יקרא דשבתא
שבת הוא בחינת עינים בחינת תלת גוונין דעינא ובת עין. גם בשבת נדחין כל המרות שחורות שנמשכין מצד הטחול כמבואר בתיקונים. וגם לא נכון לבכות בדמעות בשבת כמובא בשלחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח עיין שם ברמ"א וט"ז, כי העינים נעשו כהות על ידי הדמעות. וזה בחינת פגם בקדושת שבת שהוא בחינת עינים. גם שבת הוא בחינת שלימות קדושת הדיבור כנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש, ואז נדחה השקר ומאיר האמת, כי אפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת, ועיקר הדיבור הוא הנפש והנפש הוא הדם כמבואר בפנים.
ובשבת זוכין לנפש יתירה קדושה ביותר, ואז נשלם גם קדושת הדיבור ביותר על ידי אור האמת ונזדככין הדמים. וזה בחינת (שמות כב) "אם זרחה עליו השמש" בחינת אור האמת בחינת "שלח אורך ואמתך" בחינת קדושת שבת שנאמר בו (מלאכי ג) "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". "דמים לו" בחינת זיכוך הדמים הנ"ל. גם שבת הוא בחינת התגלות אור אחדותו יתברך, שזה בחינת מה שאומרין בשבת 'אתה אחד' וכו' וכמובא בזוהר הקדוש 'רזא דשבתא איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד' וכו'.
כי שבת הוא מעין עולם הבא שאז יתגלה אור האחדות בחינת "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ואז יהיה ביטול הרע והטומאה וההתנגדות והדמעות כמבואר בפנים. וכל זה כלול גם בקדושת שבת, כי אז גם כן מאיר אור הקדושה כל כך עד שנכנעת הסטרא אחרא שהוא הרע והטומאה והשקר, ונתבטל כל מיני התנגדות ומחלוקות ונמשך שלום ואחדות שזה בחינת שבת שלום.
והנה בכל ששת ימי המעשה יצאה הבריאה מכח אל הפועל, ועל כן ששת ימי המעשה הם בבחינת הבחירה. כי הם בחינת מט"ט מסטריה חיים ומסטריה מות וכו' שזה בחינת הבחירה פעם טמא פעם טהור וכו'. וכשבא שבת שאז מאיר אור האמת, ועל ידי זה מאיר אור ההשגחה שזה בעצמו בחינת שבת תלת גוונין ובת עין שזה בחינת אור השגחתו יתברך, ועל ידי זה נעשה כולו אחד שנכלל אחר הבריאה בבחינת קודם הבריאה. כי שבת הוא בחינת עולם המחשבה שהוא בחינת קודם הבריאה ששם כולו טוב כולו אחד כולו קודש בחינת (שמות לא) "ושמרתם וכו' כי קדש הוא", וזה בחינת "ימים יוצרו ולא אחד בהם" ודרשו רז"ל 'זה שבת'. כי הששת ימים הם בחינת מט"ט המקנן ביצירה כידוע, ומשם שורש הבחירה בחינת עץ הדעת טוב ורע וכו', שזה בחינת "וייצר" יצירה לטב ולביש. וכמובן גם לקמן בפנים בסימן ע"ח במאמר 'בטח בה'' וכו', אבל שבת הוא בחינת אחד. ועל כן צריכין לזכור את השבת גם בששת ימי החול להמשיך בחינת אור האחדות גם על ששת ימי המעשה, שעל ידי זה בנקל להכריע כח הבחירה לצד הטוב. וזה שדקדקו רז"ל 'זכריהו מאחד בשבת', כי צריכין להמשיך אור האחדות גם על ששת ימי המעשה בבחינת "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" שדרשו רז"ל שהיה הקב"ה יחיד בעולמו. וזה בחינת (יחזקאל כב) "בין קדש לחול לא הבדילו ובין טמא לטהור לא הודיעו ומשבתותי העלימו עיניהם" וכו' היינו כנ"ל. וזה "העלימו עיניהם", כי שבת הוא בחינת עינים כנ"ל. ומחמת שקדושת שבת הוא בחינת 'כולו אחד' שזה בחינת 'אב ובן כחדא' על כן כתיב בו אתה ובניך וכו'.
