יקרא דשבתא
שבת הוא בחינת הה"א, כמובא בתיקונים בכמה מקומות שזה בחינת אות היא לעולם אות ה"א, וכן בענין הא דהששי. כי שבת הוא בחינת מוחין דגדלות היינו שנמשך הארת הדעת והמוחין על כל אחד מישראל ממקור עליון קדוש ונורא מאד, שהוא בחינת המוחין העליונים שהם בחינת קודש, שזה בחינת "ושמרתם את השבת כי קודש היא" כידוע. וזה בחינת "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם". "אות היא" הוא בחינת אות הא הנ"ל, וזה "לדורותיכם" כי משם נמשך הולדת הבנים והדורות כמבואר בפנים. וזה "לדעת כי אני ה' מקדשכם". היינו, כי זוכין אז לשלימות הדעת כל כך עד שהוא קרוב לדעת השם יתברך כביכול, ואז דעתו יונק מדעת השם יתברך שזה בחינת "לדעת כי אני ה' מקדשכם", קודש הוא בחינת המוחין כנ"ל. ועל כן עיקר זמן הזווג להוליד בנים קדושים ובעלי דעה דקדושה בשלימות הוא בשבת כידוע. וזה בחינת "ושמרו בני ישראל את השבת" שמרמז שצריכין לשמור ולהמתין בזווגו על שבת כמובא בכתבים. וזה "לעשות את השבת לדורותם", כי על ידי זה נמשך הולדת הבנים והדורות בשלימות הקדושה בבחינת קדושת שבת. וזה "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי", שמרמז גם כן על זווג של שבת כמובא בזוהר יתרו דף פ"ט. "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" וכו'. (וצריכין לבאר בזה עוד).
וזה (ישעיה נו) "ובני הנכר הנלוים על ה' וכו' כל שומר שבת מחללו" וכו'. כי שלימות הדעת של שבת קודש תלוי גם כן בהתקרבות הגרים, שזה בחינת "אתה ובניך וכו' וגרך אשר בשעריך" הנאמר בענין שמירת שבת קודש, כי כל מה שעוסקין ביותר להעמיד תלמידים ולגייר גרים על ידי זה נשלם הדעת ביותר כמבואר בפנים. וזה שאמרו רז"ל 'שבשבת מצוה להקהיל קהלות ולדרוש בדברי תורה וכו' שעל ידי זה נשלם דעתו ביותר שזהו עיקר קדושת שבת. וגם כי התלמידים בעצמם יש להם גם כן חלק בקדושת שבת, ועל ידי שמלמד אותם ומשלים דעתם על ידי זה נתגדל קדושת שבת ביותר ומשפיע קדושת שבת הדעת והמוחין גם על הרב ביותר. וזה שדרשו רז"ל "לעשות את השבת לדרתם" מלשון דירה, היינו כי לשלימות הדעת שזוכין בשבת צריכין גם כן יראה, שתהא יראתו קודמת לחכמתו והיראה הוא בחינת דירה נאה כמבואר בפנים, וכלולה גם כן בקדושת שבת בבחינת "ירא שבת" וכנ"ל כמה פעמים.
וזה "אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי" היינו שימנע עצמו מלילך ולשוטט ברגליו בדרכים, וכן ממלאכות אחרות שעושין בחול בשביל טירדת הפרנסה, שכל זה נמשך מבחינת חסרון הדעת, שאין זוכין בחול לקבל שלימות המוחין והדעת, שבשביל זה מיגעין עצמן אז בשביל פרנסה, בבחינת "שטו העם ולקטו 'בשטותא' וכמבואר במאמר 'מישרא דסכינא' סימן ל' ובמאמר וביום הביכורים סימן נו.
אבל בשבת שהוא בחינת שלימות הדעת, אז כל המלאכות ועובדין דחול בטלין. גם "אם תשיב משבת רגליך" וכו' מרמז על שלימות קדושת הזווג של שבת כנ"ל כמה פעמים. גם "אם תשיב משבת רגליך" מרמז על בנים בבחינת 'ברא כרעא דאבוה'. וכן התלמידים הם בבחינת (שמות יא) "וכל העם אשר ברגליך". וזה גם כן בחינת "עשות חפציך" וכו', כי הולדת הבנים דקדושה, וכן להעמיד תלמידים, שעל ידי כל זה נתבטל ונתגלה הדעת ביותר זה עיקר חפצי שמים, בבחינת (ישעיה מב) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", וכתיב (יחזקאל יח) "החפץ אחפוץ וכו' כי אם בשוב רשע" וכו' שזה בחינת בעלי תשובה וגרים, וכתיב (מיכה ז) "כי חפץ חסד הוא". וחסד הוא בחינת הלימוד שמלמד לתלמידים שהוא בחינת תורת חסד וכמבואר במקום אחר. וזה "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד". כי שלימות הדעת והמוחין שם עיקר הענג והכבוד וכנ"ל כמה פעמים.
וזה "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו רז"ל 'שלא יפסיע פסיעה גסה' על דרך שדרשו רז"ל "אל תרגזו בדרך" -'אל תפסיעו פסיעה גסה' וכו', כי הלימוד לתלמידים בשביל להשיג על ידי זה שלימות הדעת צריך להיות בבחינת "תורת חסד", ולא יהיה בו שום אחיזת הדין והרוגז כלל, בבחינת 'לא הקפדן מלמד', וכמו שאמרו רז"ל בענין התקרבות הגרים בעובדא דהלל ושמאי, וכן בעובדא דר"א ור' יהושע. והגם כי צריך בוודאי להזדרז מאד להשיג שלימות הדעת, אף על פי כן צריך גם כן להיות מתון בדבר, בפרט בענין הבנים ותלמידים וכמובן בדברי רז"ל. וזה בחינת 'הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה' וכמבואר במקום אחר וכפשוטו גם כן, כי הפסיעה גסה שרץ במהרה להשיג חפצי עצמו, הוא רק מבחינת חסרון הדעת, כי הבעל דעת האמתי יודע כי הכל בידי שמים ולכל עת, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו ומשלך יתנו לך, ובפרט כי חפצי עולם הזה הכל הבל ומה לו לרדוף ולרוץ אחריהן, מה בכך אם ישיגם או לא ישיגם, וכמבואר מזה הרבה בספרי מוסר. ועל כן פסיעה גסה בשביל חפצי עצמו הוא פגם בקדושת שבת שהוא בחינת שלימות הדעת. אבל בשביל דבר מצוה-מצוה לרוץ גם בשבת כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו:) 'לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה אפילו בשבת', כי זה בחינת (הושע ו) "ונדעה נרדפה לדעת את ה'". כי מאחר שהפסיעה גסה הזו הוא בשביל להשיג שלימות הדעת שזה בעצמו בחינת קדושת שבת, על כן מצוה לרוץ. וזה "ממצוא חפצך ודבר דבר", שישמור עצמו מלדבר שום דיבור של חול שיש בו אחיזת הכסילות בבחינת (קהלת י) "והסכל ירבה בדברים". רק יעסוק בדברי קדושה ודברי תורה שהן בחינת שלימות הדעת. "אז תתענג על ה'" היינו שיזכה להשיג שלימות המוחין העליונים מאד שהם בבחינת עתיקא קדישא.
"והרכבתיך על במותי ארץ" בחינת ביטול המלכות דסטרא אחרא שהוא בחינת כסילות, בחינת (קהלת ד) "מלך זקן וכסיל" ותתעלה המלכות דקדושה שעיקר בנינה על ידי הדעת והמוחין כידוע, שזה בחינת (משלי ג) "ה' בחכמה יסד ארץ" וכו'. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", כי יעקב זכה בשלימות להמשיך הולדת הבנים בקדושה כי היתה מטתו שלימה. ונאמר עליו (בראשית כא) "כי ביצחק יקרא לך זרע" 'ולא כל יצחק' כמו שאמרו רז"ל. והוא זכה לשלימות הדעת ביותר עד שינק דעתו מדעת השם יתברך ממש כביכול, שזה בחינת מה שאמרו רז"ל שקרא השם יתברך ליעקב 'אל'. כי 'אל נהירו דחכמתא', והוא בחינת כלל האבות שעסקו בזה להעמיד בנים ותלמידים ולגייר גרים ולהמשיך שלימות הדעת בעולם. גם השלשה בחינות הנ"ל שהם "אז תתענג על ה'" וכו' הם בעצמן בחינת ע'דן נ'ר ג'ן ראשי תיבות ענ"ג, שזה בחינת (בראשית ב) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". וזה בחינת המשכת ההארה מהא עילאה דאברהם להא תתאה דשרה, שעל ידי זה בא ההולדה כמבואר בזוהר חדש שיר השירים על פסוק "נאוו לחייך" עיין שם ותבין. וזה שסיים "כי פי ה' דיבר", היינו כי בשבת נמשך בחינת התפתחות הדיבור של הא עילאה, בחינת בינה, בחינת "פום ממלל רברבן" כידוע, והתפתחות הדיבור של בחינת הא תתאה בחינת מלכות פה, ועל ידי זה נפתח ונתגלה הדעת בחינת "מפיו דעת ותבונה", ועל ידי זה נעשה ההולדה שזה בחינת מה שמבואר בכתבים שבשבת נמשך בחינת הולדת נשמות חדשות, וזה גם כן בחינת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" לקביל שכינתא עילאה ותתאה כמבואר בתיקון מ"ח. וזה שסיים "לדורותם". כי על ידי זה נעשה הולדה כנ"ל: