה חכם להיתר ורק מסברתו.
כי מאחר שאין ההיתר מפורש או בקבלה מרבותיו א,כ יש לחוש שמא יבוא אחר ויחלוק על סברתו ע,כ היה נמנע לאכול מזה בכדי שלא יהיה להם איזה אחיזה באכילה זו ואכילה היא בבחי' מלכות כידוע נמצא שנזהר משום פגם דק הן בבחי' השכל והחכמה הן בבחי' מלכות שהם בחי' כלל התיקונים הנ"ל., וע"כ טען יחזקאל דברים אלו כשאמר לו הקב"ה קח לך לבנה וכו' וחקות עליה עיר את ירושלים וכו' (יחזקאל ד') לבנה דייקא להורות שפגמו בבחי' לבנה שהיא עיקר בחי' ירושלים בחי' מלכו ת וצוה עליו אז להצטער הרבה בענין השכינה בענין האכילה בכדי לכפר על ישראל אך כשאמר לו הקב"ה והיא בגללי צאת האדם תעגינה לעניהם וכו' אז צעק כל הנ"ל הנה נפשי לא מטומאה וכו' כי ארז"ל בירושלמי דברכות מפני מה מרחיקין מצואתו וכו' של קטן ד' אמות מפני שמחשבותיו רעות כי יצר לב האדם רע מנועריו. וזה שרמזו רז"ל גם בגמרא דילן (סוכה דף מ"ב) דבגדול חמיר טפי שנאמר יוסף דעת יוסף מכאוב נמצא שעיקר הסרחון ש לצואת האדם ביותר הוא מחמת שנאחז היצה"ר ביותר באכילתו ע,י פגם המחשבה שהיא בחי' חכמה.
וע,כ צעק יחזקאל הלא אני נזהר מכל זה בשלימות הן בקדושת המחשבה הן בקדושת האכילה ולמה יאכל מה שנאפה בגללי צואת האדם. ואז התיר לו הקב"ה לאפות לחמו בצפיעי הבקר וכו'. (ומזה יוכל האדם להבין ולשמוע מוסר גדול לנפשו וכו'):