וזה בחינת עליית העולמות שעולין בשבת, היינו שנכלל כל הבריאה בבחינת קודם הבריאה על ידי אור ההשגחה עליונה שמאיר אז מבחינת קודם הבריאה שהוא בחינת מחשבה עליונה (ועיין זוהר חקת קפד), וזה יש לרמז בדברי רז"ל (שבת קמ"א:) 'נוטל אדם את בנו והאבן בידו'. המחשבה עליונה הוא בחינת אדם דרכיב על כלהו כמובא בתיקונים, ונוטל הוא לשון הרמה והעלאה כמו (ישעיה סג) "וינטלם וינשאם". ובנו הוא תפארת כמובא בזוהר הקדוש 'ומה שם בנו דא תפארת' וכידוע. היינו שהמחשבה עליונה מעלה כביכול את בחינת תפארת על ידי ההארה הגדולה שנמשך מבחינת קודם הבריאה שהוא בחינת אבן אב ובן כחדא. וזה 'וכלכלה והאבן בתוכה' יסוד נקרא כל והמלכות נקראת כלה כידוע.
וקדושת שבת מורה על יסוד ומלכות כמבואר בפרדס, וזה 'וכלכלה והאבן בתוכה'. היינו שגם הם עולין בעליות גדולות על ידי בחינת ההארה מבחינת קודם הבריאה כנ"ל. 'ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, ופירש רש"י 'אגב הטהורה ואגב החולין'. היינו על ידי קדושת שבת מעלין ומתקנין גם ששת ימי המעשה שנקראים חול והם בחינת טהרה בחינת הממוצע והבחירה כנ"ל. ועל ידי קדושת שבת עולין גם הם עד שהם בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקודש, היינו שעולין מבחינת טהרה לבחינת קודש, ולא עוד אלא שעולין אז גם הרבה ניצוצות הקדושה שנפלו בטומאה רחמנא ליצלן שהם בחינת תרומה טמאה, ועל ידי קדושת שבת עולין גם הם כידוע. וזה עם הטהורה ועם החולין כי בחינת הטהורה והחולין הוא בחינת הממוצע בין בחינת טומאה לבחינת קודש, ועל כן עולין אז מבחינת טומאה לבחינת טהרה וחולין.
וכשבחינת טהרה וחולין עולין לבחינת קדש, אזי עולין גם הם עמהם. ועל כן עיקר כח התשובה נמשך משבת כידוע, ורז"ל אמרו (שבת קיח) 'אפילו עבד עבודה זרה וכו' מוחלין לו'. כי על ידי קדושת שבת נתקבלת תשובתו עד שיכולין לעלות מכל הטומאות והירידות שבעולם רחמנא ליצלן, שזה בחינת "מי יתן טהור מטמא לא אחד". היינו על ידי קדושת שבת שהוא בחינת אחד כנ"ל.
ובזה יש לפרש גם דברי ר' יהודא שאמר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. כי באמת גם תרומה נקראת קדש כמו שאמרו רז"ל (יבמות עד:), הובא ברש"י גם כן על פסוק "ואחר יאכל מן הקדשים". ועל כן קדושת שבת המלובש גם בתוך ששת ימי החול הוא בחינת תרומה שנתערבה בחולין וזה בחינת "זכרהו מאחד בשׁבת", כי על ידי זה מעורר ומעלה ומגלה בחינת קדושת שבת המלובש גם בששת ימי החול. ועל כן נקראת כל השבוע בשם שבת כמו שכתוב "שבע שבתות" וכו'. ועל ידי זה ממשיך קדושה גם על ששת ימי החול.
וזה בחינת מה שאמרו רז"ל על שמאי שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת מצא בהמה נאה מזמינה לשבת וכו', כי על ידי שהזמינה לשבת על ידי זה נמשך עליה קדושת שבת ממש עד שאפילו כשאכלה אחר כך בחול היה שורה גם כן עליה קדושת שבת. וזה ממש כסברת ר' יהודא הנ"ל דסבירא ליה דממש תרומה זו שנפלה היא שעלתה וכמו שפירשו רז"ל שם. וזהו שאמר 'מעלין את המדומע באחד ומאה', 'אחד ומאה' הוא בחינת זכרון על דרך שאמרו רז"ל אינו דומה וכו' למאה פעמים ואחד וכידוע, היינו על ידי שמקשרין הזכרון היטב בקדושת שבת, בבחינת "זכור את יום השבת" 'זכרהו מאחד בשבת' על ידי זה יש לו כח לעורר ולגלות קדושת שבת גם בששת ימי החול, ועל ידי זה בנקל לו להכריע את כח בחירתו לטוב עד שיעלה על ידי זה מטומאה לטהרה ומטהרה לקודש כנ"ל שזה גם כן בחינת אחד ומאה. כי עיקר התגברות כח הבחירה ואחיזת הטומאה רחמנא ליצלן, הוא מבחינת עולם העשיה והיצירה. וקדושת שבת הוא בחינת בריאה ואצילות כידוע, והם בבחינת קודש ותרומה המובא בכתבים בסוד שלישי לתרומה הוא בבחינת בריאה.
ורביעי בקודש הוא בבחינת האצילות. ואצילות הוא בחינת אחד כי שם עיקר אור האחדות (הגם כי הוא גם כן בחינת אלף. האלף הוא גם כן בחינת אחדות וכמובא ועיין שפע טל) ובריאה הוא בחינת מאה, כי שם סוד המאות כידוע. ועיקר אחיזת הטומאה הוא מבחינת השכחה שנמשכת מבחינת אחורים כידוע, שזה בחינת הסתרת פנים שזה בחינת 'מאחורי כתפיה' המבואר בפנים. ועל כן על ידי בחינת אחד ומאה שהוא בחינת הזכרון שנמשך מבחינת פנים בפנים כידוע, על ידי זה ממשיך אור ההשגחה, ואז נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה עד שנדחה כח הרע והטומאה וממשיך קדושה גם על ששת ימי החול כנ"ל. וזה שרמזו רז"ל ענין קריאת שמע (דערבית דייקא שאז גובר ביותר כח הטומאה רחמנא ליצלן כידוע), שהוא התגלות אמונת היחוד והמשכת אור האחדות גם בערבית. ושיעורו משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ופירשו רז"ל 'כהנים שנטמאו וטבלו' וכו' שזה בחינת שעולין מטומאה לקודש, כי תרומה נמי איקרי קודש כנ"ל, ואז הזמן לעסוק בזה לגלות אור האחדות, עד שיעלו על ידי זה מטומאה לקודש. ועל כן יש אומרין שהשיעור משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, כי אכילת שבת הוא גם כן בחינת קודש כנ"ל. וצריכין עוד לבאר בזה רק שאין זה עסקינו כעת וכל זה לא כתבנו רק ברמז ובדרך צחות כמובן).
וזה "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", היינו שתשמור עצמך מעובדין דחול שיש בהם אחיזת הרע והטומאה בבחינת (משלי ה) "רגליה יורדות מות". כי שקר אין לו רגלים ורוצה לינק מרגלי הקדושה, ובשבת נדחה השקר והטומאה ועולין הרגלין מהם בבחינת אמת, וזה א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמ"ת כמובא כל זה בכתבים, וגם כי עיקר כח התשובה הוא על ידי שבת כנ"ל. וזה "עשות חפציך" וכו', כי בעשיית חפציו יש אחיזת הרע והשקר והתנגדות, אבל חפצי שמים הוא רק טוב ואמת ושלום ותשובה כמו שכתוב (מלאכי ב) "ואמרתם במה הוגענוך באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ" וכו'. ובאמת הקב"ה חפץ רק בטוב, ועל דרך שאמרו רז"ל 'כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשי הצדיקים חפץ' וכו' וכתיב (תהלים ה) "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". וכתיב "הן אמת חפצת". וכתיב (תהלים לה) "החפץ שלום עבדו" וכתיב (יחזקאל יח) "החפץ אחפוץ וכו' כי אם בשוב" וכו'.
וזה "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", ענ"ג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן, היינו שימשוך אור האחדות שהוא בחינת עין לא ראתה וכו' כמבואר בפנים. וזה בחינת עדן כמו שאמרו רז"ל, והוא בחינת המחשבה העליונה אל בחינת כלל הבריאה, שהוא בחינת התגלות המדות והמלכות שהם בחינת נהר וגן כידוע. וזה "לקדוש ה' מכובד" הוא בחינת לבושין כמו שדרשו רז"ל, היינו שיתגלה, שכל הבריאה כולה נכללת באחדותו יתברך והוא בבחינת לבושין אליו יתברך בבחינת 'כהאי קמצא דלבושיה מניה וביה' כידוע וכמובא במקום אחר. גם ענג וכבוד מרמזין על ביטול ההתנגדות ומחלוקת, ובחינת ריבוי השלום שנמשך על ידי קדושת שבת שהוא מעין עולם הבא שזה בחינת (משלי כ) "כבוד לאיש שבת מריב", וכתיב (תהלים לז) "והתענגו על רוב שלום". גם כבוד מרמז על ביטול הדמעות כמו שכתוב (ישעיה כה) "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר" וכו'. גם כפשוטו ענג וכבוד הם בחינת הסעודות של שבת שנכללין אז בקודש ואין בהם אחיזת הרע. וכן הלבושין של שבת הם מבחינת בריאה ואצילות כמבואר בתיקונים. וזה "וכבדתו מעשות דרכיך" ודרשו רז"ל 'שלא יפסיע פסיעה גסה שהיא נוטלת אחת ממאור עיניו', שזה בחינת פגם בקדושת שבת שהוא בחינת עינים. וזה "ממצוא חפציך ודבר דבר" שלא ידבר שום דיבור של חול, כי קדושת שבת הוא בחינת שלימות קדושת הדיבור כנ"ל "אז תתענג על ה'" דא עתיקא קדישא ששם עיקר אור האחדות כידוע.
"והרכבתיך על במותי ארץ" זה בחינת ביטול המלכיות דסטרא אחרא ועליית המלכות דקדושה כנ"ל כמה פעמים, שעל ידי זה נתגלה אור האחדות גם בכלל הבריאה כמו שכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו'. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין' בחינת תפארת שהוא בחינת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז) "תתן אמת ליעקב", וזה שאמרו רז"ל 'שזוכה לנחלה בלי מצרים'. כי נתבטלין כל המצרים של אחיזת הרע והטומאה רחמנא ליצלן, ונמשך בחינת כולו טוב כולו אחד שזה עיקר בחינת נחלה בלי מצרים וזה "כי פי ה' דיבר". "ודבר ה'" שהוא בחינת קדושת שבת כלול מכל הבחינות הנ"ל כי הוא בחינת אמת, כמו שכתוב "ראש דברך אמת", והוא בחינת שלום כמו שכתוב (תהלים פה) "כי ידבר שלום אל עמו", והוא כולו טוב כמו שכתוב (מלכים כ) "טוב דבר ה' אשר דברת", וכתיב "מפי עליון לא תצא הרעות" וכו' כי אין שם אחיזת טוב ורע כי שם כולו טוב, והוא בחינת כולו קודש כמו שכתוב (תהלים ס) "אלקים דיבר בקדשו", והוא בחינת כולו אחד כמו שכתוב (שם סב) "אחת דבר אלקים" וכו' והוא בחינת השגחה שלמה בבחינת פנים בפנים בבחינת "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" והוא בחינת כלליות הבריאה בקודם הבריאה, כי הדיבור הוא בחינת הממוצע כביכול בין כח לפועל, ובכל רגע ורגע מתחדשת הבריאה ויוצאת מכח אל הפועל על ידי דבר ה' בבחינת "לעולם ה' דברך נצב בשמים" וכו' וכמובא: